כ.שבת 18:57 י.שבת 20:09

וְחַי בָּהֶם – כשגדעון בחר בשבת, למרות הכול

בין תבוסה בדרבי, פרשת “אחרי מות–קדושים” ותבשיל ישן – גדעון לא נכנע למגננה. הוא בחר לחיות. לבשל. לקדש. כי גם במכולת — השבת נוגעת בנשמה.

| עודכן: מאי 9, 2025

אילוסטרציה

ברחוב רחל שבכרמליה, כשהעיר עדיין עוטפת את עצמה בפיג’מת ערפל, תריס מתרומם בחריקה איטית.
ריח של לחם אפוי נמס לתוך אדי החלב הקרים.
חתול חוצה את הכביש כמו רב חובל בשעת דמדומים.
ובפנים, בחלל הקטן של המכולת, גדעון עומד. שקט. מדויק. שלם.

ידיו פותחות קרטון גבינות.
אצבעותיו מחליקות על בקבוקי תירוש כאילו היו כלי נגינה.
אבל מבטו נמשך שוב, כהרגלו, לצעיף הירוק־לבן שתלוי מעל הקופה.
כבר שלושים שנה הוא שם.
עם חתימות שנמחקו, עם קמטים של תקווה ישנה.

השבוע שוב נשבר משהו.
הדרבי הסתיים בתבוסה צורבת.
ברק בכר עזב לא עם גב זקוף, אלא עם מבט עייף.
וכמו תמיד – הציבור הגיב מהמגננה.
קירות של הצדקה עצמית.
תגובות מהירות.
האשמות.
אבל גדעון שותק.
כמו תמיד, שותק.

הוא יוצא לשוק תלפיות.
העיניים קולטות צבעים שאינם קיימים בשום טבלת צבעים:
גזר כתום כהה כאדמת סתיו, סלק פתוח כמו לב שחצוי ברגש, חצילים מבריקים כמו חלוקי נחל.

הריח מקיף אותו –
זעתר חרוך, סביח על פלטה ישנה, ריח של קפה שחור עם הל שנשפך על קרטון.

הוא חולף ליד עיתון שצועק על תחנת סמים שפוזרה בחליסה,
שומע מבזק על קצין משטרה בנהריה שעצר פיגוע – עם ילדיו לצידו.
וקורא, בחצי עין, על ילד בן 16 שמכר שטרות מזויפים.
הוא לא עוצר לקרוא.
הוא לא מתפלמס.
אבל בליבו הוא מרגיש:
אנחנו שוב בוחרים בתגובה – ולא בחיים.

וכך, מתחת למרקם היום־יומי הזה, הפרשה מתעוררת בו.

“וְשָׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי… וָחַי בָּהֶם”
כך אומרת התורה.
אבל גדעון שואל את עצמו:
מה זה אומר באמת, לחיות בהם?

הוא זוכר דברי הבן איש חי:
שאפילו על מעשים שבאים מהלב — כמו כיבוד הורים, כמו בישול לשבת, כמו הכנסת אורח בלי להזמנה — גם עליהם נכתב שכר.
כי לא רק המצוות שבכתב הן נחשבות.
גם אלו שבקול נמוך. בשפתיים חתומות. בידיים עמוסות בסלים.

הוא שב הביתה, לדירת הוריו בנוה שאנן.

השכונה כבר לא “שכונת עולים”.
היא תערובת גיאוגרפית של כל מה שהעיר הזאת יכולה להכיל:
ריח של מרק תימני מהקומה הראשונה, מוסיקה בצרפתית מהשנייה, ילדים שצועקים בעברית עם תבלין רוסי.

ובמטבח — השולחן ערוך.
מפה לבנה עם כתם ישן.
סכו”ם כסוף, אבל לא מבריק.
נרות שכבר מוכנים להדלקה.

גדעון פורש את המנות שהכין.
וכל אחת מהן – היא סיפור חיים קטן.

המנה הראשונה – פילה מושט בלימון ונענע

הוא שוטף ארבעה פילטים טריים.
מייבש אותם על מגבת מטבח כמו שמלטפים ילד בוכה.
במחבת שטוחה הוא מחמם שמן זית, מוסיף שן שום כתושה.
כשיש ריח של התחלה — מניח את הדגים.
צורב 2–3 דקות מכל צד, עד שהם מתבהרים.
שופך מעל מיץ לימון טרי, מוסיף מלח גס, פלפל לבן, וסוגר את המכסה.
רק רגע לפני ההגשה, מפזר נענע קצוצה בנדיבות.

הריח: כמו שביל בטיילת, אחרי גשם ראשון.
הטעם: פשוט, שקוף, כמו אהבה של אבא.
המגע: רך ונשבר בקלות, כמו שתיקה נכונה.

עיקרית – קציצות טלה ברוטב רימונים

600 גרם בשר טלה עם בצל מגורר, ביצה, פירורי לחם, פטרוזיליה, תבלינים –
הוא מערבב בידיים.
יוצר קציצות עגולות, צורב אותן במעט שמן עד שהן שזופות במידה הנכונה.

בסיר רחב:
בצל סגול נחתך לטבעות דקיקות, מתבשל ברכז רימונים ומים עד שהסיר נושם ריח של בית ישן.
הקציצות נכנסות פנימה.
הוא סוגר, מבשל לאט.
מדי פעם מערבב.
ובין ערבוב לערבוב – הוא לוחש בלב תפילה קטנה.
בלי מילים.

הטעם: בשרי, רך, עם חמיצות עדינה שפותחת את הלב.
הריח: כמו ערב שבת בסלון של סבתא.
המישוש: רוטב שנדבק לכף כמו סוד שלא סופר.

קינוח – עוגת סולת עם סירופ תפוזים־וניל

סולת, סוכר, ביצה, שמן, מיץ תפוזים ותמצית וניל – הכל בקערה אחת.
הבלילה נשפכת לתבנית אינגליש קייק.
נכנסת לתנור חם.
הריח של העוגה גולש החוצה כמו שמיכת פוך שמכסה זיכרון.

בינתיים – סירופ: מיץ תפוזים, סוכר, מקל וניל.
הכול מתבשל לאיטו.

כשהעוגה יוצאת —
הסירופ נשפך עליה באיטיות טקסית.
והחדר – מתמלא בריח של ילדות נשכחת.

השולחן כבר ריק.
הכפות שקטות בכיור.
העוגה האחרונה נחתכת למלבן קטן, עטוף נייר סופג, שמוכנס לקופסה “בשביל מחר בבוקר”.

הנרות עוד משחירים בקצוות.
אבא עוצם עיניים בכורסה.
אמא מחזירה את המפה המקופלת למגירת העץ.

ולשבת – יש ריח של עץ יבש, של לימון שנחתך מזמן, ושל בית שנושם לאט.

אבל גדעון לא ממהר להבדיל.
לא באותו רגע.

רק למחרת, בשעה 20:09, בדיוק בצאת השבת —
כשהעיר עטופה כבר בשקט אחר,
כשהתריסים שוב סגורים,
כשהרחובות מתייבשים מהזיעה של היום,
רק אז הוא חוזר.

עם חופן נענע בידו.
עם אותה שקית קטנה שקנה בשוק, שנשמרה בצנצנת קרירה.
חוזר לבית הוריו, בשקט.
בלי טקס.
רק כדי לעשות את ההבדלה איתם.
לא במילים.
בהוויה.

הוא מדליק את הנר.
פותח את בקבוק התירוש.
שופך לגביע הזכוכית.
והאש — משתקפת ברעד הקטן שביד.

“הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל…”

המילים נאמרות בשקט.
אבל הן מתרחבות.
בתוך החדר.
בתוך הלב.

הוא נוגע ביין באצבעו, נוגע בעיניים של אבא, נוגע בלחי של אמא.

כי להבדיל — זו לא רק הפרדה.
זו הצהרה:
שהיה כאן אור.
שהיתה קדושה.
שהיתה בחירה לחיות, גם כשהעולם מציע לך רק לשרוד.

ואז, כשכבר אין מילים,
כשכבר אין ריח תבשיל,
כשהאור האחרון נמס מחלון המטבח —
הוא חושב על כולנו.

על החיילים שמקפיאים נשימה בגבול.
על החטופים שעוד מחכים לחיבוק הראשון.
על האימהות שלא עצמו עין.
על הנערים שגדלו על סף והיאחזות.
ועל כל אחד ואחת מאיתנו —
שבמקום אחר, בזמן אחר — רק רצינו שמישהו יזכור אותנו בשבת.

והוא מבין, בתוך האש הקטנה ההיא,
שאנחנו לא עם של יחידים.
אנחנו רקמה.
שכבה על שכבה.
ולפעמים, דווקא החוט הדק ביותר — מחזיק את כל השבת הזו יחד.

שבת שלום, חיפה.

שבת של שוק תלפיות.
שבת של קציצות בטעם בית.
שבת של צעיף ירוק־לבן שלא ירד מהקיר, גם כשנפלנו.

ושבת של אחדות — לא כסיסמה,
אלא כעובדה:
שבלעדיך,
בלעדיה,
בלעדינו —
שום דבר לא מתבשל עד הסוף.

וְחַי בָּהֶם –
בין השבת לזיכרון.
בין הנענע לגביע.
בין חיפאי אחד —
לעולם שלם.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *