כשהכרמל עוד היה הר: ערב ראש השנה של שלום בחיפה בשנת 1926

מעט לפני חמש בבוקר התגלגל קולו של המואזין מתוך העיר התחתית, טיפס על גגות האבן, נגע בקירות הדר והתפזר בין מדרונות הכרמל. כמעט באותו רגע צלצל פעמון בכנסייה, תרנגול קרא מחצר פתוחה ושריקת קטר פילחה את המפרץ. מתוך מאפייה סמוכה בקע ריח בצק שנדבק לדפנות התנור, מן הרחוב עלה ריח שתן של סוסים, ומבעד לחלון נשבה לחות מלוחה שהותירה על השפתיים טעם של מטבע נחושת. חיפה של כ״ט באלול תרפ״ו התעוררה בכל אמונותיה ובכל לכלוכה. היא דיברה ערבית מן החלונות, עברית מחצרות בתי הספר, יידיש מפיגומי הבנייה, גרמנית מן המושבה ואנגלית יבשה מפי שוטרים שעדיין התקשו לבטא את שמות רחובותיה. בתוך החדר הקטן בהדר פקח שלום אלקיים את עיניו וידע מיד שהחג הגיע. ריח הקינמון והבצל המטוגן שעלה מן המטבח אמר זאת לפני לוח השנה.

אסתר כבר עמדה מעל קערת הנחושת. כפות ידיה היו שקועות בבצק, שערה נאסף תחת מטפחת לבנה וכתם קמח נח על לחיה. על הפתילייה בעבע סיר ובתוכו דלעת, בצל, קינמון ומעט דבש. ליד החלון המתינו רימונים מן המשק של יוסף וסולטנה בכרמל, קליפתם מתוחה ואדומה, וביניהם נחו תמרים, צרור כרישה וקערית שעועית. נעמי בת החמש ישנה על המחצלת כשכף רגלה הקטנה מחוץ לשמיכה ובובת סמרטוטים לחוצה אל צווארה. שלום התבונן בה מעט יותר מן הרגיל. בכל ערב חג היה מחשב כמה כסף נשאר להם, כמה חוב נשאר במכולת וכמה לילות נעדר מן הבית בטענה שיצא לסייע לחבר. בכל בוקר היה מביט בילדה ונזכר מדוע יצא. אסתר אמרה בשקט, ״הלילה אתה נשאר איתנו״. שלום השחיל את רגליו לסנדלים והשיב, ״הלילה כולם נשארים עם המשפחות״. היא חדלה ללוש לרגע. ״זאת לא היתה תשובה״, אמרה. הוא ידע זאת.

בפתח הבית המתינה מלכה ליפשיץ, השכנה מן הקומה התחתונה, עם קערה ריקה ושתי עיניים אדומות. היא ובעלה הגיעו מלודז׳ בשנה הקודמת עם שתי מזוודות, מכונת תפירה ומכתב מקרוב משפחה שהבטיח כי בחיפה תמיד יש עבודה. בחודשים הראשונים אכן נמצאה עבודה. אחר כך נעצרה הבנייה בכמה מגרשים, הכסף אזל ובעלה החל לחזור הביתה מוקדם מדי. מלכה ביקשה מעט קמח, אך כשהושיטה אסתר את השק פרצה בבכי. ״בפולין פחדתי מפני מי ששנא אותנו״, לחשה, ״כאן אני מפחדת שלא יהיה לילדים מה לאכול״. אסתר משכה אותה פנימה, הושיבה אותה ליד השולחן ומזגה לה מים צוננים. שלום עמד בדלת והרגיש כיצד השמחה על כל ספינה המביאה יהודים מתנגשת בדאגה הפשוטה ביותר, היכן ישנו, במה יעבדו, מי ילווה להם כסף ומי ישמור על הבתים החדשים שהם בונים בקצותיה החשוכים של העיר.

ברוך חיכה לו ליד ברז הציבור. הוא לבש מכנסי עבודה, חולצתו היתה פתוחה בצוואר ועל כתפו נשא שק שנראה מלא כלי בניין. איש ברחוב לא היה מנחש שבתחתיתו מונחות מחסניות עטופות בסמרטוט. הוא בירך את שלום בשנה טובה ואמר בלי להביט בו, ״הבחורים מנווה שאנן מבקשים עוד שניים ללילה השני של החג. הם אומרים שהבתים האחרונים רחוקים מדי זה מזה״. שלום התכופף להדק רצועה בסנדלו, אף שלא היתה רפויה. ״כמה נשק יש להם?״ שאל. ברוך משך בכתפיו. ״רובה אחד שיורה ישר, אחד שיורה אם מבקשים ממנו יפה ואקדח שהחלודה כבר התגיירה עליו״. שניהם חייכו, אך החיוך מת מיד. אומץ לבם של אנשי ההגנה בחיפה לא נראה אז כאגדה. הוא נראה כעייפות מתחת לעיניים, כנשיקה חטופה לאישה ליד הדלת, כגבר העומד בקצה שכונה דלילה עם נשק שאינו בוטח בו ומקווה שהלילה יחלוף בלי שייאלץ לגלות אם הוא פועל.

שלום החל לרדת אל התחנה. הדרך התפתלה בין בתים חדשים, מגרשי אבן, בורות סיד וגינות שעדיין לא החליטו אם הן חצר או שדה. פועלים נשאו קורות על כתפיהם, סתתים הלמו באבן הכרמל וענני אבק לבן נדבקו לזיעתם. ליד בניין הטכניון פסע צעיר במכנסיים קצרים ובידו ספר הנדסה בגרמנית. כמה מדרגות מתחתיו התווכחו שני סבלים בערבית על מחיר הובלת שקי מלט. עגלה כבדה חלפה קרוב מדי, גלגלה אבן אל רגלו של שלום והתיזה על סנדלו עיסה חמימה של בוץ, קש וגללי פרד. הוא ניער את הרגל, קילל בטורקית שלמד מאביו והמשיך. ככל שירד נעשתה העיר צפופה, כהה ורועשת יותר. ריח האבן החמה התחלף בריח קפה קלוי, דגים פתוחים, זפת, זיעה, סבון משכם ועור שזה עתה הוסר מבעל חיים.

ליד חנותו של אבו ג׳מיל עצר אותו קול מוכר. בעל החנות, נוצרי ערבי בעל שפם דק וחפתים מוזהבים, עמד בפתח והחזיק עיתון מביירות. ״אחיך מגיע היום?״ שאל בערבית. שלום תיקן אותו, ״דודי״. אבו ג׳מיל קיפל את העיתון ואמר, ״מביירות מגיעים דודים, מדמשק מגיעות שמועות ומלונדון מגיעים חוקים. רק הכסף אינו מגיע משום מקום״. מתוך החנות עלו ריחות הל, טבק ותפוזים. שלום שאל אם הגיע הסוכר שהבטיח לשמור לאסתר. אבו ג׳מיל הניח בידו שקיק קטן וסירב לקבל תשלום. ״לחג״, אמר. שלום הודה לו, אך בעל החנות אחז בזרועו לפני שהתרחק. ״אומרים שהבריטים ירחיבו את העבודות ליד הים. מחסנים, מסילות, שוברי גלים. אם זה נכון, העיר הזאת תאכל את כל הכפרים סביבה״. שלום הביט לעבר המפרץ. ״עיר רעבה אינה שואלת מה היא אוכלת״, אמר.

בתחנה נשמע הקטר לפני שנראה. מסילת הברזל רעדה, יונים התרוממו מגג המחסן וענן קיטור שחור גלש בין הנוסעים. הקרונות הגיעו כשהם נושאים עליהם שכבות של דרך. אבק מן החורן, פיח מדמשק, ריח עץ רטוב מהרי הלבנון וטביעות ידיים של פקידי גבול. תחילה ירדו סוחרים, אחריהם חיילים, נשים עטופות צעיפים וזקן שהחזיק כלוב ובו שתי תרנגולות מבוהלות. לבסוף הופיע יצחק. שפמו היה פרוע, צווארונו פתוח ובידו האחת נשא מזוודה חומה קשורה בחבל. בידו האחרת החזיק את רוזה הישנה. לונה ירדה אחריו, חיוורת מעייפות, וניסים בן התשע קפץ מן המדרגה כשהוא מצמיד לחזה קופסת פח. יצחק ראה את שלום, נעצר באמצע הרציף ושפתיו רעדו. שבע שנים לא נפגשו.

הם התחבקו זמן רב מדי מכדי להעמיד פנים שאין בהם דמעות. יצחק לחץ את עורפו של שלום אל כתפו ואמר, ״יש לך ריח של אותו ילד שהיה גונב תאנים מן החצר של סולטנה״. שלום צחק לתוך חולצתו. ״ולך יש ריח של שלוש רכבות ומאה נוסעים״. לונה חיבקה אותו אחר כך ובכתה בלי קול. היא סיפרה שבמעבר הגבול פתח חייל את המזוודה, השליך את בגדי הילדים על שולחן מלוכלך ושבר מסגרת של תצלום משפחתי. ״הוא שאל מדוע אנחנו נוסעים לפלשתינה״, אמרה. ״עניתי שאנחנו נוסעים לחיפה. הוא שאל מה ההבדל. לא ידעתי איך מסבירים לאנגלי שחיפה היא משפחה לפני שהיא ארץ״. שלום הרים את רוזה מזרועות יצחק. הילדה פקחה עין אחת, שאלה אם הגיעו לים ונרדמה לפני שקיבלה תשובה.

מחוץ לתחנה געש הרחוב כמו תבשיל שכבר אי אפשר להפריד את מרכיביו. פועל מצרי גלגל חבית. סוחר ארמני בדק שעון כיס. נשים ערביות מן הכפרים הציעו תאנים, במיה וצרורות נענע על מחצלות. יהודים מסלוניקי פרקו ארגזים ליד מחסן, מלחים יוונים קיללו רב חובל איטלקי ופקיד בריטי פסע ביניהם כאילו די במדים מגוהצים כדי להשליט סדר על הלבנט. בשולי הדרך ישב נגן עיוור ופרט על עוד. הצלילים התרוממו מעל צעקות הסבלים, מעל צלצול פעמוני העגלות ומעל שיעולו הכבד של הקטר. ניסים הסתובב עד שכמעט נפל. ״איזו שפה מדברים כאן?״ שאל. יצחק השיב, ״אם אתה קונה, כולם יבינו אותך. אם אתה חייב כסף, איש לא יבין דבר״.

ספינות עגנו הרחק מן החוף, וסירות מטען קטנות נעו בינן לבין העיר כשהן כורעות תחת שקים, חביות ונוסעים. לאורך המים כבר ניכרה ידו של השלטון החדש. מודדים נעצו יתדות, מהנדסים בחנו מפות ופועלים סחבו אבן אל המקום שבו ביקשו הבריטים לעצב נמל עמוק ומוגן. שלום התבונן בהם וחשב שהאימפריות שונות זו מזו בעיקר בדרך שבה הן מסתירות את תאבונן. העות׳מאנים גבו מס, לקחו תבואה וגייסו בחורים. הבריטים הגיעו עם עפרונות מחודדים, מאזניים, לוחות זמנים ותוכניות שנראו נקיות מדי בשביל האדמה שעליה הונחו. אביו אמר תמיד שהטורקים ידעו למשול באנשים והאנגלים יודעים למשול בדרכים. מי ששולט בדרך, הוסיף, אינו צריך להכיר את האנשים ההולכים בה.

יצחק הצביע לעבר קבוצת המהנדסים ואמר, ״אתה חושב שהם בונים את כל זה בשביל תפוזים?״ שלום לא השיב מיד. במזוודתו של יצחק היו עיתונים צרפתיים שסיפרו על גאולוגים בריטים המחפשים נפט בשטחי עיראק, סביב מוסול ובמקומות ששמותיהם כמעט לא היו מוכרים בחיפה. שדה כירכוכ עוד לא התגלה, צינור כירכוכ חיפה עוד לא שורטט כמפעל ממשי ובתי הזיקוק הגדולים עדיין לא הופיעו על אדמת המפרץ. עם זאת, ההיגיון האימפריאלי כבר ריחף מעל העיר כריח דלק שעוד לא נשפך. לבריטים היתה אחיזה בעיראק, שליטה בארץ ישראל וים פתוח מערבה. לצרפתים היו סוריה, לבנון ונמל טריפולי. בין שתי המעצמות השתרע מרחב שלם שמישהו בלונדון או בפריז כבר הביט בו וראה צינורות, מסילות, מכלים וכסף.

״אם ימצאו נפט ליד מוסול״, אמר יצחק, ״הצרפתים ירצו אותו בטריפולי והאנגלים ירצו אותו כאן. הם ימשכו צינור דרך המדבר ויבנו ליד המפרץ מכלים גדולים מבתים״. שלום הביט בסירות המיטלטלות בין הספינות לחוף. ״ואחר כך יבנו מקום לזקק אותו״, הוסיף יצחק. ״אש, עשן, ארובות. חיפה תאיר בלילה כמו תנור״. שלום שפשף באגודלו את גרגרי האבק שעל כף ידו. ״אם כך, הנמל אינו סוף הדרך״, אמר. יצחק חייך. ״הנמל הוא הפה. הצינור יהיה הווריד״. המשפט נשאר עם שלום. הוא ראה לרגע את חיפה כפי שעדיין לא היתה, מסילות נמתחות מזרחה, אוניות ענק במים עמוקים, בתי זיקוק מעלים להבות אל שמי המפרץ ואלפי פועלים נמשכים אל העיר. הוא ראה גם חיילים השומרים על כל אלה, גדרות, מחסומים ומלחמות של אנשים שמעולם לא הריחו את הכרמל אחרי הגשם.

בשוק קנה שני דגים כסופים, ראש כבש קטן, תמרים וקערת דבש. המוכר עטף את הדגים בגיליון עיתון אנגלי, אך הנייר נקרע ופס דם זלג על אצבעותיו. לידו התחננה אישה על מחיר שק קמח, וסוחר נזף בה שאין לו אפשרות למכור בהפסד. שני פועלים התווכחו על יום עבודה שלא שולם. עולה חדש שאל בעברית שבורה היכן מחפשים פועלים לנמל. איש לא ידע להשיב. חיפה צמחה במהירות, אך הצמיחה לא חילקה את לחמה בצדק. שלום שמח בכל בית חדש שעלה על ההר ובכל ילד שצעק עברית ברחוב, אך ידע כי קיר אבן אינו מבטיח פרנסה וכי דגל אינו ממלא סיר. לעיתים פחד שהיישוב בונה את חלומו מהר מכפי שהוא מסוגל לשאת את האנשים שהגיעו להגשים אותו.

בדרך חזרה להדר ראה את העיר דרך עיניהם של האורחים. ניסים ספר כרכרות. רוזה התפעלה מחמור לבן. לונה עצרה ליד חלון ראווה שבו הוצגו שמלות מפריז לצד רקמות מדמשק. יצחק קרא שלטים בקול, תחילה בערבית, אחר כך בעברית ובאנגלית. הבניין הגדול של הטכניון התנשא מעל הרחוב, חלונותיו בוהקים באור. שלום הרגיש בכל פעם שחלף לידו שמחה כמעט ילדותית. בתוך האבן הזאת לימדו יהודים מדע בעברית, שפה שאביו השתמש בה לתפילה וסולטנה ללחישות מעל נרות. נווה שאנן נבנתה מעבר לשלוחה, מבודדת ורחוקה. בת גלים פרשה את בתיה הראשונים ליד הים. הדר המשיכה לטפס סביבו. היה בכך אומץ שקט, כמעט חוצפה, כאילו אנשים שהגיעו עם מזוודה אחת החליטו להתווכח עם ההר בעזרת מלט.

אסתר פתחה את הדלת וכשראתה את לונה הניחה את שתי ידיה על פניה. הן נפגשו רק פעם אחת בעבר, ובכל זאת נפלו זו אל זרועות זו כאילו ניצלו מאותה סערה. הילדים פרצו אל החדר, המזוודות נפתחו וחלקים מביירות התפזרו על השולחן. צעיף משי כחול החליק בין אצבעותיה של אסתר. קופסת ממתקי שקדים ומי ורדים נפתחה והפיצה ריח מתוק שהשתלט על ריח הבצל. יצחק הוציא מכונית פח לנעמי, ספר תפילה קטן ליוסף, עגילים לסולטנה ואלבום תצלומים. באחד מהם נראתה ביירות שטופה באור, מרפסותיה פונות אל הים. בתצלום אחר עמדה המשפחה בין עמודי בעלבכ. שלום העביר אצבע על פני האבן המצולמת וחשב כמה אימפריות האמינו שיישארו כאן לנצח.

אחרי שאכלו מעט הוציא יצחק ממעמקי המזוודה עיתון וחוברת של ז׳בוטינסקי. אסתר ראתה את שניהם, ניגבה את ידיה בסינר ואמרה, ״את הפוליטיקה תשאירו לאחרי החג״. יצחק השיב שהפוליטיקה אינה מחכה לחגים. שלום קיפל את החוברת בלי לפתוח אותה. ״גם הפחד אינו מחכה״, אמר. אסתר נעצה בו מבט. היא ידעה על ההגנה יותר מכפי ששלום האמין. היא ידעה לזהות שמן נשק על שרוול, ידעה מדוע הוא חוזר בלילות עם אבק על הברכיים וידעה שבבית הוריו מוסתר רובה. מה שלא ידעה היה אם יום אחד ידפקו שוטרים בריטים בדלת, אם שכנים יעמדו מולם או אם שלום פשוט לא יחזור. הפחד שלה לא נשא נאומים. הוא קיפל את חולצותיו בזהירות, שמר לחם ליום המחר והקשיב לצעדיו בחדר המדרגות.

בשעות אחר הצהריים קשרו את המזוודות ואת סירי החג לעגלת פרד והחלו לעלות אל בית ההורים בכרמל. הילדים ישבו בין החבילות. המבוגרים הלכו לצד העגלה, דוחפים אותה בכל פעם שהגלגל נתקע בשקע עמוק. החום עלה מן הקרקע דרך הסוליות. אבקת גיר לבנה נכנסה אל הסנדלים, נדבקה לזיעה והפכה לעיסה צורבת בין האצבעות. זבובים ליוו את הפרד. ריח גלליו התערבב בריח התאנים המעוכות שנפלו בצד הדרך, בעשן מדורות בישול ובניחוח החריף של אזוב שנרמס תחת גלגל. מאחוריהם נשמעו פטישי הדר עוד זמן רב, כאילו השכונה ממשיכה להיבנות גם כאשר אין מביטים בה.

ככל שעלו התרופפה אחיזתה של העיר. קירות האבן פינו מקום לטרשים, חלקות גפנים, עצי זית כפופים וחרובים שהטילו צל סמיך. קירות תמך נמוכים החזיקו אדמה אדומה על המדרון. צברים צמחו לאורך גבולות עתיקים שאיש לא סימן במפה בריטית. פה ושם עמד בית יחיד, מוקף מרחב גדול ושקט מכדי להיקרא רחוב. אישה ערבייה שאבה מים מבור. נער יהודי סחב קרשים אל מבנה חדש. איכר גרמני ירד בעגלה עמוסת ארגזים. כולם נעו על אותו הר, אך כל אחד מהם נשא בתוכו מפה אחרת. עבור האיכר היתה זו חלקה. עבור המהנדס תוואי. עבור הבריטי נקודה אסטרטגית. עבור יצחק הבטחה לאומית. עבור שלום היה הכרמל המקום שבו אביו לימד אותו להבדיל בין ריח אדמה הצמאה למים לבין ריח אדמה העומדת לקבל גשם.

ליד כרם קטן פגשו את ח׳ליל, שכן ותיק של יוסף. ידיו היו סדוקות, כאפייה לבנה היתה כרוכה לראשו ועל כתפו נשען מעדר. הוא בירך את שלום ואת משפחתו בערבית והושיט לילדים תאנים. שלום שאל לשלום אמו וח׳ליל השיב שמכאוביה גברו. אחר כך הביט בעגלה ואמר, ״עוד מעט לא יישאר לנו הר. כל שבוע בא מודד אחר״. יצחק שאל אם האדמה שלו. ח׳ליל העביר את המעדר מכתף לכתף. ״האדמה של מי שעובד אותה, של מי ששילם עליה, של מי שרשם אותה ושל מי שיש לו רובה. בכל יום התשובה משתנה״. איש מהם לא צחק. כשח׳ליל התרחק שאל יצחק את שלום, ״ואם מחר יעמוד נגדך?״ שלום התבונן בגבו של האיש שהכיר מילדות. ״מחר אשאל את עצמי מדוע״, השיב. ״הלילה הוא נתן לבת שלי תאנה״.

בעיקול האחרון נפתח המפרץ כולו תחתיהם. העיר התחתית נראתה כגוש צפוף של גגות, כיפות, מינרטים, מחסנים ומסילות. הדר טיפסה מעליה בגושי אבן בהירים. בת גלים נחה סמוך למים, דקה ופגיעה. נווה שאנן הסתתרה מאחורי השלוחה, רחוקה מן המרכז ומוקפת לילה שיגיע לפני שיגיעו אליו פנסים. שלום הביט בעיר בעיניו של איש ההגנה. הוא ראה יופי, אך גם מרחקים. הוא ראה בית חדש והעריך כמה זמן יידרש להגיע אליו. ראה סמטה וחשב היכן אפשר לחסום אותה. ראה גג ושאל מה ניתן לראות ממנו. הוא שנא את המחשבות האלה, אך כבר לא ידע כיצד להביט בחיפה בלעדיהן. הזיכרונות מירושלים ומיפו עברו מפה לאוזן והשתקעו בקהילה היהודית כפחד סמוי. איש לא ידע אם השכן ששתה איתך קפה בבוקר יעמוד לצדך בערב, יסתגר בביתו או ייסחף אחרי המון.

יוסף וסולטנה חיכו בשער. סולטנה זיהתה את אחיה יצחק עוד לפני שהעגלה הגיעה, ירדה אל הדרך ורצה אליו בצעדים קטנים. כשהניחה את ידיה על פניו נשבר בה דבר שהחזיקה שבע שנים. היא בכתה על כתפיו וקראה בשמו כפי שקראה לו כשהיה ילד. יצחק, שבתחנה התלוצץ ובדרך דיבר על אימפריות, כרע לפניה והצמיד את מצחו לידיה. יוסף עמד מאחוריהם, מצמץ במהירות והעמיד פנים שהוא בודק את רתמת הפרד. הילדים הביטו במבוגרים בתדהמה. עבורם ביירות היתה מקום שממנו מגיעים ממתקים. עבור סולטנה היתה ביירות אח שנמצא מעבר לגבול חדש, בעולם שבו כל ביקור עשוי להיות האחרון.

הבית היה נמוך ובנוי אבן מקומית. בחצר עמד בור מים מכוסה לוח עץ, סוכת גפנים הצלילה על השולחן, תרנגולות ניקרו ליד הקיר וריח זבל עיזים עלה מן המכלאה. סלסילות רימונים, דלעות ותאנים הונחו ליד המטבח. סולטנה בישלה דגים ברוטב חריף, אורז מתובל, ירקות ממולאים וקערת קרא בדבש. היא סידרה על השולחן תמרים, כרישה, סלק, שעועית ורימון, ולידם הניחה את ראש הכבש ששלום הביא. היא בחנה אותו ואמרה, ״זה ראש של טלה שטרם הספיק לחשוב מחשבה אחת״. אסתר נשבעה שהיה הגדול בשוק. סולטנה השיבה, ״אם כך גם הכבשים בחיפה סובלות מן המשבר״. הצחוק שהתפרץ סביב השולחן שחרר לרגע את המתח שהביא כל אחד עמו.

שלום נכנס למחסן בתואנה שהוא מחפש כד יין. בין שקי החיטה לכלי העבודה הזיז ארגז, כרע והרים אבן שטוחה. מתחתיה נח הרובה עטוף בבד משומן. יוסף הופיע בפתח ושאל, ״גם היום?״ שלום העביר אצבע על הבד. ״במיוחד היום. כולם יודעים שהבתים מלאים והגברים בבתי הכנסת״. אביו התקרב וסגר את הדלת. ״יש לנו שלושה דונמים שהיבול בהם נחלש, חוב על באר המים ומודד בריטי שבא פעמיים בחודש. עכשיו גם אתה מביא לבית נשק. תגיד לי, בני, מה בדיוק אנחנו בונים כאן, חיים או מצודה?״ שלום השיב אחרי שתיקה, ״אני רוצה שנבנה חיים. הרובה נמצא כאן מפני שאחרים עשויים להכריח אותנו לבנות מצודה״.

יוסף התיישב על שק והעביר יד בזקנו. הוא סיפר כיצד בזמן המלחמה באו חיילים עות׳מאנים ולקחו חיטה, חמור ושני בני דודים שלא חזרו. ״את הטורקים איני מתגעגע לראות״, אמר, ״אך כשהייתי נוסע לעכו או לדמשק לא חשבתי שאני עובר בין עולמות. האנגלים נותנים קבלה על כל דבר שהם לוקחים, וזה מנומס מאוד. אחר כך אתה מגלה שהקבלה כתובה בשפה שאינך קורא ושהדבר שלקחו כבר איננו שלך״. שלום שאל אם הוא מעדיף אותם על הטורקים. יוסף הביט בו בחיוך עייף. ״אני מעדיף את מי שכבר הלך על פני מי שעוד מסוגל לדפוק בדלת״.

עם שקיעת השמש הדליקה סולטנה את הנרות. האור רעד על קירות האבן, על כלי הנחושת ועל פני האנשים. מבחוץ נשמעו צרצרים, פעיית עז ושריקת רכבת רחוקה. לונה עצמה את עיניה ובכתה שוב, הפעם בשקט, מפני שאחרי שלושה ימים של מסילות, גבולות ופקידים ישבה סוף סוף ליד שולחן משפחה. נעמי ורוזה פירקו רימון והכתימו את אצבעותיהן באדום. ניסים הסיע את מכונית הפח על אדן החלון. יצחק מזג יין, יוסף בירך, ושלום שמע את כולם עונים אמן במבטאים שונים. בתוך המילה האחת נשמעו חיפה, ביירות, מרוקו, פולין, דמשק וארץ שעדיין לא ידעה כיצד תיקרא כאשר הילדים האלה יהיו מבוגרים.

במהלך הארוחה חזר יצחק לדבר על הנמל. הוא אמר שהבריטים מתכננים עשרות שנים קדימה, מפני שאימפריה אינה בונה מזח במקום שבו היא רואה רק עיר קטנה. יוסף השיב שהבריטים רואים בחיפה ידית שבאמצעותה יוכלו לפתוח את המזרח. שלום הוסיף שהם מחזיקים בדרך מעיראק לים ורוצים להפוך את המפרץ לשער. ״אם יגיע לכאן נפט״, אמר, ״יגיעו גם כסף, פועלים, מפעלים וחיילים. העיר תגדל, אך גם מי שירצה לשלוט בה״. יצחק הרים את כוסו. ״אז עלינו להיות חזקים לפני שהצינור הראשון יונח״. שלום הביט בו ואמר, ״עלינו גם לדעת איזו עיר אנחנו רוצים שתעמוד בקצה הצינור. מחסן של אימפריה, מבצר של עם אחד או בית שאנשים מסוגלים לחיות בו״.

סולטנה קטעה את הוויכוח והגישה את התמרים. ״גברים שמימיהם לא לשו בצק מחלקים את העולם כאילו הוא כיכר לחם״, אמרה. כולם השתתקו. היא בירכה שתכלה השנה וקללותיה, אך שלום לא ידע אילו מן הקללות כבר הגיעו ואילו רק עושות את דרכן אליהם. הוא פחד מהתפרצות אלימה, מחיפוש בריטי בבית, מאבטלה, מבצורת, ממחלה שתיקח את נעמי וממכתב שיודיע כי קרוב משפחה לא קיבל רישיון כניסה. הוא פחד גם מן האפשרות שהפחד עצמו ישנה אותם, שילמד אותם לחשוד בכל שכן, לראות בכל דרך גבול ובכל אדם מחנה. לצד הפחד הרגיש שמחה עזה. בתו דיברה עברית בלי להתאמץ. הוריו עיבדו אדמה על הכרמל. הטכניון פתח את שעריו. בתים חדשים נבנו. דודו הגיע מביירות. המשפחה היתה יחד, והעתיד, מאיים ככל שהיה, עדיין היה פתוח.

מאוחר יותר יצא שלום אל החצר. אורות הדר נצצו מתחתיו, מעטים ורכים. מעבר להם רעדו פנסי העיר התחתית, ועל המים נעו אורות של ספינות. יצחק יצא אחריו ושניהם עמדו מתחת לגפן. ״יום אחד יהיה כאן נמל גדול״, אמר יצחק. ״אחריו יבוא הצינור, אחריו בתי הזיקוק, ואחריהם מלחמות שלמות על מה שיעבור ביניהם״. שלום שאל אם זו נבואה או פחד. יצחק השיב, ״במזרח שלנו ההבדל קטן״. מתוך הבית נשמע צחוקן של הילדות. שלום הניח יד על קיר האבן המחוספס. הוא חש תחת כף ידו את קרירות הבית, בכיסו את מפתח המחסן ועל אצבעותיו את הדביקות המתוקה של הרימון.

על המדף בתוך הבית נח השופר עטוף בבד לבן, ממתין לבוקר. הרובה נח מתחת לאבן, עטוף בבד משומן, ממתין ללילה שאיש לא רצה שיגיע. בין שניהם ישבה משפחה ואכלה, בירכה, התווכחה, בכתה וצחקה. זו היתה חיפה בערב ראש השנה לפני מאה שנה, עיר שמצאה את עצמה בין שלטון שקרס לשלטון שבנה נמל, בין עולם לבנטיני פתוח לגבולות חדשים, בין תקוות ההתיישבות לפחד הקהילה, בין התאנה שנתן ח׳ליל לילדה לבין הרובה ששלום בדק במחסן. הים נשם למטה, הכרמל השחיר מעליו, וביניהם התרחבה עיר שעדיין לא ידעה כי הנפט, הפלדה, האש וההיסטוריה כבר החלו לנוע לעברה.

מאה שנים נמתחות בין המפה שעליה התכופפו פקידים בריטים בשנת 1926 ובין חיפה של 2026. הקווים השתנו, האימפריות נסוגו, מדינות קמו, נמלים הועמקו, צינורות הונחו ונקטעו, בתי הזיקוק האירו את שמי המפרץ ומלחמות רבות עברו בין ההר לים. אך גם לאחר מאה שנה חיפה מוסיפה לעמוד באותו מפגש נדיר שבין יבשה למים, בין מזרח למערב, בין מסחר, אנרגיה, אמונה וזהות. היא עדיין עיר הקולטת לתוכה את רעשי האזור ומתרגמת אותם לרחובות, לשכונות, לעבודה, לפחדים ולתקוות של בני אדם.

המבט משלום של 1926 אל חיפה של 2026 מזכיר כי סדר אזורי חדש אינו נולד בהכרזה אחת. הוא נבנה בשכבות דקות, לעיתים כמעט בלתי נראות, דרך מסילות ונמלים, בריתות וגבולות, הגירה, שפות, תשתיות, משפחות והחלטות שמתקבלות הרחק מן האנשים שיחיו בתוכן. תהליכים היסטוריים גדולים מתחילים לא פעם בשמועה העוברת בין שני אנשים ליד תחנת רכבת, במודד הנועץ יתד באדמה, בילד הלומד מילה חדשה או במשפחה העולה בדרך מאובקת אל בית אבן בכרמל. רק בחלוף השנים מתגלה כי הרגע הקטן כבר נשא בתוכו עולם שלם.

מכרמליסט אנחנו מביטים בחיפה מתוך אהבה שאינה עיוורת לעבר ואינה מפחדת מן העתיד. העיר הזאת ידעה שליטים, מלחמות, משברים ושינויים עמוקים, ובכל פעם שבה לבנות, לקלוט, ליצור ולחבר בין קהילות ומרחבים. בערב השנה החדשה, על הקו הארוך המחבר בין שלום אלקיים הדמיוני לבין כל מי שפוסע היום באותם מדרונות, אנחנו מבקשים לזכור שההיסטוריה אינה רק מה שקרה לנו, אלא גם מה שאנחנו בוחרים לעשות בתוכה. שתהיה זו שנה של ראייה רחבה וסבלנות לתהליכים ארוכים, שנה של ביטחון שאינו מוחק אנושיות, של צמיחה שאינה שוכחת את שורשיה ושל חיפה הממשיכה להיות שער פתוח אל המרחב. שנה טובה ומתוקה לכל קוראות וקוראי כרמליסט, לכל תושבי חיפה והצפון ולכל מי שמבקש למצוא בתוך מציאות משתנה סיבה אמיתית לתקווה.