בין ההר לים, בין קידוש לטיילת – שבת שובה של נועה

הלילה נקרע כמו מסך עבה שלא רוצה להיפתח. אני יוצאת מהבסיס שעל קו החוף, בין עתלית לדור, מלח דבוק לי לעור הפנים, עיניים עוד נשרפות מפיקסלים ירוקים שזחלו על מסכים כל הלילה. במודיעין אין סוף, יש רק דלת ברזל שאתה סוגר ויודע שהראש לא יפסיק. אני נוהגת צפונה, כביש 2 מתנשף מתחת לגלגלים. משאית עמוסה חולפת, הפנסים שלה כמו שתי סכינים חותכות את הערפל הדק. הים מימין – שחור, שקט, אבל אני יודעת שבתוך החושך הזה תמיד מסתתר משהו.

הכרמל עולה מולי, קיר אבן עצום, חריצים עמוקים כאילו הזמן בעצמו חצב אותם. אני מטפסת במחלף חיפה דרום, נכנסת אל הכרמל הצרפתי. סמטאות אבן מתפוררות, מדרגות רטובות מטל לילה, תריסי עץ ירוקים רועדים ברוח. ריח יסמין נתקע בגרון יחד עם מלח הים. אני כמעט שומעת עקבים של נזירים צרפתיים משלהי המאה ה־19, מתעקשים לגרור לכאן את אירופה שלהם – מנזרים, חצרות, שפה צרפתית שנשמעת כמו תפילה. הם חלמו שסייקס–פיקו ייתן להם את הרכס הזה. קיבלו בסוף רק סמטאות ואבן ישנה.

מעבר לרכס, הכרמל המערבי – גרמנים טמפלרים, אבן מסותתת, גגות רעפים אדומים שנשברו תחת ספטמבר 1918. אני רואה את זה כמו תצפית קרב: פרשים הודים מתנפלים במדרון, עות’מאנים מתפוררים, גרמנים נבלעים בצל. נתיני אויב. חלקם חיו עוד שני עשורים, עד שהבריטים סילקו אותם במלחמה הבאה. אני אומרת לעצמי, חיפה היא עיר שהכילה אימפריות כמו שוק שספג מוכרים מתחלפים. מי שנשאר? ההר. תמיד ההר.

בבית, אלכסי (בן זוג) מחכה. לא גדול במחוות. קפה שחור חזק, לחם שחור, גבינה לבנה. המהנדס שלו בונה לי שקט בקווים נקיים. אני שותה, נופלת למיטה. שלוש שעות מרגישות כמו שינה של שבוע.

בונו האסקי שלי מתריע. ליקוק אחד מדויק, קפיצה על המיטה. התראה התקבלה. אני צוחקת. גם בבית אין הפסקת אש.

אנחנו יוצאים שלושתנו, אני, אלכסי והכלב, מדרגות האבן יורדות אל העיר. דרך הים נפתחת, מתרסקת על הדר. העיר הזו היא דוח שלא נגמר.

שוק תלפיות. בטון מודרניסטי משנות השלושים, עמודי פטרייה שמתעקמים כמו חיילים זקנים, גשרים פנימיים מלאי חלודה. פעם זה היה הלב של חיפה – קולנועים, בתי קפה, מרכז עסקים. אחר כך – ירידה, חזיתות נסדקו, דוכנים נסגרו. בשנים האחרונות – תחייה, אמנים, שיפוצים, קולות חוזרים. הדר היא לא רק שכונה. היא עדות לזה שאין דבר כזה “סוף”. יש רק חזרה איטית.

אני לא יודעת לכבות. כל מוכר הוא מקור. כל יד שמלטפת פרי היא אינדיקציה. מוכר עגבניות צורח: “שמעת על מכבי? תיקו בדרבי – כאילו הפסדנו.” אני מחייכת. זה תדריך: דקה אחת של חוסר ריכוז והכול מתהפך. בכדורגל, במבצע, בחיים.

מוכר הדגים, ידיים מלאות מלח, עוצר אותי, מניח בורי על השיש. “וילך משה אל כל ישראל.” משפט אחד, קול רועד. אני עוצרת. וילך. לא ישב וחיכה. הלך. אולי זה מה שאני לא עושה – לא הולכת.

רדיו מתנפץ בחנות תבלינים. טראמפ – “ישראל לא תספח את יהודה ושומרון.” אני לא שומעת מילים. אני שומעת כיוון. זה לא לנו, זה להם. המסר חבוי בנמען. באותה פינה מישהו צועק: “ביבי דיבר באו”ם, חצי אולם יצא באמצע.” אני לא מתעצבנת. אני מחשבת זוויות. מי יצא ראשון, מי נשאר, מי מחא כפיים באיחור. נאומים הם לא טקסטים. הם תצפית.

אנחנו עולים חזרה. הדרך מתפתלת כמו חוט שנכרך סביב צוואר. אני מסתכלת למטה: בת גלים פרושה ככף יד, חוף עם בתים שנראים כמו נבלעו במלח. הדר מאחור, לב שנושם אחרי דום ארוך. העיר התחתית נמתחת עם רכבת, ברים, אוניות. הקריות מנצנצות כאילו מחכות לאות. מימין – הכרמל הצרפתי, חלונות ישנים שמביטים אל הים. משמאל – הכרמל המערבי, רחב, מסודר, קווים ישרים של מגדלים. חיפה היא לא עיר. היא ארכיון של אימפריות, שכבות על שכבות.

האור במרפסת רוטט, הנרות כבר מדליקים את הלילה. אבא לוקח את כוס היין, קולו עמוק, כמעט טקסי. “ברוך אתה ה’…” הוא אומר בקצב איטי, כמו מפקד שקורא פקודת יום. המילים גולשות מעבר לטקסט המוכר. בקידוש הזה יש את כל הזיכרונות: סבא שנפל במלחמה, סבתא שנפטרה מקורונה, הילדים שעוד לא נולדו. אני עוצמת עיניים ומקשיבה: זה לא טקסט, זה צופן.

אלכסי מחייך לעצמו. כשהאבא מסיים את הקידוש, הוא לוקח את המחברת הקטנה שלו, כן — מהנדס לא יכול בלי מחברת. הוא רושם את מה שאמא אמרה: דג = לא להסתיר. בשר = לתת זמן. עוגה = ידיים זוכרות. אני מסתכלת עליו, חושבת לעצמי איך הוא עושה מזה אלגוריתם. אולי טוב שככה. כל אחד מתרגם לעולם שלו.

אמא מתפרצת עליו: “אתה רושם? מה, צריך נוסחאות בשביל בישול?”
הוא עונה בצחוק עצור: “אני מתכנת, לא בשלן. בשבילי זה כמו קוד. אם לא ארשום, אשכח.”
אני שומעת מתחת למילים את הפחד שלו – הפיטורים שמרחפים באינטל, חוסר הוודאות. הוא מתרגם הכול לנוסחה כדי להחזיק שליטה.

אני זורקת לו קריצה: “גם מודיעין זה קוד, ובכל זאת אנחנו מבינים שזה בסוף אנשים.”
הוא צוחק, מבויש. “כן, אבל אצלך זה חיים ומוות. אצלי זה תוכנה שמתרסקת.”
אבא קוטע: “שום דבר לא ‘רק תוכנה’. גם מכבי כשהם מפסידים בדקה 90, זה מרגיש כמו סוף העולם.”
כולנו צוחקים, אבל אני מבינה את החוט הדק שהוא מנסה להניח בין עולמות.

אמא מגישה את הדג, ניחוח ים מתפרץ לשולחן. אלכסי שואל אותה שוב: “רגע, כמה זמן בתנור אמרת?”
“12 דקות,” היא עונה בנחרצות, “לא שנייה יותר. אחרת זה מת.”
הוא רושם. אבא מתפוצץ מצחוק: “הנה, יש לך מבצע חדש – ‘12 דקות להצלת הדג’.”
אני מחייכת. במוח שלי זה נשמע בדיוק כמו שם קוד.

הכלב מסתובב מתחת לשולחן, מריח את העצמות. אמא דוחפת לו חתיכת דג, אבא מרים גבה, “שבת זה לא בשבילו.” אני מתפרצת: “שבת היא של כולם. גם של מי שלא מדבר.” אלכסי מוסיף: “גם של מי שלא מבין עברית. אני עדיין לומד.” כולנו שותקים לרגע. המילים שלו נכנסות עמוק יותר מהדג.

היין עובר בין כולנו. אבא מוזג שוב, מריח את הכוס כאילו זה סוד. “לחיים,” הוא אומר, “לחיים שלמים.” המילים פשוטות, אבל הן מחזיקות את כל העיר הזו, את כל המלחמות, את כל האכזבות והתקוות.

אני יושבת שם, מרגישה שכל סעודה היא דו”ח. דג שמספר אמת בלי כיסוי, בשר שמלמד סבלנות, עוגה שמחזירה זיכרון. אלכסי עם המחברת, אבא עם הקידוש, אמא עם האצבע המורה, הכלב עם הריח. ואני, עם כל השכבות -הצרפתים שניסו לתלות פרובנס על הכרמל, הגרמנים שבנו גגות רעפים עד שהפרשים ההודים שברו אותם, הבריטים שהקימו נמל, עכשיו טראמפ באו״ם, נתניהו על הבמה, מכבי שנשברים בתוספת זמן. הכול מגיע לשולחן הזה.

היין נגמר, הנרות מתעקשים לדעוך, והאצבע של אבא רועדת כשהוא מחזיק את הכוס. “לחיים,” הוא אומר, אבל אני שומעת משהו אחר: לחיים מול או״ם שמוחא כפיים למדינה פלסטינית ויוצא באמצע הנאום של ביבי, לחיים מול טראמפ שמדבר עלינו כמו על קלף במכרז, לחיים מול דור שלם שמבין שהקב״ה לא נעלם – אלא מסתתר. הסתר בתוך הסתר. אני שותה, הגרון נשרף.

אמא חותכת את הדג. הסכין ננעצת בבשר הרך כאילו היא פותחת קלסר סודי. “12 דקות, לא שנייה יותר,” היא אומרת לאלכסי, כאילו זה קוד קרב. הוא רושם במחברת, מתעקש להחזיק סדר בעולם שבו אינטל מפטרת. אני צוחקת, כי הוא לא מבין שזה לא מתכון, זה משל: גם עם ישראל צריך לדעת מתי לעצור, מתי לקום, מתי וילך משה.

ואז מגיע השקט המסוכן של המשפחה. אמא שואלת: “נו, חתונה?” אבא מוסיף: “לפחות ילד אחד, נועה, למה את מחכה?” המילים ננעצות בי כמו מחטים, ואני מרגישה איך השולחן הופך לדיון מועצת ביטחון – לחצים, הצעות, שפה דיפלומטית עטופה באהבה. אני מחייכת, אבל בפנים אני צורחת.

הם הולכים. אמא דוחפת לי קופסה עם פרוסת עוגה, אבא לוחש: “לדעת לחזור, זה הכול.” הדלת נסגרת, ואני מרגישה כאילו נשארתי בחדר תדריכים אחרי שכל העולם יצא.

אנחנו יורדים. הכלב פורץ קדימה, חבל ההצלה שלנו. הרחוב נפתח ללילה. ריח יסמין מתערבב במלח הים. אלכסי מחזיק לי את היד, חזק מדי. “זה רק אהבה, לא לחץ,” הוא לוחש. ואני יודעת – מודיעין זה לדעת מתי אהבה היא גם פיקוד.

טיילת לואי. המפרץ נפרש כמו מפת קרב חיה. הקריות מנצנצות כעמדות שמירה, אוניות שחורות עומדות כמו יחידות ממתינות, הדר שם למטה , לב שנחנק וחוזר לנשום. אני מצביעה על ההר, מספרת לאלכסי: “כאן עמדו הפרשים ההודים ב־1918. הם פרצו, שברו את הגרמנים. לא חשבו על מחר, רק על פקודה.” הוא שואל אותי אם זה היה שווה להם. אני עונה: “העתיד מתפורר מהר יותר מההווה. הם ידעו רק ללכת.”

הכלב נובח על חתול, מושך אותנו קדימה. אני מתפרצת, לא מצליחה לשתוק: “תבין, כל זה – העיר, ההר, הים – זה לא סתם. זה הסתר בתוך הסתר. כמו בפרשה. אנחנו חושבים שה’ לא פה, אבל הוא פשוט מסתתר. גם כשביבי מדבר, גם כשהאו״ם מצביע, גם כשהמגרש מתפוצץ בדרבי ומכבי שוקעים בדקה 90. הכול נראה חשוך, אבל בתוך החושך יש מישהו שמסתתר.”

אלכסי מחבק אותי חזק מאחור, כמעט לוחץ. אני מריחה אותו – זיעה, יין, אורנים. אני כמעט נשברת. סבתא שלי עולה פתאום בזיכרון, לוחשת בתימנית שלה: שובה, נועה, שובה. והלב שלי מתפרק.

אני מבינה פתאום: שבת שובה היא לא בית כנסת, לא דרשה, לא פיוט. היא היד הזו של אלכסי, הלחץ של אבא, החיתוך של אמא, הכלב שמושך קדימה, האורות של המפרץ. היא לדעת שכל דו״ח, כל דממה, כל מלחמה – נגמרים תמיד בנקודה אחת: לדעת לחזור הביתה.

🖋️ כרמליסט

הסיפור הזה, כמו כל כתבת שבת שלנו, הוא בדיוני. אבל בתוכו מסתתרות חתיכות אמיתיות מחיינו כאן – בלב חיפה, בין הכרמל לים, בין פרשת השבוע לאקטואליה שמכה בנו בכל מהדורת חדשות. דרך נועה הדמיונית אנחנו מספרים גם את הסיפורים שלנו – על משפחות שמחפשות תשובה, על זוגות שמגששים דרך, על דור שנאבק בין הסתר לגילוי.

כי זו חיפה – עיר של שכבות, של זיכרון ושל אנשים נדירים שמחזיקים אותה בחיוך, גם ברגעים הקשים. עיר שמחברת ים והר, מזרח ומערב, ישן וחדש.

מאחלים לכם, תושבי חיפה והסביבה, שבת שלום ושנה טובה – לשוב אל עצמנו, לאחדות אמיתית, לבריאות, לאמונה, ולחיים יפים בעיר המיוחדת ביותר בארץ.