המאבק על המסדרון האסטרטגי: חיפה, סעודיה ועזה במפת הסחר החדשה

מול חופי חיפה כבר נחתמו עסקאות שמגיעות עד אמצע המאה. בסעודיה נלחמים על צינור שמאפשר לנפט לעקוף את הורמוז. בביירות מרחיבים מחדש את מסוף המכולות. בעזה מופיעים מאגר גז, נמל ורכבות בתוך אותה תוכנית שיקום. כל זירה מתנהלת בקצב אחר, תחת משטר אחר ובידי שחקנים אחרים. יחד הן חושפות מאבק על המערכת שתוביל סחורות, אנרגיה ומידע בין אסיה, המפרץ ואירופה.

המערכת הזאת החלה להיבנות לפני 7 באוקטובר 2023. המלחמה פגעה בתנאי הפעולה שלה, חשפה את נקודות התורפה שלה ושינתה את המחיר המדיני והביטחוני של מימושה. כדי להבין את התמונה צריך לקרוא לצד מפות הקרב גם מסמכי רכישה, זיכיונות הפעלה, הסכמי נורמליזציה ותוכניות השקעה.

ב־15 ביולי 2022 הודיעו אדאני וגדות על זכייתן במכרז לרכישת חברת נמל חיפה. התמורה: 4.1 מיליארד שקל, כ־1.18 מיליארד דולר לפי ההודעה באותה עת. אדאני מחזיקה 70% וגדות 30%. הרכישה הושלמה ב־10 בינואר 2023; תקופת הזיכיון נמשכת עד 2054. אלה זכויות שהועברו בעסקה ממשית, שמונה חודשים לפני הכרזת IMEC ותשעה חודשים לפני פרוץ המלחמה.

כבר בהודעת הזכייה הסביר קארן אדאני שהחברה מבקשת לפתח נתיבי סחר בין נמלי הודו לחיפה, ושבטווח הארוך היא צופה שישראל תוכל לחבר בין אירופה למזרח התיכון. הניסוח מלמד כיצד מפעיל בינלאומי מעריך נמל: לצד רציפים, מנופים ומטענים קיימים, הוא רוכש אפשרות להשתלב בזרימות עתידיות.

לצדו פועל נמל המפרץ בהפעלת SIPG הסינית. החברה המקומית נוסדה ב־2015, והנמל נפתח בספטמבר 2021. הרצף הזה קדם לפיצוץ ביירות ולהסכמי אברהם. חיפה היא אפוא מרחב שבו מפעיל הודי ומפעיל סיני פועלים באותה גאוגרפיה ישראלית. בעלות, הפעלה, מדיניות ממשלתית ושיקולים מסחריים אינם תמיד מתלכדים למחנה אחד.

ההבחנה חשובה גם בביירות. הפיצוץ ב־4 באוגוסט 2020 פגע קשות בנמל ובעיר והמחיש את המחיר של כשל מוסדי בלב תשתית אסטרטגית. הערכת הבנק העולמי הצביעה על נזק של כ־350 מיליון דולר לנמל. מסוף המכולות נפגע פחות מחלקי המטען הכללי; בבדיקה הראשונית לא זוהה נזק משמעותי לציודו. לכן אי אפשר לקרוא את האירוע כמחיקה מוחלטת של ביירות ממפת הסחר.

השיקום הפך לזירה של ממשל, השקעות וזכויות הפעלה. CMA CGM קיבלה זיכיון לעשר שנים להפעלת מסוף המכולות החל במרץ 2022, עם תוכנית השקעות ראשונית של 33 מיליון דולר. בהודעתה העדכנית החברה מציגה השקעה נוספת של 100 מיליון דולר להרחבת המסוף: קיבולת מתוכננת של 2.8 מיליון מכולות תקניות בשנה לעומת 1.2 מיליון, והרחבת שטחו מ־45 ל־80 הקטר, כ־450 ל־800 דונם. תוכנית העבודה מוערכת בכ־18 חודשים. אלו יעדי הרחבה, לא תפוקה שכבר הושגה.

הנתונים משנים את קריאת הרצף. חיפה מתחזקת, וביירות מנסה לחזור לתחרות על שערי מזרח הים התיכון. אין במסמכים הללו ראיה שפיצוץ ביירות נועד לפנות מקום לחיפה. יש בהם עדות לכך שאסון, שיקום וכניסת מפעילים בינלאומיים עשויים לשנות את מפת ההזדמנויות ואת כללי התחרות.

המסגרת המדינית התרחבה ב־15 בספטמבר 2020 עם הסכמי אברהם. בהסכם ישראל–האמירויות מופיעים מימון, השקעות, אנרגיה, הסדרים ימיים ותקשורת. הנספח קורא לשיתוף פעולה בתשתיות אזוריות אסטרטגיות ולבחינת קבוצת עבודה למיזם “מסילות לשלום אזורי”. מאחורי טקס הנורמליזציה כבר עמדה שאיפה לתרגם הכרה דיפלומטית לתנועה של מטענים והון.

IMEC הרחיב את השאיפה הזאת. מזכר העקרונות הוכרז ב־9 בספטמבר 2023, בתקופת ביידן, בהשתתפות הודו, ארצות הברית, סעודיה, האמירויות, האיחוד האירופי, צרפת, גרמניה ואיטליה. הוא מתאר שני מקטעים: הודו–המפרץ והמפרץ–אירופה, באמצעות שילוב ים ומסילה. ירדן וישראל מופיעות בתוואי המתואר אף שאינן בין שמונת המשתתפים במזכר. לצד המסילה נזכרים כבלי חשמל, תקשורת וצינור ליצוא מימן נקי.

המסמך גם מגדיר את גבולותיו: התחייבות פוליטית שאינה יוצרת זכויות וחובות לפי הדין הבינלאומי. זו הבחנה בין שלבי ביצוע. רכישת נמל היא עסקה בנכס קיים. זיכיון מסוף הוא זכות הפעלה. מזכר מסדרון מחייב בהמשך תכנון, מימון, תשתיות והסדרה בין מדינות. חיבור נמל חיפה למסילה הישראלית עדיין אינו מסילה רציפה דרך ירדן וסעודיה.

למרות הפערים, נבנית מסגרת מסחרית. ב־18 בפברואר 2026 חתמו אדאני ומרסיי־פוס על מזכר לקידום IMEC. ההודעה מציבה את מונדרה והזירה כשערים הודיים ואת מרסיי כשער אירופי. היא כוללת תאימות מערכות מידע, אבטחת סייבר, דלקים חלופיים, מסדרון ימי ירוק ומועדון נמלי IMEC. אלה מנגנונים לתיאום עתידי בין נמלים; הם אינם משלימים בעצמם את התשתית היבשתית.

בשנת הכספים 2025–2026 אדאני כבר מציגה את חיפה כחלק מ־IMEC המוצע ומדגישה את החיבור לרכבת הישראלית. שינוי כזה במיצוב התאגידי חשוב: נכס מקומי מקבל תפקיד בתוך אסטרטגיה בינלאומית. יש להיזהר, עם זאת, מחיבור אוטומטי של כל נמלי הקבוצה לשירות אחד. פעילות בקולומבו ובוויז׳ינג׳אם מרחיבה את הרשת שלה, אך אינה מוכיחה קו סחר ייעודי ורציף מחיפה דרך אותם נמלים.

בתוואי המוצע, סעודיה היא המרחב היבשתי שמאפשר לחבר את נמלי המפרץ לירדן ולים התיכון. הסכמתה נחוצה למעבר, למכס, לתשתיות ולהסדרים ביטחוניים. הנורמליזציה עשויה להקל על החיבור, אך השתתפות סעודית ב־IMEC אינה כשלעצמה נורמליזציה עם ישראל.

בספטמבר 2026 נחשפה גם פגיעותה האנרגטית של הממלכה. תקיפות פגעו בצינור מזרח–מערב, המוביל נפט אל ינבוע בים האדום ועוקף את הורמוז. סעודיה הסיטה יצוא לכיוון המפרץ; ב־29 בספטמבר דיווחה רויטרס על חידוש טעינת המכליות בינבוע לאחר הפעלת הצינור מחדש. מעבר מהים ליבשה מצמצם סיכון מסוים, אבל יוצר תלות בהגנת הצינור, תחנותיו ומסוף היצוא.

ב־19 בספטמבר אישרה סעודיה ניסיון תקיפה חות׳י בטיל בליסטי לעבר ריאד ודיווחה על סיכול תקיפות לעבר ינבוע ואתרים נוספים. החות׳ים טענו לנזק במתקני נפט, אך טענותיהם לא אומתו באותו דיווח. עצם האיום על בירת המדינה ועל שערי האנרגיה שלה מגדיל את עלויות ההגנה ואת אי־הוודאות.

גם הגאוגרפיה מחייבת דיוק. צינור הנפט לינבוע ומסדרון IMEC הם מערכות שונות. יציאה דרך הים האדום יכולה לעקוף את הורמוז, אבל חשופה לאיומים אחרים בהתאם ליעד ולנתיב. גם הובלה מהודו לנמל בתוך המפרץ עשויה עדיין לעבור בהורמוז. מסדרון מספק חלופה רק ביחס למקטעים שבאמת תוכננו, נבנו וניתנים להפעלה.

על הלחץ הצבאי מצטרף משא ומתן אמריקאי. ב־17 בספטמבר דיווחה רויטרס שטראמפ קשר את כניסתו לתוקף של הסכם הגרעין האזרחי עם סעודיה לנורמליזציה עם ישראל. עוזרים בקונגרס אמרו שתנאי כזה אינו מופיע בהסכם. במקביל, חברי קונגרס דמוקרטים ניסו לחסום אותו בשל חששות הנוגעים להעשרה ולעיבוד מחדש. זהו מנוף מדיני מתועד; ההבדל בין הצהרת הנשיא לבין נוסח ההסכם נותר מהותי.

ריאד מנהלת גם משא ומתן נגדי. לפי ניתוח Chatham House מ־22 בספטמבר, היא ממשיכה לדרוש מסלול ברור למדינה "פלסטינית" למרות הלחץ האמריקאי. מחיר ההשתלבות הסעודית כולל ביטחון, טכנולוגיה ולגיטימציה אזורית. האיום האיראני והחות׳י עשוי להגדיל את הצורך בשותפים, ובאותה עת להעמיק את החשש מעסקה שאינה מספקת הגנה אמינה.

הסוגיה "הפלסטינית" חוזרת אל מרכז המסדרון. בהסכמי אברהם נפתחה אפשרות להרחיב נורמליזציה גם כשהסכסוך נמשך. התלות בהסכמה סעודית חושפת את גבולות האפשרות הזאת. תנאי הממשל בעזה, עתיד הגדה ומידת ההתקדמות המדינית משפיעים על הנכונות להעמיק את החיבור הכלכלי האזורי.

במסמכי מועצת השלום מ־19 בפברואר 2026 מופיע החיבור בין הסדר ביטחוני לבין כלכלה עתידית. עמוד 22 מציב יחד מוקד תחבורה הכולל רכבות, נמלים ושדה תעופה, את מאגר Gaza Marine ומרכזי נתונים. עמוד 28 מציג גז, אנרגיה ולוגיסטיקה כחלק מבסיס נכסים ארוך טווח. פירוז מוצג במסמך כתנאי לשיקום ולהשקעות נוספות. אלה עקרונות ותוכניות שהוצגו רשמית, ללא הוכחה למימושם או להענקת זיכיון הפקה חדש.

המאגר דורש גם דיוק בבעלות ובגאולוגיה. לפי CC Energy, הרשות הפלסטינית העניקה את הרישיון ב־1999 ל־BG ול־CC Oil & Gas. באר Marine 1 גילתה גז מסחרי בספטמבר 2000, כ־36 קילומטר מערבית לעיר עזה. Marine 2 היא באר הערכה באותו מאגר, כחמישה קילומטרים מדרום־מערב. העתודות הוערכו ביותר מטריליון רגל מעוקבת, מעל 28 מיליארד מטר מעוקב. החברה מציינת שכיום CC Oil & Gas וקרן ההשקעות הפלסטינית מחזיקות 50% כל אחת, לאחר רכישת חלקה של Shell.

הבעלות הזאת מפריכה את השרשרת שלפיה החזקות קרנות במניות Shell הופכות את הגז העזתי לנכס אמריקאי. השאלות המכריעות נוגעות למפעיל העתידי, למימון, ללקוחות, להולכה ולחלוקת ההכנסות. הופעת המאגר בתוכנית שיקום מלמדת על חשיבותו לכלכלה המתוכננת.

EcoPeace מציעה מסלול אחר לחיבור עזה למערכת האזורית: “משולש השלום” עזה–חיפה–ירדן, המחבר תחבורה, מים ואנרגיה. ההצעה פורסמה ביולי 2025 והופיעה בתוכנית דיון CEPS בספטמבר 2026. היא מבקשת להפוך תלות הדדית לתמריץ לשיתוף פעולה.

זו גם נקודת החיבור למדיניות טראמפ. הסכמי אברהם מהקדנציה הראשונה, התמיכה ב־IMEC בקדנציה השנייה והמסגרת הכלכלית המוצעת לעזה מציגים שימוש בתשתיות ובהשקעות ככלי לעיצוב סדר אזורי. בהצהרה עם מודי מפברואר 2025 נקשרו מסדרונות כלכליים במפורש לשלום ולביטחון. העובדה ש־IMEC הוכרז בתקופת ביידן מצביעה על אינטרס שחורג מנשיא אחד.

מאז 2023 המלחמה פועלת על המערכת בשני כיוונים. היא פוגעת ביציבות שעליה נשענים מסדרונות, ובמקביל מדגישה את ערכן של חלופות. UNCTAD תיעדה כיצד שיבושי הים האדום וסואץ האריכו נתיבי שיט והעלו עלויות. בעקבותיהם, רציפות האספקה נעשתה שיקול מרכזי לצד זמן ההובלה. נתיב מהיר מאבד מערכו אם הפעלתו אינה צפויה.

הלקח לישראל נמצא במתח שבין עוצמה צבאית לבין אמינות מסחרית. אפשר לפגוע ביכולת היריב לשבש מעבר, אבל הפעלת מסדרון מחייבת גם הסכמות, כללי מכס, מימון, ביטוח ונכונות של חברות להעביר בו מטענים. היתרון הגאוגרפי של חיפה מקבל ערך רק כאשר הרשת המובילה אליה פועלת.

השינוי שכבר התרחש בישראל הוא שינוי בזכויות ובקשרים: נמל שנרכש עד אופק 2054, מסוף סיני פעיל, מפעיל הודי שממקם את חיפה באסטרטגיה בין־יבשתית, ומסגרות מדיניות שמחברות תשתיות לשלום ולביטחון. המסדרון המלא עדיין מחייב עבודה והסכמות. ההבחנה בין שתי העובדות מאפשרת לזהות התקדמות בלי להכריז על מציאות שטרם נבנתה.

בחודשים הבאים, המדדים החשובים יהיו החלטות השקעה, מכרזים למקטעי המסילה, הסדרי גבול ומכס, התחייבויות להובלת מטענים וזיכיונות חדשים. הם יראו מי מצליח לתרגם כוח מדיני לנכס פועל. חיפה מחזיקה שער קיים למערב. המשא ומתן בסעודיה, ההסדרים בעזה והשיקום בביירות יקבעו אילו זרימות יגיעו אליו, ובאילו תנאים.