כי תצא למלחמה – ותבין: השבת היא הנשק היחיד שאין לאויב תשובה אלי

השמש החיפאית לא יורדת – היא נמרחת. כתום כבד זולג על המפרץ כמו צבע שמישהו שפך מתוך דלי חלוד, מתערבב עם זהב חיוור ועם ריח חריף של מלח ונפט מהנמל. העיר כולה נדמית מתוחה, כמו נושמת דרך שיניים חשוקות. עידו יושב על ספסל האבן הישן ליד מדרגות הכרמלית, מחזיק ג’וינט דק בין אצבעותיו. שאיפה ארוכה, נשיפה איטית. עשן ירוק־מר מתפשט בריאות, מחליק את הקצוות החדים של הזיכרון. זה מה שמחזיק אותו בחיים. בלי זה – הלילות היו טורפים אותו.

“כי תצא למלחמה על אויביך…” הוא לוחש לעצמו, המילים מתערבבות בענן העשן. אבל מי האויב שלו? זה שבחזית? זה שבפנים? או זה שנשאר מאחור, בשבעה באוקטובר, כשהוא רץ בקיבוץ בעוטף עזה, סוחב ילדים מתוך בתים בוערים, מרים אישה פצועה על גבו, יורה בחזרה על מחבלים שפרצו דרך הגדר. הוא הציל עשרות – כך אמרו אחר כך. אבל את עצמו הוא השאיר שם. עדיין שומע את הצעקות, עדיין מריח את העץ השרוף. הוא חי, אבל משהו ממנו נשאר בשדות של העוטף.

“עידו?”

הוא מרים ראש. הלב נעצר ואז דוהר. הוא כמעט בטוח שזו הזיה מהעשן. אבל לא – היא כאן. נטע. אהבת נעוריו. השיער שלה קצר, נגיעות כסוף בקצוות, תיק עור מהודק, שקית ירקות ביד. אבל העיניים – אותן עיניים ירוקות מהטיילת, כשהיו בני שש־עשרה, ישבו על מדרגות הסניף של הנוער העובד והלומד, שרים בקול צרוד על חופש, מתווכחים על פוליטיקה, מתנשקים מתחת לפנס רחוב אחרי הפגנה בכיכר.

“חשבתי שעזבת מזמן,” היא אומרת.
“עזבתי. חזרתי. לאן כבר אפשר ללכת.”
“זה ריח…” היא מרימה גבה.
“זה מה שמחזיק אותי. אחרת אני מתפוצץ.”

היא מתיישבת לידו. קרובה מדי. הספסל נאנח.
“פעם היית רץ פה כל ערב. לא היית צריך עשן בשביל לנשום.”
“פעם הייתי מישהו אחר.”

היא מספרת: גרושה, בלי ילדים, קריירה גלובלית, טיסות, ישיבות. חוזרת לדירה ריקה. הקול שלה יציב, אבל מבטה נשבר. הוא שומע חצי מילה. כל השאר נשטף בגל של נוסטלגיה.

ואז היא אומרת: “אני לבד הערב. תן לי להצטרף אליך. לשבת אצל ההורים.”

הוא קופא. נטע, נטע שלו, מבקשת לבוא איתו לבית שבו הוא שוב ילד עם ילדיו. הוא לא מאמין שזה קורה. הלב מתרסק, הראש מסתחרר. “כן,” הוא אומר. הקול שלו זר לעצמו.

“האוטו שלי כאן. ניסע.”

המכונית שלה חדשה מדי, שקטה מדי. ריח בושם מתערבב עם כתם קפה ישן. הוא פותח חלון, שואף עוד עשן. היא לא שופטת.
“אתה עדיין אתה,” היא אומרת.
“אני לא יודע מי זה ‘אני’,” הוא משיב.

הם שותקים. היא מזמזמת חרישית שיר ישן מהתנועות. והוא נזכר – איך ישבו אז בחדר הפעולות של הסניף, חולצות כחולות ספוגות זיעה, ויכוחים לוהטים: הוא דיבר על קולקטיב, היא על חופש. אז הוא עוד היה שמאלני מבית, גדל על הערכים של רבקה ומשה. השנים הפכו אותו ימני, חשדן, עייף מהבטחות. היא נשארה נאמנה לעולם הערכים ההוא. עכשיו הם שוב יחד, אבל לא יודעים באיזה צד של השולחן לשבת.

הבית מתעורר לקראת שבת. רבקה מחבקת את נטע כאילו היא בת אבודה. “ברוכה הבאה, ילדה. בואי, תעזרי עם הדגים.” משה מרים מבט מהכורסה, חיוך קטן בזווית הפה. הוא זוכר אותה – נערה שהייתה באה לקחת את עידו להפגנות.

במטבח – ריח של בצל מטוגן, קליפות לימון, שמן זית. רבקה מניחה סכין בידו של עידו. “תחתוך סלט, תרגיש שוב בבית.”
“אני לא בטוח שזה הבית שלי כבר.”
“הבית הולך אחרי הילדים,” היא משיבה. “איפה שהם – שם שלך.”

נטע מתפקדת כאילו תמיד הייתה שם. שוטפת ירקות, צוחקת עם רבקה. עידו מביט מהצד, הלב שלו מהוסס: איך היא כאן, ליד אמא שלי, בתוך הבית שלי?

הנרות נדלקים. אור רך מתפשט. נטע עומדת מאחורי תמר, מניחה ידיים על כתפיה. “ככה הייתי עושה עם אמא שלי,” היא לוחשת. משה מרים כוס כסף ישנה, קולו עמוק: “ויכולו השמים והארץ…”. המילים נוחתות בחדר כמו גלים. רבקה מצטרפת בלחישה, תמר מנסה לחקות, נטע לוחשת גם היא. עידו שותק. זה אמיתי? היא באמת כאן?

היין עובר בין כולם. גם אליה. היא לוגמת. “לא שתיתי קידוש מאז שהייתי ילדה.” עיניה נוצצות.
הנרות כבר דלקו, מפה לבנה נפרשה עד הרצפה. משה החזיק את הכוס הישנה, קולו כבד, רועד מעט:

“ויכולו השמים והארץ וכל צבאם…”

המילים ירדו כמו גשם על השולחן. רבקה הצטרפה בלחישה, הילדים צחקקו, ונטע – שנכנסה כל כך טבעית לבית – סגרה עיניים ולחשה את ההמשך. עידו ישב דרוך. זה אמיתי? היא פה איתם? היא פה איתי?

משה מסיים, מגיש את הכוס. יואב לוגם ראשון, מתלונן שהיין חזק. תמר ממהרת לשאול:
“סבא, גם בשבת עושים מלחמות?”

משה חייך, מרים גבה:
“בשבת לא יוצאים למלחמה. בשבת נחים. אבל גם לנוח זו לפעמים מלחמה.”

עידו נדרך. הפסוק שדפק לו בראש חזר שוב: כי תצא למלחמה על אויביך.

נטע מביטה בילדה, מחייכת:
“לפעמים השבת היא הניצחון הכי גדול.”

הגיע הזמן לאוכל. רבקה לא מגישה – היא מספרת.

היא מניחה על השולחן תבנית לוהטת. ריח ים מתפשט.
“הדג הזה – מוסר טרי מהשוק. כשקניתי אותו עוד הבריקו לו העיניים. שטפתי, ניקיתי. סחטתי עליו תפוז ולימון -לתת לו שמש. מרחתי דבש פיוס קטן בתוך כל המלחמות. שום כתוש , טעם של אדמה. ועלים ירוקים של נענע -נשיקה קלה. בתנור רבע שעה, וכשהוצאתי הוא נראה כמו גל שנשבר בשקט על חוף רגוע.”

נטע נועצת מזלג, עוצמת עיניים. “אמא שלי הייתה מכינה ככה בדיוק. עם תפוז. שנים אני מחפשת את המתכון הזה שנים”
רבקה צוחקת: “אין מתכון כתוב, ילדה. רק ידיים שמזכירות. לפעמים מה שחיפשנו רחוק – מחכה לנו ליד שולחן.”

אחר כך – קדרה מהבילה, ריח כבד, מתוק־מריר.
“זו כתף טלה,” רבקה ממשיכה, “עם עצם. כי בעצם יש סיפור. צרבתי חזק – לתת לו צלקת. הוספתי בצל סגול, שום – דמעות מתוקות של אדמה. רוזמרין, פלפל שחור, מלח גס, וקינמון קטן , להזכיר שגם קושי יכול להפוך לחג. שפכתי יין אדום – דם שהפך לשיר. בישלתי שעתיים על אש קטנה. בסוף זרקתי גרגרי רימון. אבנים אדומות שהתרככו לרוך.”

נטע טועמת, עוצרת. מביטה על רבקה ואומרת: “אני לא יודעת לבשל. אני יודעת לנהל ישיבות, לחתום על חוזים. אבל זה… זה חיבוק של אמא. זה מה שחסר לי.”, רבקה עונה: " זה מה שחסר לכולנו"

רבקה מניחה יד על ידה. “זה לא מתכון, זה זיכרון. זה מתכון של לב.”

לבסוף, עוגת תפוחים, זהובה, ריח קינמון ממלא את החדר.
“קילפתי תפוחים, חתכתי דק – כמו זיכרונות. ערבבתי עם סוכר ולימון. עטפתי בבצק רך. פיזרתי קינמון – ריח של סבתות מכל העולם. בתנור היא נסדקה, כמו לב ישן. כשחותכים היא מתמוססת.”

נטע לוקחת ביס. עוצמת עיניים. “זה טעם של שבת. זה טעם של בית. כמה התגעגעתי לערב שבת אמיתי. לפעמים אנחנו לא יודעים להעריך מה שיש לנו, עד שהוא כבר איננו.”

אבל סביב השולחן לא אוכלים רק אוכל – אוכלים גם מילים.

עידו זורק: “אין יותר עם מי לדבר. שלום זה חלום מת.”
נטע משיבה, רגועה: “אם לא נדבר, לא יישארו אנשים לדבר איתם בכלל.”
משה מרים עיניים, קולו יציב: “הפסוק אומר – כי תצא למלחמה על אויביך. זה לא רק מחבלים. זו גם המלחמה שבתוך החזה. אם אתה לא נלחם בה – הפסדת.”
רבקה מערבבת את הסיר, מחייכת: “כל תבשיל הוא מלחמה קטנה. לקחת משהו מר – להפוך למתוק. זה הניצחון היחיד שאני מכירה.”

ואז תמר פולטת, בתמימות:
“טלי… את היית חברה של אבא?”

הכוס כמעט נשמטת מידו של עידו. נטע עוצרת, מביטה בילדה בעיניים גדולות, ואומרת:
“פעם… היינו נפשות תאומות.”

שקט. יואב מתפקע מצחוק. רבקה מניחה יד על מצחה. משה מחייך חצי חיוך. עידו – פניו מאדימות, הלב דוהר. נפש תאומה. המילים מכות בו חזק מכל פגז.

“אז למה לא התחתנתם?” תמר ממשיכה בתמימות.

הצחוק הפעם מתגלגל סביב השולחן, שובר את המתח. רק עידו לא צוחק. נטע מלטפת את ראשה של הילדה, מביטה בו, לא מורידה עיניים. הוא בולע יין, מרגיש איך החדר מסתובב

הכוסות ריקות, הסירים קרים. רבקה שוטפת כלים, משה חוזר אל כורסתו. הילדים כבר נרדמו. עידו לא עומד בזה עוד. הוא קם, הדם רועש באוזניים.
“אני יוצא לנשום.”

נטע מצטרפת בלי שאלה. הם פותחים את הדלת, ופתאום – הרחוב החיפאי בלילה נדמה כמו במה אחרת לגמרי.

רוח מלוחה מכה בפנים. האורות הצהובים מהפנסים מתעקמים כמו להבות. הם הולכים, והעיר נמתחת סביבם.

רחוב שלם נפרש כמו פסוק מתגלגל: “כי תצא למלחמה על אויביך…” השלטים של החנויות מתערבבים באותיות מקראיות. הוא רואה את המילים מתעוותות על חלונות ראווה, כתובות כמו גרפיטי על קירות מתקלפים.

חבורה של נערים עוברת על אופניים חשמליים, האורות שלהם מהבהבים. לרגע נדמה לו שהם לוחמים, קסדותיהם ככובעי פלדה. יריות מהדהדות בזיכרון, הלב דוהר. הוא נתקע במקום.
נטע אוחזת בזרועו. “זה רק ילדים, עידו.”
אבל הוא שומע – לא ילדים. מחבלים. צעקות. אש.

חתול שחור חוצה את הרחוב, זנבו מזדקר. מאחורי פח זבל נשמע רשרוש – והוא נשבע שהוא מזהה דמות עם רובה. אבל זו רק דמות קשישה מחטטת בבקבוקים.

הם צועדים הלאה. ברחוב הראשי מונף שלט ענק: “צדק חברתי עכשיו!” – והוא מרגיש את זה כמו חץ. נטע מתקרבת אליו, לוחשת:
“המלחמות שלנו הן לא רק טנקים. הן גם צדק, גם אמת, גם בית.”

הם עוברים ליד בית כנסת קטן. הדלת פתוחה, בפנים שומעים קול חזן חורק: “ושבית שביו…”. עידו עוצר. המילים ננעצות בו כמו מסמרים. נטע מסתכלת עליו:
“זה אתה. זה כולך. תמיד תחזור לשם. אבל אולי מישהו צריך לשחרר גם אותך.”

האוויר מתעבה. אורות העיר מנצנצים כמו עיניים של שדים. פתאום הוא רואה שוב את הקיבוץ, השערים פרוצים, הבתים בוערים. אבל במקום חיילים, דמויות מחיפה: אורי השכן עם שקיות סופר צועק " ממצב גיבור ?", רבקה מערבבת בסיר, משה עם כוס הקידוש. כולם שם, מתרוצצים בתוך האש.

נטע עוצרת, לוקחת ממנו את הג’וינט. שואפת, נושפת. העשן מתעבה סביבם כערפל.
“תראה,” היא אומרת, “זה ביזארי, אבל אולי זה הפשט של הפרשה. האויבים האמיתיים שלך, הם לא שם. הם כאן. בעשן. בזיכרון. בך.”

הוא רועד. המילים שלה חותכות עמוק יותר מכל קליע.

הם עומדים באמצע הכביש הריק, אורות מהבהבים מסביב, העיר מתעוותת סביבם. מצח נוגע במצח. אין נשיקה. אין חיבוק. רק נשימה משותפת בתוך ענן עשן.

“אני לא מאמין שאת כאן,” הוא לוחש.
“גם אני לא,” היא עונה. “אבל אולי סוף סוף הבנת: לא כל מלחמה מנצחים. לפעמים פשוט מפסיקים להילחם.”

הוא שואף. היא שואפת. שניהם נושפים יחד. העשן הופך לפסוק שמתרומם באוויר:
“כי תצא למלחמה על אויביך – ונתנו ה’ אלוהיך בידך.”

והוא חושב: אולי הניצחון האמיתי הוא לדעת שיש מישהו שנושם איתי. גם אם זה רק לילה אחד בחיפה.

כל הסיפור הזה בדוי. אבל אנשים כמו עידו, כמו נטע, כמו רבקה ומשה – ואנשים כמו אורי מהרחוב שאומרים “שבת שלום, גיבור” – מסתובבים בינינו כאן ועכשיו. חיים את הסתירות, שואפים עשן, מנסים למצוא רגע מנוחה קטן בין מלחמות.

ופרשת השבוע מזכירה לנו: “ושבית שביו” – לא להשאיר אף אחד בחוץ. כי מעבר לכל רעשי הרקע, אנחנו ורק אנחנו ערבים זה לזה. וזה הסוד: עיר נפלאה, עם בלתי מנוצח.

🕯️ שבת שלום, חיפה