מִפְרַץ חַיָּפָה: מִצּוֹמֶת אִימְפֶּרְיָאלִי לְשַׁעַר אֵירוֹ־אַסְיָתִי

הַאִם הַתּוֹכְנִית הַבְּרִיטִית חוֹזֶרֶת לַחַיִּים?

אחת הטעויות הגדולות בדיון על מפרץ חיפה היא ההנחה שמדובר בעיקר בשאלה סביבתית. בפועל, מדובר בשאלה גיאו־אסטרטגית מהמעלה הראשונה. זיהום, תחלואה, נדל"ן ופינוי תעשיות הם רכיבים חשובים בדיון, אך הם עוסקים בשכבה העליונה בלבד. השאלה העמוקה יותר היא מדוע בכלל הוקמה במפרץ חיפה אחת ממערכות האנרגיה והתעשייה החשובות במזרח הים התיכון, ומדוע דווקא שם.

כדי לענות עליה צריך לצאת מחיפה, לעבור דרך צפון עיראק, להקיף את תעלת סואץ ולחזור ללונדון של שנות העשרים.

כאשר הבריטים עיצבו מחדש את המזרח התיכון לאחר מלחמת העולם הראשונה, הם לא חשבו במונחים של מדינות כפי שאנו מכירים אותן כיום. הם חשבו במונחים של נתיבים. כיצד מחברים בין שדות הנפט של מסופוטמיה לבין אירופה. כיצד מזינים את הצי הבריטי. כיצד יוצרים רציפות בין המפרץ הפרסי, תעלת סואץ והים התיכון. מבחינתם, הנפט היה רק תחילת הסיפור. הערך האמיתי נבע מהיכולת לשלוט בנתיב שבין המשאב לבין השוק.

צינור כרכוכ־חיפה שנכנס לפעולה בשנת 1935 היה הביטוי הפיזי לתפיסה הזו. כמעט אלף קילומטרים של תשתית חיברו את שדות הנפט העיראקיים אל בתי הזיקוק בחיפה ואל נמל המים העמוקים שנבנה לצדם. בתי הזיקוק שנחנכו בשנת 1939 תוכננו לעבד מיליוני טונות של נפט בשנה עבור הצי הבריטי, התעשייה הבריטית והמערכת האימפריאלית כולה. חיפה לא הייתה היעד. היא הייתה התחנה שבה חומר גלם הפך לכוח. זהו הבדל קריטי. הנמל, בית הזיקוק, מסילות הברזל והצינור לא היו ארבעה פרויקטים. הם היו מערכת אחת שנועדה לקחת אנרגיה ממסופוטמיה ולהפוך אותה להשפעה אירופית.

דווקא בנקודה הזו עולה שאלה בסיסית. אם הנפט היה בכרכוכ, מדוע לא להקים את בתי הזיקוק בעיראק עצמה. התשובה חושפת את עומק החשיבה האסטרטגית הבריטית. עיראק הייתה אזור הפקה. חיפה הייתה צומת. הבריטים העדיפו להזרים נפט גולמי לאורך כאלף קילומטרים ולהמיר אותו בנקודת הקצה, משום שהערך לא היה רק בזיקוק אלא בשליטה בשרשרת כולה. חיפה ישבה על מפגש נדיר בין מסופוטמיה, תעלת סואץ והים התיכון. היא הייתה מחוברת למסילות ברזל, לנמל עמוק, לכוח ימי בריטי ולשווקים האירופיים. בית זיקוק עמוק בתוך עיראק היה מייצר תזקיקים. בית זיקוק בחיפה ייצר השפעה. זה היה ההבדל בין אתר תעשייתי לבין צומת גיאו־אסטרטגי.

ההיגיון הזה נשען על עיקרון פשוט. משאב לבדו איננו כוח. מערכת שמחברת בין משאב, תעשייה, נמל ושוק היא כוח. הבריטים הבינו שהרווח האמיתי אינו נובע מן החבית הנשאבת מן האדמה אלא מן הנקודה שבה החבית הופכת לדלק, למסחר, לצי וליכולת השפעה. במילים אחרות, הם לא חיפשו את המקום שבו נמצא הנפט. הם חיפשו את המקום שבו ניתן לשלוט בזרימה.

במשך עשרות שנים נדמה היה שהמערכת הזו איבדה את משמעותה. צינור כרכוכ־חיפה נסגר. עיראק התרחקה. סוריה הפכה למדינת חזית. לבנון נשאבה לעשרות שנים של חיכוך. ישראל פיתחה מקורות אנרגיה משלה. אלא שהפלישה הרוסית לאוקראינה בשנת 2022 טרפה מחדש את הקלפים.

ערב המלחמה סיפקה רוסיה כארבעים אחוז מצריכת הגז של האיחוד האירופי וכרבע מייבוא הנפט שלו. בתוך שנים ספורות נאלצה אירופה לבנות מחדש חלקים משמעותיים ממערכת האנרגיה שלה. חלקו של הגז הרוסי ירד באופן חד, מסופי גז טבעי נוזלי נבנו בקצב מואץ, ונתיבי אספקה חדשים החלו להתגבש. לכאורה מדובר במשבר אנרגיה. בפועל מדובר במשבר זרימה.

העולם חזר לעסוק בשאלה ישנה מאוד. לא רק מאיפה מגיעה האנרגיה, אלא דרך אילו מסלולים היא נעה.

כדי להבין מדוע השאלה הזו חזרה דווקא עכשיו, צריך להביט גם בהתפתחות המערכת הפוליטית שסביבה. נפילת ברית המועצות בשנת 1991 לא הייתה רק אירוע אידיאולוגי. היא פתחה מחדש את התחרות על נתיבי האנרגיה של אירואסיה. במשך עשרות שנים החזיקו מוסקבה ובעלות בריתה בחלק ניכר ממסדרונות ההולכה היבשתיים בין מרכז אסיה, המפרץ ואירופה. עם קריסת המערכת הסובייטית נפתח מרחב עצום של תחרות על צינורות, נמלים, מסילות ונתיבי יצוא. מאותו רגע החלה להיבנות בהדרגה מציאות חדשה שבה השאלה איננה רק מי מחזיק בנפט ובגז, אלא מי מחבר בינם לבין השוק.

מלחמת המפרץ בשנת 1991 סימנה את השלב הבא. עיראק, שהייתה אמורה להיות אחת ממעצמות האנרגיה המרכזיות בעולם הערבי, נכנסה לעשורים של סנקציות, מלחמות וחוסר יציבות. פלישת סדאם חוסיין לכווית והתגובה הבינלאומית שבאה בעקבותיה שינו את מבנה הכוח במפרץ והעמיקו את מעורבותן של ארצות הברית ובעלות בריתה במרחב. בהמשך הגיעו הפלישה האמריקאית לעיראק בשנת 2003, קריסת מוסדות המדינה, עליית דאע”ש והמאבק על השליטה בשדות הנפט של הצפון והדרום. כל אחד מן האירועים הללו פגע ביכולת של מסופוטמיה לשמש ציר יציב בין משאבים לשווקים.

גם סוריה ולבנון עברו תהליך דומה. מלחמת האזרחים הסורית, ההתבססות האיראנית, עליית המיליציות, קריסת התשתיות והמשבר הכלכלי בלבנון ניתקו בפועל את המסדרון ההיסטורי שבין עיראק לים התיכון. במשך יותר מעשור הפך המרחב שהיה אמור לשמש גשר אנרגטי, תחבורתי ולוגיסטי לאזור של חיכוך מתמשך. במונחים גיאו־אסטרטגיים, זה היה מצב חריג ביחס להיסטוריה הארוכה של האזור.

כעת, כאשר סוריה ולבנון עוברות שינויים מבניים עמוקים, וכאשר איראן עצמה מתמודדת עם לחץ כלכלי, אנרגטי ופוליטי הולך וגובר, עולה מחדש שאלה שבעבר נדמתה תיאורטית בלבד. מה יקרה אם חלקים מן המרחב הזה יחזרו לתפקד כנתיב מעבר. לא בהכרח דרך שחזור של צינור כרכוכ־חיפה המקורי, אלא באמצעות מסילות, נמלים, מסדרונות לוגיסטיים, קווי חשמל, גז ותשתיות דיגיטליות. במילים אחרות, ייתכן שהשינוי הגדול ביותר במזרח התיכון אינו הופעתו של רעיון חדש, אלא חזרתו של רעיון ישן מאוד. הרעיון שהלבנט איננו קצה של מערכות, אלא גשר המחבר בין מסופוטמיה, המפרץ ואירופה.

במקביל, צווארי הבקבוק הגלובליים חזרו למרכז הבמה. מיצרי הורמוז מעבירים כעשרים מיליון חביות נפט ביום. באב אל מנדב מחבר בין האוקיינוס ההודי לים האדום ולתעלת סואץ. מצרי מלאקה מחברים בין האוקיינוס ההודי למזרח אסיה. הים השחור הפך לזירת חיכוך המשפיעה על אנרגיה, דגן וסחר. בכל המקרים הללו מתבררת אותה תופעה. הכוח איננו נמצא רק במשאב אלא בנקודת המעבר.

הורמוז מספק את הדוגמה החדה ביותר. אין צורך לסגור אותו כדי להשפיע עליו. די ביצירת סיכון. די בעלייה בפרמיות הביטוח. די באיום נקודתי על מכלית. ברגע שחברות ספנות משנות התנהגות ומבטחים משנים תמחור, הזרימה כולה משתנה. החסימה האמיתית איננה מתרחשת במים אלא בשוק. זהו מעבר מהיגיון של שליטה טריטוריאלית להיגיון של שליטה בתנאי הזרימה.

כאשר בוחנים את מפרץ חיפה דרך אותה עדשה, תפקידו מקבל משמעות חדשה. מפרץ חיפה איננו רק אזור תעשייה. הוא אחד המקומות הבודדים במזרח הים התיכון שבהם נפגשים בו־זמנית נמל, מתקני אחסון, תעשייה פטרוכימית, יכולת זיקוק, רשת מסילות ותשתיות הולכה. מבחינה מערכתית מדובר בצומת רב־שכבתי.

הדיון הציבורי נוטה להציג את בז"ן כעוד מפעל. מבחינה גיאו־כלכלית זו הגדרה חלקית בלבד. כושר הזיקוק של בז"ן עומד על כ־197 אלף חביות נפט ביום, קרוב לעשרה מיליון טון בשנה. הוא מייצר חלק משמעותי מהסולר, הדלק הסילוני והתזקיקים שעליהם נשענים המשק האזרחי ומערכות הביטחון. זהו המקום שבו אנרגיה גולמית הופכת ליכולת פעולה.

זו גם הסיבה שדוח מבקר המדינה, שיצא לאחרונה בנושא, חורג בהרבה מן הדיון הסביבתי. בעומק הדוח מסתתרת שאלה אחרת. האם מדינת ישראל בונה מערכת חלופית לפני שהיא מפרקת מערכת קיימת. בעולם יציב, החלפת תשתיות היא תהליך הנדסי. בעולם שבו הורמוז, באב אל מנדב, הים השחור ושרשראות האספקה הגלובליות נתונים לחיכוך מתמשך, מדובר בשאלה של חוסן לאומי.

חשוב להדגיש כי עצם ההכרה בערכו האסטרטגי של מפרץ חיפה אינה מבטלת את טענותיהם של ארגוני הסביבה או של תושבי חיפה והקריות. להפך. במשך עשרות שנים נשאו תושבי האזור בחלק ניכר מן המחיר הסביבתי, הבריאותי והתכנוני של המערכת האנרגטית הלאומית. חלק מן הביקורת נשען על נתונים ומחקרים אמיתיים. דווקא משום כך, הדיון הנכון איננו בין קיום מלא לבין סגירה מלאה. המציאות האסטרטגית מורכבת יותר. חלק מן המתקנים יכולים לעבור מודרניזציה, חלקם לעבור מיקום, חלקם להיסגר וחלקם להשתלב במערכות חדשות ונקיות יותר. השאלה איננה האם לשנות אלא כיצד לשנות מבלי לפגוע בחוסן הלאומי.

אם מתמקדים בזירה האזורית במשך יותר מעשור היה המרחב שבין עיראק לים התיכון חסום בפועל. אולם בפרספקטיבה של מאה שנים, החריג איננו החיבור אלא הנתק. במשך מאות שנים היה המרחב שבין מסופוטמיה לים התיכון מסדרון. דרכו נעו סחורות, אנרגיה, מסילות וצינורות. השינויים המתרחשים כיום בסוריה ובלבנון מעלים מחדש את האפשרות של חזרת המרחב לתפקידו ההיסטורי כנתיב מעבר.

הפסגה הישראלית־יוונית־קפריסאית בירושלים בסוף השנה שעברה ממחישה כי תהליך זה איננו מתרחש רק ביבשה אלא גם בים. מאחורי ההצהרות המדיניות מסתתר מאמץ ארוך טווח לבניית רצף אנרגטי, חשמלי ולוגיסטי המחבר את ישראל, קפריסין ויוון אל אירופה. פרויקט הכבל החשמלי התת־ימי, שיתופי הפעולה האנרגטיים והעמקת התיאום האזורי נועדו ליצור נתיב יציב שאינו תלוי בטורקיה כמדינת מעבר. במקביל, המתיחות סביב חלב, צפון סוריה והמרחב הכורדי מזכירה כי המאבק על נתיבי הזרימה איננו מתנהל רק בים אלא גם בצמתים היבשתיים המחברים את מסופוטמיה לחופי הים התיכון. במבט רחב, הזירה הימית שבין ישראל, קפריסין ויוון והזירה היבשתית שבין חלב, צפון עיראק והלבנט הן שתי זרועות של אותו מאבק גיאו־אסטרטגי על השליטה בצירי האנרגיה, הסחר והתשתיות של המאה ה־21 ואכן רק לאחרונה הוסרו הסנקציות ומרכז התזקיקים בבניאס שבצפון סוריה חזר לפעול.

במקביל מקדמת סעודיה תפיסה רחבה בהרבה. מסדרון IMEC המחבר בין הודו, המפרץ, ירדן, ישראל ואירופה איננו רק פרויקט תחבורה. הוא ניסיון לבנות מחדש את מפת הזרימה של אירואסיה. אם הפרויקט יבשיל, חיפה תהפוך לנקודת הקצה המערבית של אחד המסדרונות החשובים בעולם. במבנה כזה היא תחזור למלא תפקיד הדומה להפליא לזה שמילאה בתקופה הבריטית.

במובן מסוים, ההיבט המעניין ביותר בסיפור איננו מה השתנה אלא מה נשאר. הבריטים אינם כאן. צינור כרכוכ־חיפה איננו פעיל. עיראק איננה מרכז הכובד היחיד של האנרגיה האזורית. אך הרעיון עצמו שרד. הרעיון של חיבור בין משאבי המזרח לבין שווקי המערב דרך הלבנט.

הבעלות על המערכת השתנתה. אם בשנות השלושים היא נשלטה מלונדון, הרי שכיום מופיעים במקומה שחקנים אחרים: ארצות הברית, סעודיה, ישראל, מדינות המפרץ ובעלות ברית נוספות. גם מקורות האנרגיה השתנו. לצד נפט מופיעים גז טבעי, חשמל, כבלים תת־ימיים, מסדרונות לוגיסטיים ושרשראות אספקה דיגיטליות. אולם המבנה הגיאוגרפי הבסיסי נותר דומה להפליא. האנרגיה נמצאת במזרח. השווקים נמצאים במערב. והמרחב שביניהם ממשיך לחפש צמתים שמסוגלים לחבר בין השניים.

מכאן נובעת גם החשיבות שמייחסים למפרץ חיפה שחקנים אזוריים שונים. איראן איננה רואה רק בית זיקוק. היא רואה צומת. אירופה איננה רואה רק נמל. היא רואה חוליה אפשרית ברשת אספקה. סעודיה איננה רואה רק עיר ישראלית. היא רואה שער מערבי למסדרון אזורי רחב. טורקיה איננה רואה רק מתחרה אזורי. היא רואה נתיב פוטנציאלי העוקף חלק מן המרחבים שעליהם ביקשה לבסס השפעה.

כאן עולה גם שאלה שמעסיקה את תושבי חיפה והקריות כבר שנים. מצד אחד, המדינה מדברת על פינוי תעשיות, סגירת מתקנים והפחתת הפעילות הפטרוכימית במפרץ. מצד שני, אותה מדינה מקדמת במקביל נמלים חדשים, מסדרונות סחר בינלאומיים, חיבורי אנרגיה אזוריים, כבלי חשמל ותשתיות לוגיסטיות שנבנים לעשרות שנים קדימה. קשה להתעלם מהפער בין שני הכיוונים.

אם מפרץ חיפה אכן מאבד מחשיבותו האסטרטגית, מדוע מושקעים סביבו מיליארדים בתשתיות שנועדו לפעול עד אמצע המאה. ואם הוא נשאר צומת מרכזי של אנרגיה, סחר ותחבורה, ראוי לומר זאת לציבור באופן גלוי ולדון בשאלה כיצד מתאימים את המפרץ למאה ה־21 במקום להציג את הדיון כאילו מדובר בבחירה פשוטה בין קיום מוחלט לסגירה מוחלטת. המציאות מורכבת יותר. התשתיות משתנות, הטכנולוגיות משתנות, הבעלות משתנה, אך ההיגיון הגיאוגרפי שהפך את חיפה לצומת אסטרטגי לפני מאה שנה ממשיך לפעול גם היום. לעיתים נדמה שהוויכוח האמיתי איננו האם המפרץ ימשיך להיות מרכז לוגיסטי ואנרגטי, אלא כיצד הוא ייראה כאשר ימשיך להיות כזה.

בסופו של דבר, ייתכן שהתוכנית הבריטית מעולם לא חזרה לחיים משום שהיא מעולם לא נעלמה. הצינור השתנה. הבעלות השתנתה. סוגי האנרגיה השתנו. השחקנים התחלפו. אך ההיגיון הגיאוגרפי נותר במקומו. גם היום, כמו לפני מאה שנה, השאלה המרכזית איננה מי מחזיק במשאב אלא מי מחבר בין המשאב לבין השוק. מפרץ חיפה איננו חשוב משום שהוא מייצר אנרגיה. הוא חשוב משום שהוא מחבר בין מערכות. זו הייתה משמעותו בשנות השלושים. זו משמעותו בעידן של הורמוז, IMEC, משבר האנרגיה האירופי והסדר האזורי החדש.

במבט כזה, חיפה איננה רק עיר במזרח הים התיכון. היא אחת מנקודות החיבור שבהן נבחנת מחדש מפת הכוח של המאה ה־21.

מוזנים לדבר איתי בלינדקין

מוזמנים לעקוב אחרי "כרמליסט בטלגרם"