מכירכוכ לחיפה או לג’ייהאן: הקרב על מסדרונות האנרגיה של הלבנט

כירכוכ, חיפה וג’ייהאן: הקרב על מסדרונות האנרגיה שעשוי לעצב מחדש את המזרח התיכון

שר הנפט העיראקי הגיע לטורקיה לקדם את הסכם יצוא הנפט דרך צינור כירכוכ–ג’ייהאן.מדובר במהלך אנרגטי בין שתי מדינות שכנות. בפועל, זהו אחד הביטויים הברורים ביותר לשינוי הגיאופוליטי שמתחולל במזרח התיכון מאז המלחמה באוקראינה, נפילת משטר אסד, העימות הישיר בין ישראל לאיראן והתגבשותה של ארכיטקטורה אזורית חדשה סביב מסדרונות אנרגיה, תשתיות ולוגיסטיקה. ההסכם אינו עוסק רק בנפט עיראקי. הוא עוסק בשאלה איזו מדינה תהפוך לשער היבשתי המרכזי המחבר בין משאבי האנרגיה של המזרח התיכון לבין אירופה, ומי ייהנה מהכנסות מעבר, השפעה מדינית, השקעות ותלות אסטרטגית של מדינות אחרות.

כדי להבין את משמעותו של המהלך יש לחזור כמעט מאה שנים לאחור. בשנות השלושים של המאה הקודמת הקימה חברת Iraq Petroleum Company את צינור כירכוכ–חיפה, שחיבר את שדות הנפט בצפון עיראק אל נמל חיפה. עבור האימפריה הבריטית לא היה זה רק פרויקט תשתיתי אלא מרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון של האימפריה. הצינור, בתי הזיקוק בחיפה, הנמל, מסילות הברזל והבסיסים הצבאיים היו מערכת אחת שנועדה להבטיח זרימת אנרגיה רציפה מן המזרח התיכון אל אירופה ולצי הבריטי. חיפה לא נבחרה משום שהייתה העיר הגדולה ביותר באזור, אלא משום שמיקומה אפשר גישה ישירה לים התיכון תחת שליטה בריטית מלאה. הנפט העיראקי הפך את מפרץ חיפה לאחד המרכזים האנרגטיים החשובים ביותר במזרח הים התיכון.

מלחמת העצמאות שינתה את כללי המשחק. עיראק הפסיקה להזרים נפט לישראל, הצינור נותק והאסטרטגיה הבריטית קרסה יחד עם המערכת המנדטורית. במשך עשרות שנים נדמה היה כי הנתיב לחיפה הפך לפרק היסטורי סגור. אלא שהגיאוגרפיה אינה משתנה. כירכוכ נותרה באותו מקום, חיפה נותרה על אותו חוף, והצורך העיראקי במוצא בטוח לים התיכון לא נעלם. מה שהשתנה היה זהות המדינה השולטת בשער היציאה. את מקומה של חיפה תפס נמל ג’ייהאן שבטורקיה, באמצעות צינור כירכוכ–ג’ייהאן שנבנה בשנות השבעים והפך למסלול היצוא המרכזי של צפון עיראק.

במשך שנים נתפס צינור כירכוכ–ג’ייהאן כפתרון הנדסי ליצוא נפט. כיום ברור כי מדובר בנכס גיאופוליטי. טורקיה אינה רק מדינת מעבר. היא מחזיקה בידיה את היכולת לקבוע כמה נפט יגיע לים התיכון, באילו תנאים, באילו מחירים ובאילו הסדרים מסחריים. בכך היא צברה מנוף השפעה משמעותי כלפי עיראק, כלפי אירופה וכלפי חברות האנרגיה הבינלאומיות. ככל שאירופה ביקשה להפחית את תלותה באנרגיה הרוסית, כך גדלה חשיבותה של טורקיה כצומת המחבר בין הים הכספי, עיראק והמזרח התיכון לבין השוק האירופי.

המלחמה באוקראינה האיצה את התהליך הזה באופן דרמטי. התקיפות האוקראיניות על בתי זיקוק, מתקני אחסון ומסופי נפט ברוסיה לא נועדו לעצור את ההפקה בלבד אלא לפגוע ביכולת הרוסית לייצא תזקיקים ולממן את המלחמה. במקביל, הסנקציות האמריקאיות והאירופיות הקשו על מוסקבה לרכוש ציוד, ביטוח, שירותים פיננסיים וטכנולוגיות מתקדמות. התוצאה הייתה שחיקה הדרגתית בכוח האנרגטי הרוסי דווקא בתקופה שבה אירופה מחפשת מקורות חלופיים. כל חבית נפט עיראקית שמגיעה לג’ייהאן הופכת בהקשר הזה לבעלת ערך אסטרטגי גדול יותר, משום שהיא נכנסת לשוק אירופי הזקוק לגיוון מקורות.

גם העימות הישיר עם איראן שינה את כללי המשחק. במשך שנים היה מפרץ הפרסי נתיב היצוא המרכזי של עיראק. אולם כאשר מצרי הורמוז הפכו למוקד איום צבאי, עלו מחדש כל המסדרונות היבשתיים העוקפים את המפרץ. צינור כירכוכ–ג’ייהאן, הצינור המתוכנן לעקבה, הרעיונות להחייאת בניאס ואפילו הדיונים ההיסטוריים על חיפה קיבלו לפתע משמעות חדשה. בעולם שבו נתיבי שיט עלולים להיחסם, צינורות יבשתיים הופכים לנכס אסטרטגי מהמעלה הראשונה. לא במקרה החלה עיראק לקדם במקביל מספר מסלולי יצוא. המטרה אינה לבחור נתיב אחד אלא ליצור יתירות אסטרטגית שתאפשר לבגדאד להמשיך לייצא גם בעת משבר.

הלב היא סוריה. במשך שנים הייתה המדינה חוליה מרכזית במסדרון האיראני מטהראן לים התיכון. נפילת משטר אסד לא שינתה רק את המפה הפוליטית אלא גם את מפת התשתיות האפשרית. צפון־מזרח סוריה מחזיק בשדות הגז קוניקו ובשדות הנפט אל־עומר ואל־תנאק. האזור נשלט לאורך השנים בידי הכוחות הכורדיים ובסיוע אמריקאי, בדיוק משום שהוא מהווה את מרכז האנרגיה של סוריה. כבר בדצמבר 2024 הערכתי כי מוקד המאבק בסוריה אינו הערים אלא מסדרונות האנרגיה, שדות הנפט והבסיסים האמריקאיים. ההתפתחויות מאז מחזקות את אותה הערכה. השינויים במאזן הכוחות בצפון־מזרח סוריה אינם מנותקים מן הדיונים סביב ג’ייהאן. הם חלק מאותה מערכת גיאואנרגטית.

טורקיה הבינה זאת מוקדם. מבחינת אנקרה, השליטה בצפון סוריה, הלחץ על ה־PKK והמאבק על המרחב הכורדי אינם רק עניינים ביטחוניים. הם גם תנאי מוקדם להגנה על מסדרונות אנרגיה עתידיים. צינור אינו יכול לפעול כאשר סביבו פועלות מיליציות, ארגוני טרור או אזורים חסרי משילות. לכן יש קשר ישיר בין הפעילות הצבאית הטורקית בצפון עיראק ובצפון סוריה לבין האינטרס האנרגטי שלה. ביטחון ותשתיות הפכו למערכת אחת.

מנקודת המבט הישראלית מתפתחת במקביל אסטרטגיה שונה לחלוטין. ישראל אינה מחזיקה בגבול עם עיראק ולכן אינה יכולה להתחרות בטורקיה על אותו צינור. במקום זאת היא מנסה להשתלב במסדרון רחב יותר המחבר את הודו, מדינות המפרץ, ירדן ואירופה במסגרת IMEC. הרעיון אינו להחליף את ג’ייהאן אלא ליצור מערכת אלטרנטיבית שבה תנועת סחורות, אנרגיה, חשמל, מידע והון תעבור דרך ישראל אל הים התיכון. מבחינה אסטרטגית מדובר במעבר מתפיסה של “צינור נפט” לתפיסה של “מסדרון כלכלי רב־מערכתי”. זו אינה רק שאלה של נפט אלא של מסילות, נמלים, כבלי תקשורת, חשמל, מימן ירוק ולוגיסטיקה.

הקשר בין IMEC לבין האפשרות העתידית של חידוש מסדרון כירכוכ–חיפה עמוק מכפי שנדמה. אם בעתיד יוקם צינור חדש מעיראק דרך ירדן, הוא לא יהיה פרויקט מבודד אלא חלק ממסדרון כלכלי רחב. באותה מערכת יוכלו לנוע במקביל נפט, גז, חשמל, סחורות ומידע. חיפה תהפוך ממסוף נפט בלבד לצומת תשתיות אזורי. המשמעות תהיה דומה לזו של ג’ייהאן כיום, אך במודל כלכלי מגוון בהרבה.

ההסכם החדש בין ישראל, יוון וקפריסין משתלב בדיוק באותו היגיון. שיתוף הפעולה סביב אנרגיה, חשמל ותשתיות אינו מכוון רשמית נגד טורקיה, אך הוא יוצר חלופה אסטרטגית למסלול הטורקי. בעוד אנקרה מבקשת שכל נתיבי האנרגיה יעברו דרך ג’ייהאן, ישראל, יוון וקפריסין בונות מערכת המחברת את מזרח הים התיכון ישירות לאירופה. אם בעתיד יגיע נפט עיראקי לחיפה, הוא יוכל להשתלב באותה מערכת ולהמשיך לנמלים יווניים, לרשתות החשמל האזוריות ולמרכזי האנרגיה של דרום אירופה.

האם מדובר בתחרות? במידה רבה כן. לא תחרות על אותה חבית נפט אלא על כיוון הזרימה ועל זהות המדינה שתהפוך לשער הים־תיכוני המרכזי של המזרח התיכון. טורקיה מציעה נתיב צפוני. ישראל מציעה נתיב מערבי. עיראק, מנגד, נהנית מהתחרות משום שהיא מפחיתה את תלותה בכל אחת מהאפשרויות ומגדילה את כוח המיקוח שלה מול כל השחקנים.

לצד זאת יש להכיר במגבלות. חידוש מסדרון לחיפה אינו עומד כיום על סדר היום העיראקי. החוק העיראקי האוסר נורמליזציה עם ישראל, השפעת המיליציות הפרו־איראניות והרגישות הפוליטית של הסוגיה מהווים חסמים משמעותיים, שמטופללים ברגעים אלה, גם בישראל קיימת אי־ודאות סביב עתיד בתי הזיקוק במפרץ חיפה. אם בזן תיסגר בהתאם לתוכניות הקיימות, יידרש להגדיר מחדש את תפקידה של חיפה במערכת האנרגיה האזורית. ייתכן שהנמל יהפוך למרכז אחסון, מסחר ויצוא מחדש ולא בהכרח למוקד זיקוק כפי שהיה בעבר, תרחיש פחות סביר לדעתי

דווקא כאן מסתתרת אחת השאלות החשובות ביותר לעשור הקרוב. אם ישראל תחליט לוותר לחלוטין על יכולת זיקוק משמעותית במפרץ חיפה, ובמקביל תיווצר הזדמנות לחבר בעתיד את עיראק למסדרון מערבי, היא עלולה למצוא את עצמה עם שער כניסה ללא תעשייה שתנצל את מלוא הפוטנציאל שלו. מנגד, אם ישראל תשמר יכולת זיקוק או תעביר אותה לאזור אחר תוך שמירה על חיפה כטרמינל אנרגיה, היא תוכל להשתלב במערכת אזורית חדשה שבה הנפט אינו רק חומר גלם אלא חלק ממערך רחב של תשתיות.

השאלה הגדולה אינה האם צינור כירכוכ–חיפה ההיסטורי יחזור לפעול. סביר להניח שלא. הצינור הישן שייך לעידן אחר. השאלה האמיתית היא האם המזרח התיכון מתקרב לעידן שבו תקום מערכת חדשה של מסדרונות אנרגיה שתחבר את עיראק, ירדן, ישראל, יוון ואירופה במסגרת אחת. אם תהליך כזה יבשיל, הוא לא יהיה שחזור של ההיסטוריה אלא יצירת ארכיטקטורה חדשה לחלוטין, שבה צינורות, נמלים, רכבות, כבלי תקשורת, רשתות חשמל ומרכזי נתונים פועלים כמערכת אחת.

זהו גם הסיפור של המזרח התיכון שלאחר 2024. במשך עשרות שנים עסק הדיון האזורי בגבולות, בצבאות ובטריטוריה. כיום מרכז הכובד עובר לתשתיות. מדינות מתחרות פחות על כיבוש שטח ויותר על שליטה במסדרונות. הכוח עובר למי שמחבר יבשות, מנהל זרימות ומרכז סביבו מערכות כלכליות שלמות. בדיוק כפי שהאימפריה הבריטית הבינה בשנות השלושים את חשיבותו של צינור כירכוכ–חיפה, כך מבינות כיום טורקיה, ישראל, ארצות הברית ומדינות המפרץ שהמאבק האמיתי של המאה ה־21 אינו על באר הנפט עצמה אלא על הדרך שבה היא מגיעה אל השוק. שליטה במסדרונות הללו תשפיע על הביטחון, על הכלכלה ועל מאזן הכוחות של אירואסיה כולה.

פורום כרמליסט אסטרטגיה

כרמליסט בטלגרם