כ.שבת 17:34 י.שבת 18:41
השבת של סלינה – מהמג"ב של ירושלים לשבת בחיפה
קריית אליעזר, ערב שבת. סלינה חיילת מג״ב חוזרת הביתה, צ׳מפו נובחת מהתרגשות, הילדים רצים, האחיות צורחות, האמא בוחשת, האב מקדש, והשולחן נפתח כמו מדינה קטנה של אהבה, ריח, ותיקון.
מערכת כרמליסט | עודכן: אוקטובר 17, 2025

יום שישי בצהריים.השמש לא סתם דוקרת – היא פוצעת את האספלט, שורפת את קצות האוויר מעל שדרות ההגנה. הזיעה נדבקת לעור כמו שכפ״ץ שקוף, וריח של מתכת חמה, אבק ופלסטיק נמס עוטף את החלון. האוטובוס דוהר כמו חיה עייפה. אני, במדים ירוקים חצי פתוחים, קוקו עייף, מבט בחוץ – מנסה לזכור למה חזרתי הביתה דווקא השבוע.
שנתיים לשבעה באוקטובר. השבוע ההוא שהפך אותנו מנערים עם פלאפונים לחיילים עם מבטים של מבוגרים מדי. מאז אני משרתת במג״ב – ירושלים, לב העיר, בין תחנות רכבת לאבנים, בין תפילות למעצרים. אני רואה את העיר הזו בדם חם ובכפכפים קרים, ורק כשאני חוזרת צפונה, לחיפה, אני נזכרת שיש עוד חיים אחרים, עם ריחות של שמן חם וקולות ילדים, לא של אזעקות.
סלינה, זה אני. בת עשרים ושתיים, ילדה של קפקזים מקריית אליעזר. אבא מהתעשייה האווירית, אמא שהפכה את המטבח לשדה קרב של חמלה. חמש אחיות, ואני הקטנה, החיילת, זו שעדיין מאמינה שאפשר לשנות משהו עם מדים, עם נשימה, עם מבט נכון. כל שבוע אני חוזרת באותו אוטובוס צפוף מירושלים, וכל פעם אני מרגישה כאילו אני חוצה מדינה אחרת – בין האספלט הקשוח של הבירה לרכות המלוחה של חיפה.
מאחוריי חיילים מתווכחים על הפגנות, אחד אומר שהוא נוסע ישר להפגנה בכיכר הבימה, השני אומר שאין טעם, “הם כבר החליטו עלינו הכול ממילא.” מקדימה אישה צורחת בטלפון על חשבון החשמל: “אני לא משלמת עוד שקל! שמעת? גם אלוהים לא היה משלם!” ואני צוחקת בשקט. אם אלוהים היה רואה את החדשות, גם הוא היה סוגר את המסך ולוקח יום מנוחה.
האוטובוס נכנס לקריית אליעזר. הכל פה נראה קטן יותר, אבל חם יותר. הרחובות נושמים בקצב איטי, כמעט רגוע מדי. ריח שמן חם, ילדים על אופניים, סבתות עם שקיות תפוזים, חתול אחד קופץ לפח כמו לוחם ותיק. כל הבניינים נראים לי כמו אנשים זקנים, קצת עייפים, אבל עדיין מחייכים, עם שיניים חסרות אבל מבט של “עוד ננצח”.
אני עולה במעלית. עוד לפני שאני מספיקה ללחוץ על הפעמון, הדלת נפתחת.
“סלינקה שלי!”
והיא שם – אמא.
החום של המטבח יוצא כמו גל צונאמי של אהבה ושום. כוסברה, פלפל שחור, בצל שרוף, הכול מתערבב בריח של חיים. היא עם סינר משובץ, עיניים נוצצות מזיעה, חיוך שלא נגמר. “תראי אותך, כפרה, איך רזית! ירושלים לא מאכילה בנות טובות.”
לפני שאני מצליחה לענות, היא כבר מכניסה לי כף פלוב ישירות לפה. רותח. אני משתעלת, כמעט נחנקת, והיא צוחקת. “אם את לא בוכה מהאוכל שלי, סימן שקר לך בלב.”
אני מתיישבת על הכיסא, מנסה להוריד את הנעליים, אבל היא לא נותנת. “לא על השטיח, תמותי! קודם תתרחצי, אחר כך תאכלי כמו בת אדם.”
אני עונה: “אמא, אני שבועיים שומרת על ירושלים. השטיח שלך ישרוד.”
“ירושלים תסתדר גם בלעדייך. השטיח הזה לא.”
ואז אני שומעת את אבא מהסלון.
הקול שלו כבד, שקט, כמו אדם שמדבר רק כשהמילים באמת שוות את האוויר.
“שמעת?” הוא שואל, בלי להרים עיניים מהטלוויזיה.
“מה?”
“טראמפ הגיע. כל המדינה על הרגליים. אוחנה לא הזמין את הנשיאה. נבחרת הפסידה לאיטליה ואיסלנד. והעולם שותק.”
הוא מניח את השלט, מסתובב אליי.
“תראי, סלינה, העולם הזה… כולו בראשית אחת גדולה. כל פעם הם הורסים, וכל פעם אנחנו צריכים להתחיל מהתחלה.”
אני מביטה בו וחושבת כמה הוא צודק.
אבא שלי, איש ברזל שיצא לגמלאות אבל נשאר מפקד של משפחה שלמה.
אמא שלי, קצינת לוגיסטיקה של רגשות.
ואני, לוחמת מג״ב, חוזרת הביתה לשדה קרב אחר: המטבח.
אני הולכת לכיור, שוטפת ידיים, מסתכלת במראה שמעל הברז.
עיניים ירוקות, כהות קצת מהעייפות, שיער אסוף בקוקו שפעם היה חלק ועכשיו מלא קצוות מפוצלים. הפנים שלי מספרות את כל השבוע – מחסומים, שיחות, תדרוכים, בדיקות תיקים, חיוכים מאולצים של תיירים, מבטים קפואים של עוברי אורח, ולילות שלמים שבהם אני לא בטוחה אם אני בצד הבונה או בצד השומר על ההריסות.
אמא מסתכלת עליי ומניחה יד על הכתף שלי.
“העיניים שלך יפות, סלינה. אבל הן נהיו חכמות מדי.”
“מה זה רע?” אני שואלת.
“זה אומר שאת מבינה יותר מדי מהר.”
“ואת?”
“אני? אני כבר שנים לא מבינה כלום – רק מבשלת.”
אני צוחקת. “אז את אלוהים, בעצם.”
“לא, אני רק השכינה. אלוהים זה אבא שלך – רק מדבר.”
בחוץ, קריית אליעזר נראית כמו עולם קטן וברור. בפנים – הכול מערבולת.
אמא מסדרת סירים על השולחן, אבא מגביר חדשות, ואני חושבת לעצמי –
איך זה שמי ששומר על הגבולות של המדינה לא מצליח לשמור על השקט שבתוך עצמו?
אני יודעת למה חזרתי הביתה השבוע.
כי שבת שלמה בלי ריח של כוסברה, בלי צעקות של אמא, בלי שתיקה של אבא,
זו לא באמת שבת.
וזה גם לא באמת בראשית.
כי בראשית, אם שואלים אותי, זה לא פסוק בתורה.
זה רגע שבו את חוזרת הביתה ומבינה שאת עוד לא גמורה.
הטלפון שלי מצפצף – עוד הודעה מהיחידה, תזכורת לתורנות שבוע הבא.
אני שמה אותו על שקט.
לא עכשיו.
עכשיו יש פלוב.
יש אמא.
יש שבת.
ויש עולם שמחכה שאברא אותו מחדש, אפילו רק במטבח הקטן שלנו.
האוכל נוחת על השולחן כמו מטח רקטות של אהבה.
דג חריימה עם רוטב אדום עמוק, ריח של שום וחריף שמכה בראש.
פלוב מוזהב עם גרגרי רימון.
גולאש עם שזיפים מיובשים – מתוק, חמוץ, חם מדי ללב.
“תראי, סלינה,” אומרת אמא, “כל תבשיל פה הוא ניסוי כלים. גם את.
פעם בוכה, פעם צורחת, פעם מתוקה. אבל תמיד שלי.”

אני יושבת בשקט, מסתכלת על כולן.
אילנה מדברת על בראשית: “זו לא פרשה על אלוהים, זו פרשה על בחירה. מי ששותק בזמן אמת – גם הוא יוצר עולם.”
אבא עונה לה: “לא כל שתיקה זה חכמה. לפעמים זה פחד.”
אסיה קופצת: “אלוהים לא שותק, הוא פשוט הפסיק לראות חדשות.”
ואני, באמצע כל הרעש, שומעת את עצמי חושבת:
אולי זה כל הסיפור, אנחנו מדינה שנבראה באור גדול ומאז רק מנסה לכבות שריפות.
בפתח הדלת מופיע בני.
כמו פתאום.
בלי הודעה, בלי דרמה.
אותו חיוך מהתיכון.
“שמעתי שיש פה פלוב,” הוא אומר.
“תתפלל שיש גם כיסאות.”
הוא יושב, לוקח ביס, מרים גבה. “עדיין לא למדת לבשל?”
“עדיין לא למדת לסתום?” אני עונה, והוא צוחק.
כולם מסתכלים.
“בלש!” אמא אומרת. “תראה איך הילדה שלי הולכת להיות שוטרת. פעם הייתם ילדים, היום שניכם תופסים אנשים.”
“כן,” הוא עונה. “אז תיזהרי ממני.”
אחרי הקינוח – עוגת שוקולד עם שכבות אור וחושך – אנחנו יוצאים למרפסת.
העיר למטה נושמת. ריח של גשם ראשון מתערבב עם עשן ג’וינט.
“תני שאיפה,” הוא אומר. אני מהססת. הוא מוסיף: “פעם זה היה אסור. היום זה פשוט לא מומלץ.”
אנחנו שואפים. שקט.
“לפעמים אני חושב,” הוא אומר, “שכל המדינה הזאת מחפשת בראשית חדש. כמו ילד שנשבר לו הצעצוע והוא מנסה לבנות מחדש.”
“אולי,” אני עונה, “אבל הילד הזה לא מבין שצריך קודם לאסוף את השברים.”
הוא מסתכל עליי, אומר פתאום: “בשטח, כשאת רואה ילד עם אבן ביד, את יודעת אם הוא הולך לזרוק או לשחק?”
“לא. אבל אני יודעת שברגע שאת יודעת – כבר הפסדת.”
“את נהיית חכמה מדי,” הוא אומר.
“לא חכמה. פשוט ראיתי יותר מדי אור שנשרף לחושך.”
מבפנים נשמעות חדשות: “המתיחות באירופה גוברת… הפסקת אש בין…”
אילנה מהסלון: “אתם שמים לב שכל פעם שאנחנו אומרים ‘שלום’, מישהו אחר מדליק מדורה?”
אמא צועקת: “תפסיקי לדבר על פוליטיקה ליד הילדים. זה הורס להם את התיאבון.”
אסיה עונה: “אמא, זה לא פוליטיקה, זה החיים שלנו.”
ואמא אומרת: “אז תאכלי לפני שהחיים יתקררו.”
אני יוצאת שוב החוצה, לבדי.
הרוח נוגעת בי כמו יד שמלטפת בלי רשות.
אני חושבת על שבעה באוקטובר. על כל השמות שלא חוזרים.
על החטופים, על הפחד, על הילדות שהפסיקו לישון בלי נעליים ליד המיטה.
אני זוכרת איפה הייתי באותו בוקר, בירושלים, באפס שטח, שומעת דיווחים בקשר, מריחה את העשן מהדרום כאילו הוא עובר דרך האוזניות.
מאז, כל שישי הוא יום כיפור קטן.
בני מצטרף שוב, בלי מילים.
אנחנו עומדים זה לצד זה, מסתכלים על חיפה – עיר שנראית תמיד כמו מישהי ששומרת סוד.
“את יודעת מה הבעיה עם אלוהים?” הוא שואל.
“שהוא עשה אותנו בצלם שלו?”
“לא. שהוא הפסיק לעדכן גרסה.”
אני צוחקת. הוא לא.
“בראשית זה לא סיפור של פעם. זה קורה כל יום מחדש.
מישהו בורא אור, מישהו אחר דואג שיישרף.”
אני מסתכלת עליו, על הרחוב, על הבתים.
חיפה נראית כמו קערת פלוב ענקית, שכבות של אנשים, ריחות, שפות, אמונות.
ואני מרגישה פתאום שהכול קשור: אמא שמבשלת, טראמפ שמדבר, נבחרת שמפסידה, עיר שזוכרת, ואני – ילדה קפקזית שחוזרת מהבסיס עם עיניים עייפות ומבינה שאף אחד לא ינקה את הבלגן במקומנו.
בפנים הם כבר מתחילים לשיר “שלום עליכם”.
השיר הזה תמיד נכנס לבית כמו אור דרך סדק, לא מבקש רשות.
אמא מובילה את הקול, קצת סדוק, קצת רועד, כמו אישה שמכירה את כל הצלילים של געגוע.
קול שנשמע כאילו עבר מלחמות, לידות, פגיות, טיסות לנתב”ג, אבל עדיין נוגע באוויר ברוך שמזכיר – עוד לא גמרנו לאהוב.
האחיות מצטרפות. אחת מזייפת, אחת צוחקת.
הילדים מנסים לחקות, אבל הם עוד לא יודעים מה זה לשיר תפילה בלי לדעת למי בדיוק אתה מתכוון.
אבא עומד בצד, לא שר. רק ממלמל, כמעט בלחש, “שנברא את עצמנו מחדש בלי להחריב שוב.”
והמילים האלו, פשוטות, פוגעות בי כמו כדור רך לחזה.
כי אולי באמת כל הסיפור הוא לא שאלוהים ברא את העולם, אלא שהוא הפסיק בזמן.
ידע לשתוק ברגע הנכון.
ואנחנו? אנחנו רק ממשיכים לבנות ולשבור, לבנות ולשבור, כאילו אין שבת, כאילו אין יום אחד שבו מותר פשוט לשבת ולא להרוס.
אני עומדת במרפסת, החלון חצי פתוח, ריח של נענע מהתה של אמא מתערבב עם עשן הג’וינט שבני השאיר.
העיר נושמת, ממש נושמת.
אפשר לשמוע את הלב שלה – צפצופי רכבים מרחוב העצמאות, צפירות סבלניות של חיפאים, דלתות נטרקות, מישהו מנגן גיטרה מהבניין ממול, ילד צועק “אמאאאאאא” מהחצר.
כל זה ביחד נשמע כמו סימפוניה של הישרדות.
אין כאן הרמוניה, יש כאן חיים.
ואני, בין הצלילים, חושבת על השבוע האחרון, טראמפ, החטופים, השבעה באוקטובר, הנבחרת, אוחנה, היועמ״שית, כל הרעש הזה – ופתאום אני מבינה שהכול חוזר לאותה שאלה אחת של בראשית:
מה אתה עושה עם הכוח שלך כשאתה סוף־סוף מקבל אותו?
אלוהים, כך כתוב, התחיל את הכול במילים.
“ויאמר אלוהים: יהי אור.”
אבל אף אחד לא כותב איך הוא הרגיש אחרי שראה את האור הזה בורח לו מהידיים.
ואולי מאז, כל דור רק מנסה לתקן את הרגע ההוא שבו נהיינו אלוהים בלי אלוהים מעלינו.
אני מרגישה את זה בכל שמירה, בכל סירנה, בכל לילה בירושלים כשאני עומדת בעמדה לבד.
הפחד הזה שאם לא נברא טוב , אנחנו נחריב רע.
היד שלי על קיר המרפסת, האבן חמימה, כמעט חיה.
אני מסתכלת למטה על האורות של חיפה.
הם נראים כמו נשמות קטנות שזזות הלוך ושוב בלי לדעת למה.
מנורה מהבהבת בבניין ממול – אולי זה מישהו שנרדם באמצע לבשל, אולי זו נר נשמה, אולי פשוט חיווט ישן.
אבל בלילה הזה, כל אור נראה לי כמו “יהי אור” חדש.
וכל צל – תזכורת למה אנחנו מסוגלים.
ואני שואלת את עצמי בשקט, בלי מילים:
אם אלוהים היה יורד עכשיו לקריית אליעזר, לא לכותל ולא לוותיקן,
ומסתכל על השולחן שלנו, עם הדג החריף, הפלוב, הגולאש והשיחות על מלחמות ושלום,
על אמא שמקלפת תפוז לילד ועל אבא שמתקן רדיו ישן במברג קטן,
האם הוא היה אומר “טוב מאוד”?
או רק מהנהן בשקט, מתרגש, וממשיך הלאה.
אולי זה “גן עדן”. לא מקום, אלא רגע.
הרגע שבו הכול שקט, אפילו שנייה.
רגע אחד שבו אישה במדים, חיילת מג”ב שחזרה משבוע של שוחות, עומדת מול אורות העיר שלה ומרגישה, אפילו לרגע,
שיש סיכוי שהעולם לא גמור.
שיש אפשרות לתקן.
שגם אם אלוהים לא עונה, הוא שומע.
והוא מחכה שנפסיק לשאול עליו ונעשה את הדבר היחיד שברא בשבילנו: אהבה.
הקול של אמא חוזר.
היא שרה עכשיו “צור משלו אכלנו”. הקול שלה נסדק על המילה “חיים”.
אני מחייכת, דמעה קטנה נופלת לי על הלחי.
זה לא עצב – זה הודיה.
כי בעולם כל כך עייף, משפחה אחת שעדיין שרה יחד – זו כבר בריאה.
הרוח מהים מתחזקת.
אני מריחה את המלח, את הסבון מהכביסה של השכנים, את העשן מהגריל של מישהו למטה.
כל הריחות האלה מתערבבים, כמו טיוטת תפילה של עיר שלא מפסיקה להאמין בעצמה למרות הכול.
והלב שלי דופק, לא מפחד, פשוט נוכח.
כי פתאום אני מבינה:
בראשית זה לא פעם אחת, זה כל לילה שאתה מצליח לא לשנוא.
זה כל שבת שבה אתה מחבק את מי שפעם צעקת עליו.
זה כל נשימה שבה אתה מחליט לחיות.
אני נשענת על הקיר, מסתכלת מעלה.
השמיים של חיפה נראים כמו ים הפוך.
כוכבים בודדים, כמו עיניים של מי שלא נרדם.
ואני אומרת לעצמי בלב, בלי מילים:
אלוהים, תן לי רק כוח לאהוב את האנשים שלי.
עם כל השגעון שלהם, הצחוק, הצעקות, האוכל, הבלגן, הפחדים, התשוקה, האמונה.
כי אם אני אפסיק – אתה תיעלם שוב.
אמא קוראת לי מהמטבח: “סלינה! תביאי את הסיר מהמרפסת, שלא יתקרר!”
אני עונה לה: “כן, אמא.”
אבל אני לא זזה.
אני עוד רגע פה, עם העיר, עם האור הזה, עם ההבנה הפשוטה הזאת,
שהעולם לא ייגמר ביום שבו נמות.
הוא ייגמר ביום שבו נפסיק להיוולד כל פעם מחדש.

ושם, על המרפסת הקטנה הזאת בקריית אליעזר,
אני נשבעת לעצמי שמהיום כל בוקר יהיה “יהי אור” קטן משלי.
שאני אחפש אותו – בין המדים, בין הרעש, בין החדשות, בין המלחמות.
כי אולי זה התפקיד שלנו, של כל הדור הזה:
לא להחזיר את האור הגדול, אלא להצית גפרור קטן בכל חושך שאנחנו עוברים.
וזה מספיק.
לפעמים זה כל מה שצריך כדי שאלוהים יחייך שוב.
שבת שלום עם ישראל
הסיפור כמובן בדיוני וכל הדמיות גם, אך כולנו יכולים למצוא את עצמנו בין שורות אלה