מִן הַהֶדֶף בְּבֵירוּת אֶל הַצּוֹמֶת בְּחֵיפָה

ב־4 באוגוסט 2020 רעד מזרח הים התיכון כולו. מרבית תשומת הלב הופנתה לענן הפטרייה שהתרומם מעל נמל ביירות, לעוצמת הפיצוץ, למאות ההרוגים, לאלפי הפצועים ולמיליארדי הדולרים שנמחקו בתוך שניות. אולם בזמן שמצלמות העולם עקבו אחר ההרס, מערכות אחרות החלו לבצע חישובים שונים לחלוטין. חברות ספנות בחנו מסלולים חלופיים. מבטחים העריכו מחדש סיכונים. סוחרי אנרגיה בדקו רציפות אספקה. בנקים בחנו חשיפות אשראי. בתוך ימים ספורים התברר שהאירוע אינו רק אסון אזרחי לבנוני אלא פגיעה באחת מנקודות החיבור החשובות ביותר בצפון הלבנט. מבחינה פיזית נהרס נמל. מבחינה מערכתית נפגעה פונקציית זרימה. זהו הבדל עצום. נמלים נבנים מחדש. אמון תפעולי נבנה לאט הרבה יותר.

שבעה חודשים קודם לכן, ב־3 בינואר 2020, חוסל קאסם סולימאני סמוך לנמל התעופה בבגדאד. במבט ביטחוני מדובר היה בחיסול מפקד צבאי בכיר. במבט מערכתי מדובר היה בפגיעה במנגנון קישוריות. במשך שני עשורים פעל סולימאני כאדריכל של רצף טריטוריאלי שחיבר בין איראן, עיראק, סוריה ולבנון. הוא לא ניהל רק מיליציות. הוא ניהל מסלולים, מחסנים, צמתים, נתיבי הברחה, שרשראות אספקה ומנגנוני השפעה. במונחים של תורת הרשתות, הוא שימש Hub אנושי המחבר בין Nodes גיאוגרפיים. פיצוץ ביירות פגע בשער ימי. חיסול סולימאני פגע בשער יבשתי. שני האירועים התרחשו באותה שנה ופגעו בשני רכיבים שונים של אותה מערכת אזורית.

במשך עשרות שנים ניתחו את המזרח התיכון באמצעות מושגים של טריטוריה. שליטה בשטח, שליטה בגבול, שליטה בעיר, שליטה באוכלוסייה. המאה ה־21 החלה להזיז את מרכז הכובד לעבר מושג אחר: זרימה. אנרגיה זורמת. נתונים זורמים. אשראי זורם. מטענים זורמים. ידע זורם. מערכות כלכליות מורכבות אינן נמדדות רק לפי השטח שהן מחזיקות אלא לפי יכולתן לשמר תנועה רציפה של משאבים. לכן ייתכן שנמל אחד חשוב יותר מחטיבה צבאית, וכבל תקשורת אחד חשוב יותר ממוצב גבול. במערכת כזאת, פגיעה בקישוריות עשויה להיות משמעותית יותר מפגיעה טריטוריאלית.

פיצוץ ביירות התרחש בדיוק ברגע שבו הכלכלה העולמית החלה לבחון מחדש את מושג הקישוריות. הקורונה טלטלה את שרשראות האספקה הגלובליות. במשך שלושה עשורים נשענה הגלובליזציה על עקרון היעילות. חומרי גלם יוצרו במדינה אחת, עובדו במדינה שנייה, הורכבו במדינה שלישית ונמכרו במדינה רביעית. הסגרים של 2020 חשפו את שבריריותה של המערכת. אוניות המתינו מחוץ לנמלים. מכולות נתקעו ביבשות הלא נכונות. תעשיות שלמות סבלו ממחסור ברכיבים זעירים. לפתע נכנס מושג חדש לשיח האסטרטגי: Resilience. עמידות. היכולת להמשיך לפעול גם כאשר חלק מן המערכת נפגע.

זאת הנקודה ששינתה את מזרח הים התיכון. ביירות איבדה חלק ניכר מיכולתה לשמש שער אזורי. סוריה הייתה שקועה במלחמה. לבנון הידרדרה למשבר פיננסי חסר תקדים. במקביל, ישראל, מצרים, יוון וקפריסין החלו להתלכד סביב מערכת תשתיות חדשה. כל אחד מן הרכיבים נראה בתחילה כסיפור נפרד. מאגר לווייתן. מתקני ההנזלה במצרים. שיתופי פעולה ימיים עם יוון. הסכמי אנרגיה עם קפריסין. כאשר מחברים את כל החלקים מתקבלת תמונה אחרת לחלוטין. לא אוסף פרויקטים. מערכת.

הפלישה הרוסית לאוקראינה בפברואר 2022 האיצה את התהליך בקצב חריג. במשך עשורים סיפקה רוסיה חלק משמעותי מצריכת הגז האירופית. ברגע שהאספקה הזאת הפכה לגורם סיכון אסטרטגי, החל האיחוד האירופי לחפש חלופות. לפתע הפך אגן מזרח הים התיכון ממרחב אנרגטי משני למרחב בעל חשיבות מערכתית. לישראל היו מאגרים. למצרים היו מתקני הנזלה. לקפריסין היה מיקום גיאוגרפי. ליוון הייתה גישה ישירה לאירופה. ארבעת הרכיבים הללו החלו לפעול כמערכת משולבת. הגז היה המרכיב הגלוי ביותר, אולם מאחוריו התפתחו שכבות נוספות: חשמל, כבלים תת־ימיים, נמלים, מרכזים לוגיסטיים, מערכות בקרה ותיאום רגולטורי.

מה שמרתק בסיפור,זה שבאותן שנים התרחשו שני מהלכים שנראו במבט ראשון עסקיים לחלוטין אך במבט היסטורי משתלבים באותו תהליך רחב של ארגון מחדש. בשנת 2021 נכנס לפעילות נמל המפרץ בחיפה, פרויקט תשתית מהגדולים שנבנו בישראל בעשורים האחרונים, שהוקם והופעל בידי SIPG, חברת הנמלים הממשלתית של שנגחאי. שנה לאחר מכן, בשנת 2022, הושלמה מכירת השליטה בנמל חיפה הוותיק לקבוצת אדאני ההודית ולשותפיה הישראלים. בתוך פחות משנתיים הפכו שני נמלי הדגל של חיפה לנקודת מפגש נדירה בין שתי המעצמות הכלכליות הצומחות ביותר באסיה: סין והודו.

במונחים גיאופוליטיים מדובר בצירוף יוצא דופן. מצד אחד, חברה סינית מנהלת את אחד מנמלי המים העמוקים המתקדמים ביותר במזרח הים התיכון. מצד שני, קבוצת אדאני, אחת מקבוצות התשתית והלוגיסטיקה הגדולות בהודו, מחזיקה בשליטה בנמל ההיסטורי של העיר. תוצאה זו לא נולדה מתוך תכנון גיאו־אסטרטגי משותף של בייג’ינג וניו דלהי. היא נולדה מתוך החלטות כלכליות נפרדות שהצטברו לכדי תמונה רחבה יותר. לפתע הפכה חיפה למקום שבו נפגשים נתיבי הסחר של הודו, ההשקעות הגלובליות של סין, האנרגיה של מזרח הים התיכון והשווקים של אירופה.

כאשר בוחנים את הרצף הכרונולוגי המלא, התמונה מתחילה להתחדד. 2020 מביאה את קריסת נמל ביירות. 2021 מביאה את פתיחת נמל המפרץ הסיני בחיפה. 2022 מביאה את רכישת נמל חיפה בידי אדאני ואת משבר האנרגיה האירופי בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה. 2023 מביאה את הכרזת IMEC המחבר בין הודו, המפרץ, ישראל ואירופה וגם את נסיון השיבוש בשביעי באוקטובר אותה שנה. כל אירוע נולד מסיבות שונות לחלוטין, אך כולם מצביעים לאותו כיוון: מרכז הכובד של מזרח הים התיכון נע בהדרגה ממערכת המבוססת על שערים בודדים ומעברי כוח למערכת המבוססת על רשת צפופה של נמלים, אנרגיה, תשתיות וזרימות.

2020 – נמל ביירות מתפוצץ
2021 – נמל המפרץ הסיני נפתח
2022 – אדאני רוכשת את נמל חיפה + משבר האנרגיה האירופי
2023 – IMEC, שביעי באוקטובר

עכשיו צריך רגע להתעכב על דקות חשובה: נמל ביירות נהנה במשך עשרות שנים מיתרון גיאוגרפי והנדסי נדיר בלבנט. עומק המים, מיקומו על ציר הסחר שבין אירופה, טורקיה והמזרח הערבי, והיכולת לקלוט אוניות מטען גדולות הפכו אותו לשער הימי המרכזי של לבנון ולאחד החשובים במזרח הים התיכון. אלא שבמהלך השנים הלך והתרחב הפער בין היכולות הפיזיות של הנמל לבין הסביבה הפוליטית והביטחונית שסביבו. התחזקות הציר השיעי בלבנון, השפעת חזבאללה על מוקדי כוח מרכזיים במדינה, הסנקציות, חוסר היציבות והחשש מהסלמה אזורית יצרו בקרב חברות ספנות, בנקים ומבטחים שכבת סיכון הולכת וגדלה. פיצוץ הנמל באוגוסט 2020 הפך את החשש למציאות. מרגע שנפגעה האמינות התפעולית של השער הימי המרכזי בלבנט, חלק מן הזרימות המסחריות, חוזי השינוע ושרשראות האספקה החלו לחפש חלופות יציבות יותר.

חיפה הגיעה לרגע הזה עם יתרון שנבנה במשך שנים: נמל מים עמוקים מודרני, רגולציה מערבית, רציפות תפעולית, תשתיות רכבת וכבישים, גישה למערכת פיננסית יציבה וקשר ישיר לשוקי אירופה והמפרץ. בעיני חברות הביטוח והלוגיסטיקה, אלו אינם פרטים טכניים אלא תנאי יסוד. בעולם הספנות, אמון שווה כסף וזמן שווה כסף. ככל שהסיכון בלבנון עלה, כך גדל משקלה של חיפה כחלופה אזורית. על הרקע הזה הגיעו גם פתיחת נמל המפרץ הסיני, רכישת נמל חיפה בידי קבוצת אדאני ההודית והעמקת שיתופי הפעולה שנולדו בעקבות הסכמי אברהם. במבט רחב, לא מדובר רק בהחלפת נמל אחד באחר, אלא במעבר של מרכז כובד אזורי ממערכת שנתפסה כפגיעה וחסרת ודאות למערכת שמציעה רציפות, קישוריות ואמון ארוך טווח מצד שחקנים גלובליים כמו הודו, ארצות הברית ומדינות המפרץ.

באותן שנים השתנה גם תפקידה של חיפה. הדיון הציבורי בישראל התמקד בדרך כלל בבז”ן, בזיהום, בתכנון עירוני ובנדל”ן. במקביל התרחש תהליך אחר. נמל המפרץ נכנס לפעילות. רציפים הועמקו. קיבולת גדלה. חיבורי רכבת שופרו. מערכות לוגיסטיות הורחבו. אם בוחנים את חיפה דרך עדשת הקישוריות, מתברר שהיא חדלה להיות רק נמל ישראלי. היא החלה לתפקד כצומת. ההבדל בין נמל לצומת הוא מהותי. נמל פורק מטענים. צומת מחבר מערכות. ככל שמתרבים החיבורים בין אנרגיה, נתונים, מסחר ותשתיות, כך עולה ערכו של הצומת.

המשמעות של השינוי הזה חורגת הרבה מעבר לישראל. בעולם שבו אוניות גדולות יותר, שרשראות אספקה מורכבות יותר ודרישות הביטוח מחמירות יותר, מספר הצמתים המסוגלים לעמוד בעומס הולך ומצטמצם. זהו תהליך מוכר בהיסטוריה של מסחר ימי. ונציה, אמסטרדם, לונדון, רוטרדם וסינגפור לא הפכו למרכזים עולמיים משום שמישהו העניק להן תואר. הן הפכו למרכזים משום שהמערכת גילתה שוב ושוב שהן מסוגלות לשאת נפח זרימה גדול יותר, אמין יותר וזול יותר מן החלופות. ערים הופכות לצמתים כאשר רשת שלמה מתחילה להסתמך עליהן.

על הרקע הזה הופיע בשנת 2023 מסדרון IMEC המחבר בין הודו, המפרץ, ישראל ואירופה. רבים ראו בו פרויקט תחבורה. בפועל מדובר בפרויקט קישוריות. רכבות, נמלים, אנרגיה, נתונים, כבלים תת־ימיים, שרשראות אספקה, מרכזי לוגיסטיקה ותיאום רגולטורי. כל אלה אמורים לפעול כמערכת אחת. החשיבות של IMEC אינה במסילה כזו או אחרת אלא בניסיון לבנות מסלול זרימה חדש בין האוקיינוס ההודי לים התיכון. מבחינה היסטורית מדובר במהלך יוצא דופן. במשך מאות שנים נשלטו נתיבי המסחר המרכזיים באמצעות מצרי ים, תעלות ונמלים בודדים. IMEC מנסה ליצור רשת מרובת שכבות שבה נתיב אחד מגבה נתיב אחר.

ההודים הם לב הסיפור. במשך שנים ניתחו את המזרח התיכון דרך וושינגטון, מוסקבה, טהראן ואנקרה. אולם מנוע הצמיחה המשמעותי ביותר של העשורים הקרובים נמצא בניו דלהי. הודו זקוקה לאנרגיה. הודו זקוקה לשווקים. הודו זקוקה לנתיבים אמינים. ככל שמשקלה הכלכלי גדל, כך גדלה חשיבותם של הצמתים המחברים בינה לבין אירופה. במובן הזה, חלק משמעותי מן השינוי המתרחש במזרח הים התיכון מונע דווקא מן האוקיינוס ההודי ולא מן הים התיכון עצמו.

מנקודת המבט הטורקית, כמעט כל אחד מן התהליכים הללו נושא משמעות אסטרטגית עמוקה. במשך עשורים נהנתה אנקרה ממעמדה כגשר טבעי בין אסיה לאירופה. מסלולים חדשים העוברים דרך יוון, קפריסין, ישראל ומדינות המפרץ מצמצמים חלק מן היתרון הזה. זו הסיבה שחלק גדול מן המאבקים במזרח הים התיכון אינם באמת ויכוחים על קווי גבול ימיים. הם ויכוחים על עתיד הקישוריות. מי יהיה השער. מי יהיה הצומת. מי יהיה המסלול המועדף של הזרימה.

כאשר מחברים את כל האירועים בין 2020 ל־2026 מתקבלת תמונה שונה מאוד מן התמונה העולה מן הכותרות היומיות. חיסול סולימאני, פיצוץ ביירות, משבר הקורונה, מלחמת אוקראינה, גילויי הגז, הברית המשולשת בין ישראל, יוון וקפריסין, והופעת IMEC אינם סיפורים נפרדים. כולם חלק מתהליך אחד. תהליך שבו המזרח התיכון משנה בהדרגה את עקרון הארגון שלו. פחות שליטה במרחב. יותר שליטה בזרימה. פחות צירי השפעה. יותר צירי קישוריות. פחות מאבק על שטח. יותר מאבק על היכולת לחבר בין מערכות.

הים התיכון של 2026 כבר איננו הים התיכון של 2020. לא משום שהגבולות השתנו, אלא משום שהמסלולים השתנו. בהיסטוריה, מסלולים משנים לעיתים קרובות את המציאות עמוק יותר מגבולות. גבול מצויר על מפה. זרימה בונה מערכת.

הייחודיות של חיפה בתוך המערכת החדשה אינה נובעת רק מן הנמל ואינה נובעת רק ממאגרי הגז. היא נובעת מן הצטברות נדירה של פונקציות באותו מרחב גיאוגרפי. בטווח של קילומטרים בודדים מרוכזים נמל מים עמוקים, בתי זיקוק, מסופי דלק, חיבורי רכבת ארציים, תעשייה כבדה, מוסדות אקדמיים, בתי חולים אזוריים, תשתיות תקשורת ומערכות לוגיסטיות המשמשות את המשק כולו. מעטים המקומות במזרח הים התיכון שבהם מתקיימת צפיפות כה גבוהה של נכסים אסטרטגיים. מסיבה זו חיפה חדלה להיות רק עיר. היא הפכה לצומת מערכתי. כאשר בוחנים את מפת האנרגיה, הסחר והקישוריות של ישראל, מתברר כי חלק ניכר מן המערכות הקריטיות של המדינה נפגשות באותו מפרץ צר שבין הכרמל לים.

דווקא משום כך הפך הוויכוח סביב בז”ן לאחד הוויכוחים המורכבים ביותר במדינה. במשך שנים התנהל הדיון סביב זיהום אוויר, בריאות הציבור, פיתוח עירוני ועתיד מפרץ חיפה. כל אלה סוגיות כבדות משקל. אולם המשברים האזוריים של השנים האחרונות הוסיפו שכבה נוספת לדיון. מלחמת אוקראינה, השיבושים בשרשראות האספקה, התקיפות על תשתיות אנרגיה במזרח התיכון והעימות הישיר עם איראן החזירו למרכז הבמה מושגים שכמעט נעלמו מן השיח הציבורי: יתירות, מלאי אסטרטגי, רציפות תפקודית וביטחון אנרגטי. במציאות כזו בז”ן חדלה להיות רק מפעל תעשייתי או מטרד סביבתי. היא הופכת לחלק מדיון רחב בהרבה על יכולתה של מדינה להמשיך לתפקד תחת לחץ ממושך. ככל שהמערכת האזורית הופכת מחוברת יותר, כך גדלה גם החשיבות של נקודות הגיבוי שבתוכה.

על רקע זה מקבל דוח מבקר המדינה הטרי משמעות רחבה בהרבה מן הכותרות שקיבל בעת פרסומו. בין השורות עולה שאלה אסטרטגית עמוקה: האם ישראל בונה את מערכת האנרגיה העתידית שלה בקצב מהיר מספיק ביחס לקצב שבו היא מפרקת את המערכת הישנה. המבקר אינו עוסק רק במאגרי גז, במתקני אחסון או בתשתיות דלק. הוא עוסק בפער שבין חזון לבין יכולת. בין הרצון להקים מפרץ חיפה חדש לבין הצורך להבטיח שבכל רגע נתון תעמוד לרשות המדינה מערכת אנרגיה רציפה, מגובה ועמידה. במובן זה, דוח המבקר משתלב באותו סיפור רחב של השנים האחרונות. הוא אינו עוסק רק בחיפה. הוא עוסק בשאלה הגדולה ביותר של עידן הזרימה: כיצד מחליפים מערכת הפעלה אזורית מבלי לאבד את היכולת להפעיל את המערכת הקיימת בדרך.