ה’ עֹז לעמו ייתן,עיריית חיפה גובה עליו היטל שמירה

ארבעה פקחים בטיילת לואי, 38 מיליון שקל בשנה, ופער שהעירייה חייבת להסביר

ארבעה פקחים במדים כחולים צעדו בשעה 09:45 בבוקר לאורך טיילת לואי. השמש כבר האירה את מפרץ חיפה, בתי הקפה במרכז הכרמל החלו להתמלא, ומעט מטיילים פסעו לאורך הטיילת. לא נראתה התקהלות חריגה, לא אירוע אלימות, לא מרדף ולא פעילות אכיפה גלויה. עבור רוב העוברים והשבים זו הייתה תמונת בוקר שגרתית. עבור מי שקרא את תחשיב היטל השמירה שעל בסיסו הוקמה יחידת “עוז”, זו הייתה נקודת פתיחה לשאלה ציבורית רחבה בהרבה: האם מערך הביטחון העירוני שממומן באמצעות היטל ייעודי אכן מופעל לפי המודל שעל בסיסו אושר, או שמא נוצר פער בין התכנון הכלכלי, ההבטחה הציבורית והמציאות המבצעית בשטח.

על פי תגובת עיריית חיפה שנמסרה לכתבה, יחידת “עוז” מונה כיום 36 פקחים, ובמשמרת הבוקר פועלים בדרך כלל כעשרה מהם. אם אכן זה היה היקף הכוח באותו בוקר, ארבעת הפקחים שתועדו בטיילת לואי היוו כ־40% מכוח הפקחים הזמין במשמרת. הנתון הזה אינו מוכיח שהפריסה הייתה שגויה. הוא אינו אומר שכל מערך “עוז” היה במקום, ואינו מלמד כמה זמן שהו הפקחים בטיילת או לאן המשיכו לאחר מכן. אבל הוא כן מייצר שאלה מדידה: כאשר עיר שלמה מחולקת בתוכנית לשישה חבלי פעילות, וכאשר במשמרת בוקר פועלים לפי העירייה כעשרה פקחים בלבד, מהו השיקול המבצעי שמצדיק ריכוז של ארבעה מהם באותו מוקד, באותה שעה, ביום שבו לא נראתה פעילות חריגה לעין.

נקודת המוצא אינה הצילום. נקודת המוצא היא התחשיב. היטל השמירה שאושר בחיפה נשען על מסמך כלכלי־תפעולי שמטרתו, על פי לשונו, לנתח את כלל העלויות הישירות והעקיפות הכרוכות במתן שירותי שמירה בשטחי העיר, ולחלק אותן על פני שטחי הנכסים המחויבים. נוסחת החישוב פשוטה לכאורה: סך עלויות שירותי השמירה, חלקי שטח הנכסים המחויבים, תוך התחשבות בשיעור הגבייה הצפוי. התעריף שנקבע עומד על 2.32 שקלים למ”ר בנוי בשנה, לאחר שנלקחו בחשבון עלויות של 36,872,401 שקל, תקורה של 1,106,172 שקל, סך עלויות של 37,978,573 שקל, בסיס חיוב של 18,581,635 מ”ר ושיעור גבייה צפוי של 88%.

במונחים פשוטים יותר, מדובר במערך שמוערך בכ־37.98 מיליון שקל בשנה; כ־3.16 מיליון שקל בחודש; כ־104 אלף שקל ביום; וכ־4,335 שקל לכל שעת פעילות של המערך כולו. דירה של 80 מ”ר משלמת לפי סימולציית התחשיב 185.6 שקל בשנה; דירה של 120 מ”ר משלמת 278.4 שקל; דירה של 150 מ”ר משלמת 348 שקל; נכס של 1,000 מ”ר משלם 2,320 שקל; ונכס של 10,000 מ”ר משלם 23,200 שקל בשנה. עבור משק בית בנווה שאנן, הדר, בת גלים או רמת הנשיא זה אולי נראה כמו סכום שנתי מוגבל; עבור עסק גדול בעיר התחתית, בצ’ק פוסט, בקריית חיים, במרכז הכרמל או באזור חוף שמן, זה כבר תשלום משמעותי. אבל השאלה העיקרית אינה רק כמה משלמים. השאלה היא מה מקבלים בתמורה, איפה, באילו שעות, לפי אילו מדדים, ובאיזה יחס לתוכנית שהוצגה לציבור.

התחשיב אינו מתאר נוכחות כללית בלבד. הוא מציג תפיסת הפעלה מפורטת. מטרות התוכנית כוללות שמירה ואבטחה במרחב הציבורי, העלאת תחושת הביטחון של התושבים בשכונות ובמרחב הציבורי, שיפור הביטחון של בעלי העסקים, והגברת האכיפה וסיוע למשטרת ישראל. העיר מחולקת לשישה חבלים, וכל חבל מוגדר לפי מאפייניו החברתיים, הגאוגרפיים והמבצעיים. עקרון ההפעלה המרכזי הוא “שעון החיים” של כל שכונה או חבל: כלומר, התאמת הסיורים לאופי המקום, לשעות הפעילות ולסוגי הסיכון. מדובר במודל שאמור להבחין בין הדר לעיר התחתית, בין מערב חיפה לבת גלים וקריית אליעזר, בין נווה שאנן לטכניון, בין הכרמל לטיילות, בין רמות הכרמל לאוניברסיטה, ובין קריית חיים וקריית שמואל לאזורי המסחר והבילוי במפרץ.

לפי התחשיב, חבל הדר והעיר התחתית מאופיין בריבוי תחנות סמים, הומלסים, נרקומנים, שוק תלפיות, אזורי מסחר ומגורים מעורבים. חבל מערב חיפה כולל את בת גלים, רמב”ם, קריית אליעזר, כיכר מאירהוף, חופי הים, בתי עסק לאורך החופים וריכוזי כלי רכב משופרים שמייצרים מטרדי רעש. נווה שאנן מתוארת כחבל מגורים גדול עם משפחות צעירות, חברה חרדית, הטכניון, אזורי מסחר מעטים יחסית, ודרך דורי והצ’ק פוסט כמוקדים של נהיגה פרועה ורעש. חבל כרמל כולל את מרכז הכרמל, הטיילות, יפה נוף ושכונות רכס הכרמל; חבל רמות כולל את האוניברסיטה ושכונות ארוכות לאורך צירים מרכזיים; וחבל מפרץ, קריית חיים וקריית שמואל כולל את אח”י אילת, שדרות דגניה, תחנות סמים, זנות, פעילות לא־נורמטיבית, אזורי בילוי, כביש 22 וההסתדרות.

דווקא משום שהתחשיב מבחין בין שכונות, שעות וסוגי סיכון, תיעוד ארבעת הפקחים בטיילת לואי מקבל משמעות. בחבל כרמל, הסיכון המרכזי שמופיע בתחשיב קשור למרכז הכרמל, לשטחים הציבוריים ולטיילות שמושכים מבלים מחוץ לעיר בערבים ובסופי השבוע, וכן למרוצי מכוניות וחסימות כביש ברחוב יפה נוף. כלומר, המסמך מזהה סיכון, אך ממקם אותו בעיקר בשעות אחרות: ערב, לילה וסופי שבוע. מכאן נובעת השאלה המדויקת: האם נוכחות ארבעה פקחים בטיילת לואי בשעה 09:45 בבוקר הייתה תוצר של הערכת מצב נקודתית, התרעה, משימה יזומה או מעבר בין משימות, או שמא מדובר בדפוס נוכחות קבוע שאינו מוסבר לציבור.

ההבדל בין האפשרויות אינו סמנטי. אם הייתה הערכת מצב נקודתית, הפריסה יכולה להיות סבירה לחלוטין. אם מדובר בנוכחות שגרתית, גם היא עשויה להיות לגיטימית, אך אז צריך לבחון את עלותה האלטרנטיבית. כאשר ארבעה פקחים נמצאים בטיילת לואי, הם אינם נמצאים באותה שעה ברחוב החלוץ, בשוק תלפיות, ברחוב הנביאים, בכיכר פריז, בעיר התחתית, בשדרות דגניה, באח”י אילת, בקריית אליעזר, בחוף דדו, בחוף בת גלים, בדרך דורי או בצ’ק פוסט. השאלה אינה מי חשוב יותר. השאלה היא האם הייתה מתודולוגיה שהובילה להחלטה הזאת, והאם ניתן לבחון אותה באמצעות נתוני מוקד, זמני תגובה, קריאות 106, אירועי משטרה, תלונות תושבים או ניתוח עומסי סיכון.

הפער המרכזי מתגלה כאשר משווים בין המודל שהוצג בתחשיב לבין מצבת הכוח שנמסרה כיום. התחשיב קובע כי לצורך תוכנית השמירה נדרשים 82 פקחים מסייעים, 24 שוטרים, 12 ניידות עירייה ביממה, 4 ניידות משטרה, 10 אופנועים, 6 מוקדנים, מנהל יחידה, סגן מנהל יחידה, 4 מנהלי צוות ומשמרת, 5 אחראי משמרת ומנהל מוקד מבצעי. הוא אף מציין כי ניידות השגרה אינן נכללות בתוכנית השמירה. מול זה עומדת תגובת העירייה שלפיה יחידת “עוז” מונה כיום 36 פקחים בלבד. גם אם מדובר ביישום הדרגתי, הפער הכמותי משמעותי: המערך הקיים עומד על כ־43.9% בלבד ממספר הפקחים שעליו מבוסס התחשיב. במילים פשוטות: ביחס למודל התחשיבי חסרים 46 פקחים.

הפער הזה אינו רק ארגוני. הוא תחשיבי. בתחשיב, רכיב הפקחים המסייעים הוא הרכיב הגדול ביותר: 24,373,509 שקל בשנה, לפי 82 פקחים ועלות שנתית של 297,238 שקל לפקח, כולל הכשרות וציוד נלווה. אם מחשבים את אותה עלות יחידה לפי 36 פקחים בלבד, מתקבלת עלות של כ־10.7 מיליון שקל בשנה. הפער בין 82 פקחים מתוקצבים לבין 36 פקחים קיימים, לפי אותו מפתח, עומד על כ־13.67 מיליון שקל בשנה. החישוב הזה אינו קובע שהכסף לא נוצל או שנגבה שלא כדין. הוא כן מראה עד כמה מספר הפקחים הוא משתנה מכריע בליבת התחשיב, ועד כמה נדרשת הבהרה ציבורית: האם ההיטל מממן מערך מלא שכבר אמור לפעול, מערך חלקי בשלבי הקמה, או התחייבות עתידית שטרם מומשה במלואה ובעיקר אם המערך חלקי והגביה מלאה, אז מה נעשה עם הפער ?

כדי להבין את משקל הפער, צריך להביט במבנה ההוצאות. מתוך עלות ישירה של 36.87 מיליון שקל, הפקחים המסייעים לבדם מהווים כ־66% מהעלות. אם מצרפים אליהם את המוקדנים, אחראי המשמרת, מנהלי הצוות, מנהל היחידה, סגן מנהל היחידה ומנהל המוקד המבצעי, רכיב כוח האדם והניהול מגיע לכ־30.6 מיליון שקל, כ־83% מהעלות הישירה של התוכנית. כלומר, התחשיב אינו נשען בעיקר על מצלמות, כלי רכב או ציוד. הוא נשען קודם כול על אנשים. לכן פער בין מספר האנשים המתוכנן לבין מספר האנשים הקיים אינו הערת שוליים. הוא פער בלב המודל הכלכלי שעל בסיסו נגבה ההיטל.

לצד כוח האדם, התחשיב מפרט גם את שכבת הציוד. זו אינה שכבה זניחה. בתוך עלות הפקח כלולים נשק, ציוד אישי, מיגון, קשר, הכשרות ואביזרי שטח. בנספח העלויות מופיעים, בין היתר, אקדח “רמון” בעלות כוללת של 2,714 שקל אחת לחמש שנים; מחסנית נוספת ב־130 שקל; חימוש ראשוני של 45 כדורים ב־106 שקל; חגור לציוד ב־614 שקל; שרוך אבטחה ב־47 שקל; פין אבטחה ב־94 שקל; אימון ראשוני ב־590 שקל; אחזקה שנתית לציוד נישא ב־198 שקל; אגרת מטווח שנתית ב־885 שקל; ורכש 50 כדורים לירי ב־590 שקל בשנה. בשכבת המיגון מופיעים קסדת לוחם ב־1,062 שקל, מצלמות גוף ומערכת ניהול והקלטות ב־4,331 שקל, ושכפ”ץ כרמי ב־4,130 שקל. בציוד האישי מופיעים פנס נטען ב־236 שקל, אזיקים ב־378 שקל, תרסיס פלפל ב־153 שקל, מדי פקח ב־1,888 שקל בשנה, נעליים ב־826 שקל, מעיל ופליז ב־295 שקל וכובע זיהוי ב־118 שקל.

המשמעות היא שהמערך אינו רק “פקחים ברחוב”. הוא מערך חמוש, מצויד, מתוקשר, ממוגן ומתועד. כאשר פקח יוצא להדר, לרחוב מסדה, לשוק תלפיות, לקריית חיים מערבית, לבת גלים, לחוף הכרמל, לרמת אלון, לאחוזה, לרוממה, לנאות פרס או לעיר התחתית, התחשיב מניח מאחוריו מערכת של ציוד, קשר, מצלמות גוף, נשק, הכשרות, מטווחים, מיגון, מדים וניידות. לכן שאלת הפריסה אינה אסתטית. היא שאלה על ניצול של משאב ציבורי מורכב ויקר.

גם כלי הרכב והאמצעים המבצעיים מתוקצבים בפירוט. התחשיב כולל ליסינג ניידת כולל אבזור בעלות של 102,218 שקל ליחידה, ובסך הכול 1,226,620 שקל עבור 12 ניידות; רכב 4X4 לחירום ולאירועי חורף כולל אבזור בעלות של 132,018 שקל; ו־10 אופנועים כולל אבזור בעלות כוללת של 313,490 שקל. בנספח הרכב מופיעים גם ליסינג רכב פרטי ב־97,909 שקל, אופנוע כרכוש העירייה ב־30,546.55 שקל, וליסינג 4X4 ב־132,018 שקל. מעבר לכך, התחשיב כולל מצלמות, תשתיות ואמצעי בטיחות בהיקף של 3.75 מיליון שקל, שהם 15% מתוך רכיב השקעה של 25 מיליון שקל, וכן תוספת אבטחה במיקור חוץ באירועים המוניים ולאור המלחמה והתרעות פח”ע בסך 850 אלף שקל.

הסעיף האחרון חשוב במיוחד. אם תושב בקריית שמואל, בעל עסק ברחוב העצמאות, סטודנט בנווה שאנן, משפחה בכרמליה, דייר ברחוב הרצל, בעל מסעדה במושבה הגרמנית או סוחר בשוק תלפיות משלמים היטל שמירה, הם רשאים לשאול איזה חלק מן ההיטל מופנה לנוכחות יומיומית בשכונות ואיזה חלק מופנה לאירועים מיוחדים, אבטחה במיקור חוץ, חג החגים, אירועי חירום או פריסות נקודתיות. אין פסול עקרוני בכך שהיטל שמירה יממן גם אירועים המוניים, אם הדבר נעשה לפי דין ותוכנית. אבל כאשר מדובר בהיטל שנגבה מכלל העיר, על העירייה להראות את החלוקה: כמה הולך לסיור שוטף, כמה לאירועים, כמה לציוד, כמה לכלי רכב, כמה למצלמות, כמה להכשרות, וכמה לכוח אדם בפועל.

כאן עולה פער נוסף: בין רמת הפירוט התקציבית לבין רמת הפירוט התוצאתית. התחשיב יודע לפרט עלויות של אקדח, מחסנית, תרסיס פלפל, פנס, מצלמת גוף, שכפ”ץ, אופנוע וניידת. הוא יודע לחשב תקורה של 3%, שיעור גבייה של 88%, בסיס חיוב של 18.58 מיליון מ”ר ותעריף של 2.32 שקל למ”ר. אבל לציבור לא מוצגים באותה רמת פירוט זמני תגובה בהדר, מספר אירועים שטופלו בבת גלים, מספר סיורים בשדרות דגניה, פניות 106 בקריית חיים, קריאות ליד הטכניון, פעילות סביב חוף דדו, אירועים במרכז הכרמל, או חלוקת שעות בין רמות הכרמל, נווה שאנן, העיר התחתית ומערב חיפה. במילים אחרות: המערכת יודעת להסביר היטב כמה היא עולה. הרבה פחות ברור כיצד היא מוכיחה מה היא מייצרת.

הנקודה הזאת חריפה במיוחד משום שהתחשיב עצמו מגדיר מנגנון שאמור לייצר מידע. מנהל המוקד המבצעי אמור לקבוע נהלי עבודה ושירות, תקני זמן לטיפול בפניות, להעביר טיפול בין יחידות, לבצע סקרי שביעות רצון, לנתח אירועים, לבצע בקרת עמידה בזמני תקן, לרכז מידע, להפיק לקחים ולהכין דוחות סטטיסטיים על הפעילות. כלומר, המערכת לא תוכננה רק כמנגנון נוכחות. היא תוכננה כמנגנון מדידה. אם כך, הציבור אמור לקבל לפחות דוח רבעוני: כמה פניות התקבלו בכל חבל; כמה צוותים נשלחו; מה היה זמן התגובה הממוצע; כמה אירועים טופלו; כמה פעולות היו מניעתיות וכמה אכיפתיות; וכיצד השתנה מדד תחושת הביטחון בשכונות.

ללא נתונים כאלה, המונח “פריסה דינמית” הופך חלש מדי. דינמיות היא עיקרון מקצועי רק כאשר היא נשענת על מידע. בלי מידע, כל פריסה יכולה להיות מוסברת בדיעבד כתגובה לצורך משתנה, גם אם הציבור אינו יודע מה היה אותו צורך. ארבעה פקחים בטיילת לואי יכולים להיות החלטה נכונה, אם היו התרעה, משימה, אירוע, תדרוך או צורך נקודתי. הם יכולים להיות החלטה בעייתית, אם באותה שעה היו אירועים דחופים יותר בהדר, בעיר התחתית, בקריית חיים, בחוף בת גלים, בצ’ק פוסט או בשוק תלפיות. אבל בלי נתונים, אי אפשר לדעת. וזה בדיוק הכשל הציבורי,

גם הדיון במועצת העיר מחזק את הצורך בבדיקה. בדיון על חוק העזר אמר ניצב בדימוס יעקב בורובסקי כי הקמת שיטור עירוני משולב היא “יציאה ברוכה, חשובה, תורמת, רצינית”, משום שחיפה זקוקה לתגבור ביטחוני. כלומר, ההתנגדות שלו לא הייתה לעצם הצורך בביטחון. היא הופנתה למודל המימון. לדבריו, “היטל השמירה זאת בעיה הבעיות”, והוא הזהיר מפני מצב שבו “בשם הביטחון מוסיפים היטלים על האזרח כאילו לפני חודש לא אישרנו פה תקציב”. בהמשך ניסח את התזה הרחבה יותר: כאשר “הנעל תלחץ על הרגל”, במקום להתייעל ולשנות סדרי עדיפויות, העירייה תבוא בכל פעם עם היטל חדש.

זו ליבת הטיעון של בורובסקי: לא נגד ביטחון, אלא נגד הפיכת כל צורך עירוני למס ייעודי נוסף. הוא אף השתמש בדוגמת החזירים: העיר הצליחה לטפל בבעיה ציבורית משמעותית בלי להטיל היטל מיוחד להדברת חזירים. מבחינתו, גם במערך הביטחון העירוני היה על העירייה לבחון תחילה התייעלות פנימית, שינוי סדרי עדיפויות והסטת משאבים מתוך התקציב, לפני שהיא מבקשת מן הציבור לשלם שוב. גם מי שחולק על הפתרון שלו צריך להתמודד עם העיקרון: כאשר העירייה מטילה תשלום ייעודי, חובת ההוכחה עליה. עליה להראות לא רק שהבעיה קיימת, אלא שהכסף מנוהל ביעילות, שהמערך מופעל על בסיס שיקולים מקצועיים, ושהתוצאה מצדיקה את ההוצאה.

מנגד, בעירייה הציגו את ההיטל כתנאי מעשי להשתתפות בפרויקט השיטור העירוני. שרית גולן־שטיינברג הדגישה בדיון תופעות קונקרטיות: מרוצי מכוניות, הטרדת נשים בחופים ומשאיות באתרי בנייה. אלה אינן טענות מופשטות. תושבי חוף דדו, בת גלים, קריית חיים, נאות פרס, הדר, נווה שאנן, כרמל צרפתי, רוממה, אחוזה, מרכז הכרמל והעיר התחתית מכירים היטב את המשמעות של מטרדי רעש, חוסר ביטחון, תנועה פרועה, הפרות סדר ותחושת נטישה במרחב הציבורי. דווקא משום שהבעיות מוחשיות, גם הפתרון צריך להיות מדיד. אם ההיטל אושר בשם בעיות ממשיות, יש להראות היכן הן טופלו, באיזו תדירות, באילו שעות, ובאיזה שינוי תוצאתי.

כך חוזרים לארבעת הפקחים בטיילת לואי. הם אינם לב הסיפור. הם סימפטום. הם מבחן לחץ קטן למערכת גדולה. אם התחשיב מציג עיר שמחולקת לשישה חבלים, אם הוא מזהה מוקדי סיכון שונים בהדר, בעיר התחתית, במערב חיפה, בנווה שאנן, בכרמל, ברמות ובקריית חיים, אם הוא מתמחר 82 פקחים, 24 שוטרים, 12 ניידות, 4 ניידות משטרה, 10 אופנועים, 6 מוקדנים, ציוד אישי, נשקים, מצלמות גוף, שכפ”צים, קשר, מטווחים, מצלמות תשתית ואבטחה במיקור חוץ' אז הציבור זכאי ליותר מתשובה כללית על “פעילות דינמית”. הוא זכאי לדעת איך נבחרת המשימה, איך נמדדת הצלחתה, ומה קורה באותו זמן בשאר העיר.

בדיקה רצינית של יחידת “עוז” אינה צריכה להסתפק בשאלה אם ארבעה פקחים היו צריכים להיות בטיילת לואי. היא צריכה לכלול לפחות שישה מדדים: מצבת כוח אדם חודשית מול 82 הפקחים שבתחשיב; שיעור איוש בפועל לפי משמרות; חלוקת שעות בין ששת החבלים; מספר אירועים ופניות מוקד לפי שכונות; זמני תגובה ממוצעים; וביצוע תקציבי לפי סעיפים, כוח אדם, ציוד, רכב, מצלמות, אבטחת אירועים והכשרות. רק כך ניתן לדעת אם 36 הפקחים הקיימים מופעלים באופן שמפצה על הפער מול התוכנית, או שהפער הכמותי מתורגם גם לפער תפקודי.

עד שהנתונים הללו יפורסמו, העירייה יכולה לטעון שהפריסה דינמית, והמבקרים יכולים לטעון שהיא אינה יעילה, אך אף צד לא יכול להוכיח את טענתו באופן מלא. זהו בדיוק המקום שבו שקיפות מפסיקה להיות סיסמה והופכת לתשתית ניהולית. מערכת שממומנת בכמעט 38 מיליון שקל בשנה, ושיודעת לחשב את עלות האקדח, המחסנית, הפנס, האופנוע, הניידת והמצלמה, אינה יכולה להסתפק בנוכחות גלויה. היא חייבת לייצר ראיות לתועלת שהיא מספקת. לא התמונה מטיילת לואי עומדת למבחן, אלא השאלה האם מערך ביטחון עירוני, שמומן באמצעות היטל ייעודי, פועל לפי אותה תפיסה מקצועית, מדידה ושוויונית שהוצגה כאשר אושר המהלך. זו אינה שאלה של ביקורת בלבד. זו שאלה של מנהל ציבורי תקין, אחריותיות ואמון בין הרשות המקומית לבין התושבים שמממנים את פעילותה.

ולסיום, שאלה פשוטה לתושבי חיפה. לכל מי שאוהב את העיר הזאת, חי בה שנים, מכיר את השכונות שלה, את הבקרים שלה, את הרחובות שלה ואת נקודות החיכוך האמיתיות שלה: האם אתם זוכרים אירוע ביטחוני, אירוע סדר ציבורי או מוקד סיכון בטיילת לואי בשעה 09:45 בבוקר, שהצדיק ריכוז של כ־40% מכוח הפקחים של משמרת הבוקר באותו מקום? ייתכן שהייתה סיבה מבצעית נקודתית. ייתכן שהייתה התרעה. ייתכן שהייתה משימה שלא נראתה לעין. אבל אם כך, דווקא משום שהציבור מממן את המערך הזה, הוא זכאי לדעת מה הייתה הסיבה. ואם לא הייתה סיבה כזאת, השאלה כבר אינה על ארבעה פקחים בטיילת. היא על שיטת הניהול של מערך שממומן בכמעט 38 מיליון שקל בשנה

——————————————————————————————————————–

תגובת העירייה המלאה:

"יחידת "עוז" של עיריית חיפה נמצאת בתהליך התרחבות מתמשך ומונה כיום 36 פקחים. היחידה פועלת 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ומבצעת פעילות יזומה לצד מענה לקריאות המתקבלות מהמוקד העירוני 106 וממוקד 100 של משטרת ישראל.
פעילות היחידה מתבצעת רגלית ובאמצעות ניידות, בהתאם לצרכים המבצעיים המשתנים ברחבי העיר.

במשמרת הבוקר משובצים בדרך כלל כ-10 פקחים. במשמרות הצהריים והערב מתוגבר מערך הכוחות, ובמהלך חודשי הקיץ פועלות מדי ערב ארבע ניידות ברחבי העיר, כחלק מהיערכות מוגברת במוקדי בילוי, טיילות ומרחבים ציבוריים.

צוותי יחידת "עוז" נעים באופן דינמי בין משימות ומוקדים שונים לאורך המשמרת, בהתאם לצורכי השטח ולהערכת המצב המבצעית.

הימצאותם של הפקחים בטיילת לואי הייתה במסגרת פעילות יזומה ושגרתית של היחידה, הכוללת סיורים במוקדים מרכזיים ברחבי העיר במטרה לחזק את תחושת הביטחון, לשמור על הסדר הציבורי, לאכוף את חוקי העזר העירוניים ולהעניק מענה מהיר ככל שיידרש"

=================================================================

הכתבה מבוססת על תחשיב היטל השמירה של עיריית חיפה, פרוטוקול מועצת העיר מ־4.2.2025, תגובת עיריית חיפה ותיעוד נקודתי מטיילת לואי. אין באמור כדי לקבוע כי הפריסה בשטח הייתה שגויה או כי נעשה שימוש בלתי תקין בכספי ההיטל. מטרת הבדיקה היא להצביע על פערים ושאלות ציבוריות המחייבים הסבר, נתונים ושקיפות מצד הרשות.

מצורפים התחשיב והפרוטוקול לשימוש הציבור