נֹחַ הָאַחֲרוֹן – העיר, המבול והאיש שבונה תיבה בחיפה של אחרי המלחמות

פרשת נח, תשפ״ו־2025

חיפה מתעוררת אל בוקר גשם סמיך, כזה שמוריד צבעים מהקירות.
בין המפרץ להר נושבת רוח מלוחה, והרכבת דוהרת צפונה כאילו היא מנסה לברוח ממבול שאיש עוד לא הכריז עליו רשמית.
ברדיו, בשידור החי של רשת ב׳, הקריין מדבר על הפסקת האש בעזה, על נתניהו בבית המשפט, על ההפגנות בצומת מת״מ.
ובין כל זה,על דייג אחד מבת גלים שכולם בעיר כבר מכירים בשם אחד בלבד: נוח.

נוח בן־אלעזר, בן 71, לוחם לשעבר במלחמת יום כיפור, לוחם עכשווי של נפש סדוקה.
הוא יושב בקצה המזח, כיפה סרוגה דהויה על הראש, סיגריה ביד, ובצידנית שלוש בירות גולדסטאר “שלא יישארו לבד”.
לפני שבוע ראו אותו שוב מושך קרשים מהמזבלה של רחוב הגליל.
“בונה תיבה,” אמר לשכן ששאל.
השכן צחק.
“נוח,” הוא ענה לו, “לא צריך תיבה. יש לנו כיפת ברזל.”
“כיפה זה יפה,” השיב נוח, “אבל אני בונה מקום לנשום.”

בין עץ חלוד למלח מתערבבות בו שתי מלחמות.
זו של אז, בגולן. וזו של עכשיו, חרבות ברזל.
הגוף שלו, כמו העיר, לא מבחין יותר מה זיכרון ומה הווה.
כשנשמעת אזעקה בחיפה, אפילו אם זו סתם תרגיל, הוא נעמד אוטומטית, עוצם עיניים, מצטלב עם רובה שכבר לא עליו.
הוא יודע שאין חיילים מושלמים, רק חיילים ששורדים.

“במלחמה הראשונה שלי לא היה ווטסאפ,” הוא אומר. “עכשיו הכול מצולם.
אנשים נלחמים כדי להיות פוסט.”
הוא מניח חכה במים. “אבל הדם אותו דם.”

חיפה עצמה נראית השבוע כמו תיבה לא גמורה.
בין המפרץ התעשייתי שמעשן, לבין רחוב מסדה שבו בתי קפה מדברים על מוסר וקלוריות באותו משפט.
בין האולמות הריקים של היכל הספורט רוממה לבין אוהדי מכבי חיפה שצועקים לבכר שחזר – חזרה הביתה של גואל זמני.
בעיר הזו כל דבר הוא תיקון: מאמן שחוזר, לוחם שמחפש משמעות, קהילה שמנסה להאמין.
ואולי זה סוד השבת כאן – לא מנוחה אלא הפוגה.

ברדיו עוברת כותרת:
“נתניהו סיים את עדותו השבוע, תקף את התביעה, עד מפתיע הגיע לשפוך אור
נוח צוחק.
“גם אני לא. גם הוא לא. רק כולנו נובחים על ים ריק.”

בשוק תלפיות כבר סוגרים דוכנים.
דגים אחרונים נמכרים בזול:
בורי, לוקוס, סרדין שצורח מלח.
הגשם חוזר.
בעל דוכן צועק על שמיים: “עוד מעט שבת!”
והשמים עונים ברעם קצר, מזכיר פצצה ישנה.

בליל שישי נוח מדליק נר קטן ליד החלון.
החשמל קופץ לשנייה, כמו לב שמפסיק רגע לפעום.
תמר, שכנתו, אלמנה של חייל מחרבות ברזל, עולה אליו עם תבנית דג.
“לא אכלת כל היום,” היא אומרת.
“אוכל רק כשיש שקט,” הוא עונה.
הם יושבים יחד, שותים ערק עם פלח לימון.
בחוץ, הקולות מהרדיו מדברים על גשם בעזה, על סנקציות ברוסיה, על טראמפ שלא קיבל פרס נובל אחרי עסקת השבויים.
“הכול חוזר,” אומרת תמר.
“לא הכול,” עונה נוח. “יש דברים שלא ניצלו במבול הראשון.”

הוא פותח את החומש הישן, זה שקיבל מאמו כשהיה נער.
“אלה תולדות נֹח, נֹח איש צדיק תמים היה בדורותיו…”
הוא קורא ולוחש: “לא הייתי צדיק. הייתי שורד.”
ואז נעצר בפסוק ההוא שרודף אותו כבר חמישים שנה:
“ויחל נֹח איש האדמה ויטע כרם.”
ורשי: הפך עצמו חולין.
“חולין זה טוב,” אומר נוח, “זה אומר שאתה עדיין פה.”

הוא סוגר את הספר, יוצא למרפסת, מסתכל על העיר מנצנצת כמו תיבת עץ ענקית.
נמל חיפה מנצנץ ככוכב שבתאי,
הכרמל מעליו שותק,
והגשם שוב נפתח.

בין רעשי הטיפות שומעים מנגינה ישנה של שלום חנוך ממכונית שעוברת.
“נכון להיום, אני עדיין חי.”
נוח מחייך.
“גם נח היה,” הוא אומר לעצמו. “גם הוא לא האמין שיום אחד יבוא עוד מבול.”

הוא מתכופף, מושך את הרשת היבשה מהמים.
בתוכה אין דגים – רק בקבוק זכוכית, פתק בפנים.
פותח. בפנים כתוב בעט כחול: “ואם אין, מחני נא מספרך.”
נוח קורא, שותק.
הים לוקח את המילים חזרה.

בלילה השקט של שבת, כשהעיר סוף סוף נרגעת,
נוח שוכב על המיטה, מאזין למאוורר הישן,
וחושב איך פרשת נֹח לא על מבול בכלל,
אלא על מי שנשאר אחרי שהכול נשטף,
מי שמוכן למסור נפש על עם, גם אם אף אחד כבר לא מאמין שיש על מה.

חיפה כולה נראית ככה הלילה:
תיבה של ברזל, מלאה באנשים שמנסים להאמין במשהו אחרי המבול.
ויש אחד שממשיך לבנות במרתף שלו.
לא תיבה להצלה, אלא מקום קטן של חסד.

כי כמו שאמר נוח לעצמו פעם –
“כל דור צריך את נוח שלו. רק אל תתבלבל, לפעמים הנחמת שלך מחכה על המזח, עם סיגריה בפה, ורשת רטובה ביד.”

העיר הזאת, חיפה, כשמסתכלים עליה מלמעלה, נגיד מהסטלה מאריס או ממנזר הכרמלית, באמת נראית כמו תיבה.
לא תיבת עץ או פלדה, אלא תיבה של שכבות, ריחות, לשונות.
כל שכונה בה היא מין קפסולת זמן:
במושבה הגרמנית הזמן תקוע במאה ה־19,
בוואדי ניסנאס הזמן נע בין קריאה למואזין לצעקת רוכלים,
בנווה דוד הוא נעצר סביב תמונות של חיילים שחוזרים או לא חוזרים.
והרוח שנושבת מהים מערבבת את כולם כמו שף סבלני שמבשל תבשיל שלא נגמר לעולם.

נוח תמיד אומר – “חיפה היא תיבת נוח אמיתית. רק שהפעם החיות מדברות בשלוש שפות ושותות קפה ביחד.”
יש בה רוסית שמביאה ריח של סלק חמוץ, ערבית מתגלגלת כמו גל מתוק, ועברית שנשמעת כמו ניסיון יומיומי לשרוד את השוני.
עולים חדשים, עולים ישנים, ותיקים שנראים כמו עולים בתוך עצמם.
כולם פה מאמינים במשהו: אלוהים, מדינה, מועדון כדורגל, בן אדם אחד בשם ביבי, או פשוט בגשם שלא מפסיק לרדת.

בשבוע שעבר ירד נוח למכולת ברחוב העצמאות.
הוא עמד בתור עם סטודנטית דרוזית, סבתא תימנייה, שני חיילים מהבסיס בנמל, ועובד פיליפיני של נמל המטענים.
אף אחד לא דיבר, אבל כולם חייכו כשהמוכר הניח על הדלפק בקבוקי מים ואמר: “שנשרוד עוד חורף.”
חיפה לא צריכה נאומים על אחדות. היא פשוט חיה אותה – דרך קיטור של רכבת, דרך צעקה של מוכר פלאפל, דרך מבט של נהג מונית שאומר “אנחנו שונים, אבל באותה מעלה.”

בערב, כשהחיילים חוזרים מהצפון, הרכבת יורדת בתחנת בת גלים.
חלקם נראים כמו ילדים עם עיניים מבוגרות מדי.
נוח מחכה שם לפעמים, לא בשביל מישהו מסוים, אלא כדי לראות אותם עוברים.
“כל דור יש לו את המים שלו,” הוא אומר. “פעם זה היה מבול, אחר כך מלחמה, עכשיו זה בלבול.”
אבל כשהוא רואה חייל עייף עוזר לקשיש לרדת מהמדרגות, הוא מחייך.
“העם הזה, אתה יודע, הוא נחמד מדי בשביל לשרוד – ובגלל זה הוא שורד.”

בין בתי האבן של הדר, בין הסמטאות שבהן מתערבבים ניחוחות חומוס, נפט וזיכרון, יש חוט עדין של חסד שמחזיק את הכול.
אף אחד לא מתכחש לקושי, לפחד, לכעס, לשסעים.
אבל גם בשיא הפיצול, מישהו תמיד ישים יד על כתף של מישהו אחר.
בבית הכנסת הרוסי ברחוב ארלוזורוב מתפללים על חיילים,
ובמסגד אל־עבאס מתפללים על השלום,
ובין שני המקומות – סבתא גרוזינית מדליקה נר לעילוי נשמת כולם.
זו לא הרמוניה. זה הישרדות עם טעם של אנושיות.

השבוע, בשישי בצהריים, ירד נוח לשוק תלפיות.
הוא קנה חומוס חם, רימון, ודג אחד גדול.
“לשבת,” אמר למוכר.
“לשבת טובה,” ענה ההוא. “הלוואי שתהיה שקטה.”
בדרך הביתה עבר ליד ציור קיר חדש: כתוב עליו “יחד במבול”.
הוא עצר, קרא, הניח יד על הקיר ואמר בלחש: “הלוואי.”

במרפסת שלו, מול הים, הוא הניח את הדג במלח, את הרימון בקערה,
והביט על העיר מתחתיו – תיבה שמלאה באנשים שמנסים, כל אחד בדרכו, לא לטבוע.
יהודים וערבים, ימין ושמאל, דתיים וחילונים, חיילים ותינוקות,
כולם דופקים יחד על דפנות החיים כדי לוודא שהתיבה עוד צפה.

השבת הזאת יורדת על חיפה כמו שמיכה כבדה.
לא שלווה, לא גואלת – אבל עוטפת.
ונוח יודע, מבין כל נביאי הזעם, מבין כל הבונים והצדיקים,
שהתיבה האמיתית של הדור הזה היא לא בים ולא בשמיים –
היא ביכולת הפשוטה של בני אדם לשבת יחד, לאכול, לשתוק,
ולחכות שהגל יעבור.

כי אולי, רק אולי,
העם הזה נחמד מדי בשביל לשנוא,
חזק מדי בשביל ליפול,
ומשוגע מספיק כדי לבנות שוב תיבה ,
גם כשהכול נראה אבוד.

והים?
הים שומע הכול,
אבל הפעם,
הוא שותק מאושר.

שבת שלום מחיפה, העיר שבין ים להר, בין נח לחרבות ברזל, בין אמונה לעייפות.
המבול אולי לא נגמר,
אבל מי שמביט בו בעיניים – כבר התחיל את התיקון.