ערב שבו האורחת הפכה לפרט משני

בסמי עופר אתמול לא היה “משחק עונה”. היה מבחן זהות. כי 4:1 על מכבי תל אביב הוא לא עוד שלוש נקודות, אלא המשפט שהקהל הירוק מחכה להגיד לעצמו בקול: אנחנו לא צריכים לבקש רשות מאף אחד כדי להיות מי שאנחנו. חיפה ניצחה, אבל בעיקר הפסיקה להתנצל.

המשחק התחיל ירוק עוד לפני שהתחיל. מכבי תל אביב נכנסה עם משקל של מועדון ועם שגרה של קבוצה שיודעת להחזיק תוצאה, אבל המציאות סידרה לה אירוע אחר: שתי פציעות מוקדמות שטרפו לה את הדקות הראשונות והכריחו אותה לנהל את הערב במקום לשחק אותו.זה לא תירוץ. זה רק מסביר למה כבר בדקה ה-20 הרגיש שמישהו שם מאבד שליטה על התסריט.

ואז בא השער של אוחנה בתוספת הזמן, עם VAR ארוך, עם ההמתנה הזאת שמרסקת עצבים, ועם הרגע שבו אצטדיון שלם לומד לנשום מחדש כשהאישור מגיע.1:0 במחצית הוא יתרון, אבל גם פיתוי: להיסגר, לשמור, “לא להסתבך”. כאן בדיוק מתחיל הסיפור של ברק בכר.

מכבי תל אביב השוותה מיד אחרי ההפסקה משער של שגיב יחזקאל, וזו הייתה הדקה שבה קבוצות בינוניות חוזרות להיות “זה שוב בורח לנו”. חיפה לא התפרקה. היא לא נבהלה מהתיקו ולא התחילה לשחק על בטוח. היא המשיכה באותו קצב רגשי: לא להתרגש, לא להיעלב, פשוט לעבוד עד שהמשחק יישבר.

וכשהוא נשבר, זה קרה כמו שחיפה אוהבת שזה יקרה: לא דרמה של 90 דקות, אלא סכין של עשר דקות. מלמד בדקה 79, חורה בדקה 81, והילד ניב גבאי בדקה 89 שסגר את זה עם שער בכורה, לא כאנקדוטה חמודה, אלא כחותמת על ערב שבו המועדון אומר: העתיד כבר פה, והוא לא מפחד ממכבי תל אביב.

ופה הקהל הירוק התרגש באמת. כי הקהל הזה לא מתאהב רק בשערים. הוא מתאהב ברגע שבו הוא מזהה מערכת: מאמן שמוכן לתת אמון, קבוצה שלא משנה פרצוף כשקורה משהו לא צפוי, ושילוב צעירים לא בשביל יחסי ציבור אלא כי זה חלק מהפתרון. זה הסיפור שחיפה רוצה לספר לעצמה כבר שנים: לא רק “לקנות עוד שחקן”, אלא לייצר עוד שחקן.

וברק בכר? אתמול הוא לא “הוכיח שהוא המאמן הטוב בישראל” בגלל לוח התוצאות. הוא הוכיח את זה בגלל דבר יותר נדיר: הוא ניהל ערב טעון מול היריבה הכי רעילה בארץ, קיבל שוויון מוקדם במחצית שנייה, ולא שינה עקרונות כדי להרגיע רגע. הוא חיכה בסבלנות שהמשחק יגיע לנקודה שהוא מכיר ואז הפעיל את הקבוצה שלו כמו מכונה שיודעת גם להיות חכמה וגם להיות אכזרית.