מהמדרגות של החמור לשולחן הסדר: המסע של יבגני וקטיה אל לב חיפה

פסח ראשון בארץ של יבגני וקטיה – סיפור חיים שנארג בתוך סמטאות חיפה, שוק תלפיות, פרשת השבוע, והבנה אחת עמוקה על שייכות, חירות ואהבה פשוטה של שבת ועם.

1. מהים של סנט פטרסבורג לנוף של הכרמל

יבגני היה מהנדס רכבות.
קטיה הייתה גרפיקאית, עובדת פרילנס על לוגואים לאתרים שלא הבינה את שמותיהם.
הם גרו בקומה 8, מול נהר נייבה הקפוא, ושתו תה עם נענע מיובאת בלילות ארוכים שבהם החלום על ישראל התחיל לבעור.
בגלל פוליטיקה, בגלל שרצו לקחת את יבגני לצבא הרוסי. לא כי לא הייתה להם עבודה.
כי הרגישו… שאין שם מקום לנשמה שלהם ולחלומות שלהם

כשהחליטו לעלות, חברים חשבו שהם השתגעו.
“למה לנטוש דירה מסודרת?”
“בשביל מה כל זה?” "המלחמה תחלוף"
והם אמרו רק: “בשביל להיות.”

2. יפה נוף – דירה קטנה, עולם אחר

הם נחתו בארץ באביב שעבר. ימי לחימה בדרום, מבצעים אגרסיבים בצפון, טילים מאיראן עיתונים שזעקו — אבל דווקא אז, דלת אחת נפתחה.
מישהי ששמעה, שמישהו סיפר, שמישהו שמכיר — וכך הגיעו לדירה צנועה ברחוב יפה נוף.

הדירה קטנה. שני חדרים, ספה שנפתחת, חלון אחד שמביט כל יום מחדש על חיפה היפה בעולם.
מרפסת קטנה עם כיסא לבן מתקלף ועציץ בזיליקום שחצי מת.
אבל הרוח שם – רוח אחרת. רוח מהים, מהכרמל, מעיר שאומרת:
“תנשום. יש מקום גם לך.”

3. בוקר שישי. ערב פסח. עלון משנה חיים

בבוקר ההוא, יבגני ירד להביא לחמניות ממאפייה במרכז הכרמל.
הוא תמיד אהב את השם – עונג. משהו שהרוסים לא יודעים להגות.
בדרך חזרה, ראה את הרב ברדוגו, יוצא מבית הכנסת הקטן בעל השם המפואר המשבי"ר בשער הלבנון.
זקן שחור, כיפה שחורה, עיניים של מי שכבר שמע שאלות שלא היה להן תשובה – אבל ענה בכל זאת.

הרב נתן לו עלון פרשת שבוע, ביד חמימה ולחיצה שקטה.

כשהגיע הביתה, קטיה הייתה עסוקה בלצייר ציור לחג: שמש על מצה.
הוא קרא בקול:
“צו את אהרון”
והשקט ביניהם העמיק.

“מה זה צו?” שאלה.
“לא שאלה. לא הצעה. פקודה”, הוא ענה.

והיא הבינה:
כמו הפקודה הפנימית שגרמה להם לעזוב.
כמו האש שהם שומרים גם כשהיא עוממת.
גם זה חלק מהפרשה.

4. המדרגות והחמור – ירידה אחת, עלייה בנשמה

הם יצאו מהבית לשוק ברגל. לא בשביל לחסוך כסף – אלא בשביל להרגיש.
השביל עובר דרך פסל החמור – דמות ברזל חומה, עם עיניים עצובות, עומדת בתחילת המדרגות כמו סמל עתיק של מי שסוחב, אבל לא נשבר.

קטיה עצרה לידו.
“אני מרגישה כמו הוא,” היא אמרה. “סוחבת. לא צועקת. רק מתקדמת.”

הם ירדו דרך מדרגות אבן צרות, ריח של עשן קל של קאנביס מאחת המרפסות, חתול שחור שישן ליד אופניים נעולים, גדר ברזל חלודה שממנה נשקף נוף של נמל מנצנץ.
חיפה לא מלטפת אותך – היא מחליקה איתך למטה, עד שאתה מבין שזה בעצם מעלה.

5. שוק תלפיות – ריח של חג, טעם של חיים

כשהם פנו ימינה מהרחוב הראשי, השוק התעורר מולם כמו מופע של חושים:
ריח של דגים טריים, קפה טחון, עלי סלק אדומים כמו דם, עגבניות לחות מדי, תבלינים בצנצנות עם כיתוב בכתב יד.
צרחות של מוכרים:
“בוא תראה, רוסי! דג פרפקט לפסח!”
קטיה חייכה.
“אתה יודע? זה השוק הכי שקט בעולם – כי פה הצעקות זה אהבה.”

6. סולומון – המוכר עם הנשמה

הם הגיעו לדוכן של סולומון – מוכר תבלינים עם עיניים שמבינות לב.
“פסח ראשון בארץ?” שאל, כאילו ידע.
“פרשת צו?”
והם הנהנו.

הוא הניח את ידו על שק כמון, ואז דיבר.

**“אתם יודעים למה צו?
כי לפעמים אין זמן להסביר. אתה פשוט חייב ללכת.

הקרבן לא נשרף ביום – אלא בלילה.
כי החיים האמיתיים לא מתרחשים כשכולם רואים.

הם קורים כשאתה לבד, כשאתה מתלבט, כשאתה שותק.

אתם לא רק הגעתם. אתם הקרבתם. אתם האש.
ופרשת צו? היא נכתבה עליכם.”**

7. המתכון – כתב אהבה לסעודה של משמעות

צלי כתף ברוטב יין ורוזמרין
• 1.5 ק”ג כתף בקר קשורה
• בצל סגול, שום טרי, רוזמרין מהגינה
• 2 כוסות יין אדום, 2 כפות דבש
• מלח גס, פלפל גרוס
• שמן זית וים של סבלנות

הכנה:
צורבים את הבשר עד שהוא משמיע קולות של שינוי.
מוסיפים את כל השאר.
מבשלים 3 שעות בתנור – עם מכסה, ועם לב פתוח.

דג מושט בלימון ושמיר

דג פשוט. תיבול מדויק. ריח של ילדות של מישהו אחר.
שמיר קצוץ, לימון סחוט, שום טרי.
180 מעלות. רבע שעה. לא יותר.

חרוסת רוסית-חיפאית

תפוחים. אגוזים. דבש.
וודקה קטנה.
כי מתיקות צריכה גם אש.

8. שבת של שקיעה וסיר מהביל

הם חזרו הביתה.
ריחות הצלי מילאו את הדירה.
יבגני ישב עם המחשבות.
קטיה הניחה מפה לבנה.
הנר בער. המרק בעבע.

“אני חושבת על סבתא”, היא אמרה.
“אני חושב על מי שאנחנו”, הוא ענה.

9. ליל הסדר – בבית שלא ביקשו, אבל חיכו להם

הודעה בוואטסאפ:
“קטיה ויבגני. בואו לסדר אצלנו. אנחנו משפחת רוזן. שכנים.”

הם התלבטו.
אבל הגיעו.

בדלת עמדו שלושה ילדים, שולחן עץ גדול, נרות, יין מתוק, ואמא שאמרה:
“ברוכים הבאים הביתה.”

שום דבר לא היה מושלם.
אבל הם הרגישו שלמים.
הילדים שרו “מה נשתנה”, וקטיה בכתה קצת, בשקט.

לכל בית בישראל – חג פסח שמח.

לחיילים שלנו – שנזכה להחזיר לכם את הבית שאתם שומרים עליו.
לחטופים – שתשובו במהרה.
לכולנו – שנדע שמה שמחבר אותנו הוא לא דיון, אלא שולחן.

פרשת צו מלמדת אותנו:
האש צריכה להישאר דולקת. גם בלילה. גם כשאף אחד לא רואה.

חיפה מלמדת אותנו:
שאתה לא צריך להבין כדי להיות שייך – אתה פשוט צריך להגיע.**

⸻

מערכת “כרמליסט” מאחלת לכם
חג פסח שמח, שבת שלום, ובשורות טובות לעם ישראל.
הלב פתוח – המקום מוכן – והסיפור נכתב עכשיו.

יבגני וקטיה
פסח תשפ”ה
יפה נוף, חיפה