אבנר, 91, עו״ד־פרקליט חיפאי לשעבר, מסביר: את מה ששכח אנחנו עוד לא למדנו

חיפה היא האהובה שלי. לא אישה, לא רעיה, עיר. היא שוכבת על המפרץ כמו גוף גדול ועייף, הגב שלה ירוק, הבטן שלה חלודה, הים נושך לה בעדינות את הקרסוליים. בבוקר, כשאני עומד במרפסת במרכז הכרמל, בבניין הישן־חדש שעבר תמ״א וקיבל עור בטון חלק, אני מרגיש לפעמים כאילו הקימו סביבי תפאורה חדשה לעיר שלא מסכימה להזדקן בזמן. אני, אבנר, נולדתי פה ב־שלושים וחמש, וכשאני מתכופף מעל המעקה אני רואה את אותו נמל, את אותן מנופים,

רק שהברזל נהיה דק יותר, והאנשים למטה נעשו ממהרים יותר.

בחניה שמתחת לבניין עומדת המרצדס שלי. מודל תשעים ושבע. כשקניתי אותה היא הייתה הדבר הכי נוצץ שנסע בהר הכרמל. היום, כשהיא כבר מכוסה שריטות קטנות וקילופי לכה, אני עדיין בטוח שהיא המכונית הכי יפה בכביש. כל פעם שאני מסובב את המפתח ואני שומע את המנוע הישן מתניע, אני מרגיש שזאת המדינה הנכונה: יהודית, ציונית, קצת חורקת, אבל נוסעת ישר. כל הג’יפים החדשים עם המסכים הגדולים יכולים לעקוף אותי, אני יודע מי הייתי ומי אני, וגם המדינה שלי, למרות הכול, עדיין עומדת.

אני אבנר. עורך דין לשעבר, בכיר לשעבר בפרקליטות, חיפאי שלא יודע ולא רוצה להיות “לשעבר”. את המשרד הראשון שלי פתחתי בהרצל 1 ב־1959, כשעוד היו ברחוב יותר סנדלרים מעורכי דין ופחות לוגואים באנגלית. סגרתי אותו ב־99. לא בגלל שגמרתי עם החוק גמרתי עם התחושה שהמילים כבר לא נוגעות ברצפה. הקלסר נהיה מסך, האמת נהייתה “סיפור”, ואני הייתי עייף מלריב עם כותרות.

אנשים היום לא מתים בזמן. פעם היה סדר: נולדים, עובדים, פורשים, מתפוגגים. היום, כשאדם מגיע לגיל שבו אמורים להוריד לו את השם מהדלת, פשוט מוסיפים אותו לקבוצת וואטסאפ. “משפחת אבנר”, “הנכדים של סבא”, “שבת אצל הרומנים”. החיים לא מסתיימים, הם נמרחים. עוד עשור, עוד סט של תרופות, עוד עדכון תוכנה. אני בן תשעים ואחת, אבל בולע חדשות כמו מתמחה בן עשרים ושש. ציוני עד העצם, נוטה לימין, אוהב את המדינה הזאת כמו ילד עקשן, אבל לא מוכן לסגוד לשום מחנה.

בערב שישי אני יושב ליד חלון הסלון המחודש, ריצוף חדש, מעליות חדשות, ועד בית שמדבר על “השבחת נכס”. אני מחזיק חומש קטן, פרשת “וישלח”, אותיות שחורות על נייר מצהיב. למטה, רחוב שונמית, אוטובוסים מטפסים ויורדים, אורות בלמים נדלקים כמו נרות חנוכה עצבניים. יעקב אבינו מתמודד עם לבן ועם עשו. אני מתמודד עם ליברלים ושמרנים. הם בטוחים שהם המציאו את הקיטוב; אני יודע שהכול כתוב כבר מזמן, רק בשפה אחרת.

פעם היינו מדברים על ימין ושמאל. מפא״י מול חירות, אחר כך עבודה מול ליכוד. זה היה מאבק אמיתי, אבל הבטן הייתה פחות קרועה. היית יודע איפה אתה עומד. אני תמיד הייתי בצד של המדינה – ציוני, נוטה לימין, מאמין בצבא חזק, בגבולות, בממשלה שאיננה מתביישת לומר “יהודית” בלי להתנצל. אבל גם אז, בחדרי הפרקליטות, ידענו שהחוק הוא לא של ימין ולא של שמאל. החוק הוא הדבר הבודד שעומד באמצע ורועד.

היום הארץ מחולקת אחרת. ליברלים מול שמרנים. שתי מילים יפות, שהתלכלכו מרוב שימוש. הליברלים כל כך הקצינו, שהם נהיו שומרי סף של המילים: בודקים כל בדיחה, מסננים כל משפט, תוקעים מדבקות על מצח של מי שלא מדבר בקוד הנכון. השמרנים, מהצד השני, כל כך השתחררו מהכבוד למוסדות שהם צעקו נגדם פעם, עד שנהיו ליברלים של הכוח: קיצוצים, מינויים, טריקים פרלמנטריים, הכול מותר בשם “רצון העם”.

וכך קורה דבר מוזר: הליברל נהיה שמרן של השפה; השמרן נהיה ליברל של האינטרסים. כולם מסתובבים באותה סלטה באוויר, אבל כל אחד משוכנע שהוא בקצה אחר של השמים. אני עומד במרפסת, מריח את ריח הים והבנזין, וחושב: אתם לא רחוקים זה מזה. אתם רק מפחדים להודות כמה אתם דומים.

מתחתיי חיפה שלי משתנה. זו לא אותה חיפה של מפא״י, של ועדי פועלים, של “חיפה האדומה” שהיו נופלות בה החלטות. פעם, כשוועד בז״ן היה מתנער, בירושלים היו מחליפים חולצה. היום העיר הפכה לתפאורה: רקע יפה לסדרות, נמל לצלם בו שקיעות, רכבל למשפחה מהמרכז שבאה “לנשום אוויר”. יש מי שקורא לנו “עיר קיקיונית”. אני מתקומם. עיר שמחזיקה נמל, הר, שכונות מעורבות, בתי זיקוק וריחות של ערבית ועברית באותו רחוב , איננה קיקיונית. היא לב, גם אם שכחו שהיא פועמת.

כאן גם נכנס יונה. יונה יהב, “ינה” כמו שהיו קוראים לו פעם בחיבה, לא מלאך, לא קדוש, אבל בן־אדם שאכפת לו מהעיר. אני הכרתי אותו כשהיה צעיר, רץ ברחובות, אחר כך נעשה עורך דין, אחר כך ראש העיר. לא תמיד הסכמתי איתו. היו דברים שהכעיסו אותי, במיוחד כשנכנע למנגנון ולקרבה, זה קורה לכל מי שנמצא הרבה שנים סביב כסא. אבל דבר אחד אני נותן לו ביושר: הוא לא התבייש לומר שזו עיר יהודית־ישראלית ששומרת על עצמה, והוא לא מכר את המושג “ערכים” במחיר מבצע. גם כשזה עלה לו בצעקות מהצדדים.

ועדיין, גם אהבה יש לה שיניים. אני רואה איך העירייה מוכרת לתושבים “תכנית הצלחה”: פחות שוטרים, יותר “אכיפה עירונית”. פקחים, “שוטרפים”, אפודים זוהרים, סיורים. מתקתקים את זה יפה – מצגת, לוגו, דף הסבר. אומרים לתושב: אנחנו מעצימים אתכם, העיר לוקחת אחריות. בפועל? המשטרה מקוצצת, המדינה מוציאה את היד מהכיס, והתושב משלם פעמיים: פעם במסים, פעם בתוכנית “מיוחדת” שמממנים בה עוד פקחים.

איך קיצוץ שוטרים נהיה הצלחה שיווקית? מתי זה קרה שבמקום ששוטר של מדינת ישראל ישמור על הרחובות, אנחנו צריכים “חבילות ביטחון” עם שם יפה? אני ציוני, אני בעד ביטחון, בעד משטרה חזקה, לא בעד להפריט את הביטחון לסעיפים בתקציב עירוני. יש דברים שצריכים להישאר ריבוניים, לא נכס להשבחה.

בפרקליטות הייתי “בכיר”. ראיתי מספיק תיקים כדי לדעת שמערכת המשפט איננה קדושה, אבל גם לא שדה קרב של מחנות. אני לא מקבל את השנאות המוכנות: אלה שצועקים “כנופיית שלטון החוק” בלי להבין בכלל מה זה תיק פלילי, ואלה שמקדשים כל שופט רק כי הוא “חוסם את הממשלה”. אני נוטה ימינה, כן, מאמין שחלק גדול מהמערכת הזאת הסתגרה יותר מדי בתוך עצמה ולא שמעה את העם. אבל אני גם יודע: בלי מערכת משפט חזקה, גם ימני לא יישן בשקט. כי מחר יבוא ראש עיר, או שר, או מפקד, מהצד שלך כביכול ויחליט שהחוק גמיש. ואז מי יגן עליך?

שבת בצהריים, הכול מתכנס לשולחן אחד במסעדה רומנית בעיר התחתית. אותה מסעדה כבר שנים; נדמה לי שהיא עמדה כאן עוד לפני שחוקקו את רוב החוקים שהייתי אמון עליהם. שולחנות עץ כבדים, פינות שפוכות, מפות בד עם כתמי שומן עגלגלים, שכבות של ארוחות קודמות, כמו טבעות בגזע עץ. כוסות זכוכית עבות, כאלה שמסרבות להישבר, ממתינות למים, ליין, ל”סברובניה” שמישהו עוד מזמין מתוך הרגל.

המרק מגיע ראשון, צח, חם, עם שמן כתום שמתעגל על פניו כמו שמש עייפה ששקעה בנמל וטיפסה לכערה. הריח – עצמות, סלרי, מח עצם שנמס לתוך הנוזל , עולה באיטיות, נכנס לאף ומזכיר חורפים שכבר אי אפשר למנות. הילדים שלי מושיטים יד, כבר עם שיער לבן משלהם, מנגבים את השומן בקצה החלה. הנכדים כמעט ולא מסתכלים, המסכים בידיים שלהם מהבהבים: חדשות נכנסות להם ישר לתוך כף היד, פושים, סרטונים, צעקות קטנות מגולגלות למסך קטן.

על השולחן נפרש צבא קטן של צלוחיות. כבד קצוץ, כהה, דחוס, עם נקודות לבנות של ביצה קשה וחתיכות בצל מטוגן זהוב. אני מורח אותו על פרוסת לחם שחור, מרגיש את הגרגור העדין של הכבד הטחון, את המתיקות הקלה של הבצל שכמעט נשרף, את המלח שמפוצץ את הטעם בפה. לידו איקרה – משחה חיוורת של ביצי דג, קצף סמיך בגוון שנהב, עם נקודות קטנות של בצל סגול ופלח לימון שעומד כמו אזהרה. אני סוחט עליו טיפה, מערבב, ותנועת הכפית משאירה שבילים מבריקים כמו נהרות קטנים. טעם של ים מלוח, שמן, לימון חמצמץ שמכווץ את הלשון ומעיר את החיך.

הסלט הטורקי מונח קצת בצד, כאילו צנוע. עגבניות מבושלות עד שנמסו, פלפלים קלויים, חתיכות שום שנמוגו לתוך הרוטב האדום, שמן, פפריקה מעושנת. אני יודע שברחוב הזה ממש היו פעם טורקים, חנויות קטנות של טבק, קפה שחור חזק מדי, גברים ששיחקו שש־בש על המדרכה. משהו מהריח ההוא תקוע בתוך הרוטב הזה: עשן, פלפל, זיעה של מטבח שלא ידע מה זה מזגן.

ואז מגיע הסטייק הלבן. חתיכת חזיר גדולה, ורודה־לבנה, מונחת על צלחת מתכת לוהטת. השמן סביבו מבעבע, מקפץ, משמיע קולות קטנים של מחאה, והריח – שומן שנצרב, שום, פלפל שחור גס עולה ישר לראש. פעם זה היה שיא הפינוק. היו ימים שכל העיר הייתה מריחה סטייק כזה ושותקת. אני חותך חתיכה, לועס לאט. זכרון של חילוניות ישנה, של ישראל אחרת, נכנס לי לפה יחד עם המיצים. הילדים שלי כבר לא אוכלים חזיר – כל אחד מסיבותיו. חלק חזרו בתשובה, חלק נהיו “מסורתיים”, חלק פשוט מאמינים שצריך גבול איפשהו. הם מעדיפים להיזכר ולא לטעום.

הנכדים בכלל במקום אחר. הם לא מזמינים כבד, לא איקרה, בקושי סלט. הם מחכים לקסטה. כשהיא סוף סוף מגיעה, עטופה בנייר לבן פשוט, העיניים שלהם נדלקות. שתי עוגיות מלבניות כהות, גלידת וניל באמצע, שולי הקרטון כבר נסדקים מהקור. הם מחזיקים את הקסטה בשתי ידיים, השוקולד נדבק לאצבעות, טיפת גלידה בורחת בצד. כל ביס משמיע חריקה רכה של ביסקוויט שנלחץ, קפיאה קטנה על השיניים, מתיקות שטוחה של וניל תעשייתי. ואני מסתכל וחושב: חלק מהם למדו ללכת במסעדה הזאת – בין השולחנות, בין רגלי הכיסאות, בין צעקות הטבח לבכי התינוק. עכשיו הם יושבים זקופים, אוכלים זיכרון של ילדות בתוך אריזה קפואה, בזמן שהעולם נשפך להם למסך.

הרעש מסביב, צלחות נפגשות, כיסאות נגררים, מלצרית קוראת “מי הזמין איקרה?”, צחוק של שולחן שיכור מאחור, מתערבב בריח של שום, שומן, לימון, פפריקה. אני מושיט יד לעוד חתיכת כבד קצוץ, שומע איזה סרטון מתנגן בטלפון של הנכד, רואה בזווית העין את המרק מתקרר ואת השמן הכתום הולך ומתעבה. שבת בצהריים, מסעדה רומנית בעיר התחתית, אותו מקום, אותם מאכלים, אותם אנשים, רק הדורות התחלפו, והיד שמחזיקה מזלג נוגעת פחות ופחות באוכל, ויותר ויותר במסך.

באמצע כל זה, החומש הקטן שלי מונח על הכיסא ליד, כאילו ממתין לתורו. פרשת “וישלח” פתוחה על הדף של הלילה על יד הבק, הלילה שבו יעקב נאבק עם מלאך ויוצא ממנו צולע, אבל חי, עם שם חדש. אנחנו, בעשרים־עשרים וחמש, מתעוררים לבקרים שנראים כמו המשך של אותו לילה. חדשות בלי סוף, מלחמות שלא נגמרות, רפורמות משפטיות, ראשי עיר, פקחים, שוטרים חסרים, מחנות מתנגחים.

אני ציוני. מאמין שהעם שלנו חזר לפה כדי להישאר, לא כדי להתנצל. מאמין בצבא, בגבול, בדגל. נוטה ימינה, אבל לא משועבד. לא מוכן לראות איך בשם “ימין” חותכים את המשטרה לחתיכות וקוראים לזה “התייעלות”. לא מוכן לראות איך בשם “ליברליות” מאשימים כל מי שרוצה גבול ומדינה חזקה בפשיזם. אני מאמין שבלי עמוד שדרה – גם חיפה תיפול, לא רק תל אביב וירושלים.

בערב, כשאני חוזר במרצדס שלי במעלה ההר, אני רואה את אורות העיר מתחתיי, מנצנצים כמו קופסת תכשיטים של ילדה. אני חושב על כל השנים שעברו כאן: פועלים, הפגנות, טקסי יום העצמאות, מלחמות, קווי אוטובוס שהתחלפו, ראשי ערים שבאו והלכו. אני אוהב את חיפה. באמת אוהב. מפרגן ליונה שהוא עוד מנסה לשמור לה על עמוד השדרה, גם אם יש לו מקורבים, גם אם הוא חלק ממשחק כוח שלא תמיד אני אוהב. לפחות הוא זוכר שיש דבר כזה ערכים. היום זה כבר לא מובן מאליו.

אני מניח את החומש על השולחן, מכבה את הטלוויזיה, שומע את השקט הצרוד של העיר. אולי החטא הכי גדול של הדור הזה איננו השחיתות ואיננו השקר. החטא הגדול הוא שאיבדנו את היכולת להסתכל על מי שמולנו ולראות בו גם אח וגם יריב. “הצילני נא מיד אחי, מיד עשו”, יעקב ידע ששניהם אותו אדם. אנחנו שכחנו.

אני אבנר, יליד שלושים וחמש, פעם עורך דין בהרצל 1, פעם בכיר בפרקליטות, היום זקן שנוסע במרצדס הישנה־היפה שלו ממגדל תמ״א במסלול קבוע אל מסעדה רומנית. אם נשכיל להיות שוב קצת יעקב, ציונים בלי להתבייש, אבל גם אנשים שמוכנים לצלוע ולהודות, להתקרב ולא רק להתנגח – אולי עוד נספיק להציל את העיר הזאת ואת המדינה הזאת מלהפוך באמת לקיקיוניות.

אז שניישר קו כרמליסטי:
כל מה שקראתם כאן – סיפור בדוי, דמויות שהומצאו, ואין לו שום קשר למציאות. לכאורה. אם במקרה מצאתם את עצמכם בין המרצדס הזקנה, המסעדה הרומנית והוויכוחים על שוטרים, זו כבר הבעיה שלכם. אצלנו בכתבות שבת של “כרמליסט” זה החוזה הלא כתוב: אנחנו ממציאים, ואתם מזהים.

כי בסוף כולנו יושבים באותו שולחן חיפאי, אלה שעדיין משוכנעים שחיפה היא אימפריה, אלה שלא מוכנים לעבור לתל אביב “גם אם תשלמו לי”, אלה שמבינים שזו העיר הכי טובה בארץ פשוט כי היא מסובכת: באוכל, באנשים, בים, בהר, ביער, במזג האוויר ובעיקר במזג הנפש. מה הבושה להגיד את זה בקול?

מכאן, מן ההר אל המפרץ, אנחנו שולחים חום לכם ולבני משפחותיכם, מאחלים שבת שלום ונינוחה לכל עם ישראל, ונושאים תפילה אמיתית ולא מנומסת על חיילינו בכל הגבולות – שיחזרו הביתה, אל המרפסות המוארות, אל הריח של המרק בשבת ואל העיר שממשיכה לאהוב אותם בחזרה.

שבת־שלום, מכרמליסט.