ההצגה הטובה בעיר

ביום רביעי האחרון זכו 31,000 איש באיצטדיון סמי עופר ורבים אחרים בטלוויזיה את אחת מהצגות הכדורגל המרתקות והמרהיבות שנראו אי פעם במגרשי הכדורגל במדינת ישראל. באירוע יוצא הדופן היו מעורבות שתי קבוצות כדורגל ברמה גבוהה ביותר , שיפוט מצויין של השופט הגרמני + שני קווניו ומופע יוצא דופן של קהל ושל מנהלת איצטדיון סמי עופר(איתמר צ'יזיק) בעזרת משטרת ישראל וחברת אבטחה. 

כבר כשלושת רבעי השעה לפני תחילת המשחק 99% מבעלי הכרטיסים ישבו על מקומם בסדר מופתי. במהלך כול המשחק הקהל לא הפסיק לשיר ולעודד את מכבי חיפה. למיטב הבנתי מעורבותו הקולנית של הקהל הצליחה להפתיע גם את כוכבי הקבוצה היריבה. בסיום המשחק באקט ג'נטלמני נדיר שחקני פריז סאן ג'רמן הודו לקהל על תצוגת העידוד המרשימה במהלך המשחק. 

במחצית הראשונה מכבי חיפה לא רק שלא נפלה במשחקה מהיריבה אלא אפילו לעיתים עלתה עליה . לכן זה לא היה מפתיע כלל שמכבי חיפה הבקיעה את השער הראשון במשחק משיתוף פעולה מצוין בין דולב חזיזה ושרי. באותם רגעים הפנים הנבוכות של הפאריזאים אמרו הכול. המחצית הראשונה הסתיימה בתיקו 1:1 לזה הצרפתים  לבטח לא ציפו. עם שלישיית חלוצים מדהימה כמו מסי, ניימאר ואמבפה שהיא הטובה בעולם הציפיות היו הרבה יותר גדולות.

אבל "אליה וקוץ בה" . שחקני מכבי חיפה הגיעו למחצית השנייה של המשחק על סף אפיסת כוחות. לדעתי מאמן הקבוצה מפאריז קריסטוף גאלאטייה, שאיננו נחשב למאמן מהשורה הראשונה באירופה, זיהה את הנקודה הזו. לדעתי ההוראות שהוא נתן לשחקניו לקראת פתיחת המחצית השנייה היו לשחק יותר מסודר ולא להיגרר אחרי הקצב שמכבי חיפה מנסה להכתיב. הוא קרוב לוודאי שיער שמשחק יותר מסודר של קבוצתו במחצית השנייה אל מול העייפות של שחקני מכבי חיפה יניב שערים.

לצערנו הוא צדק. לדעתי ברק בכר היה אמור לזהות את העייפות הנ"ל של שחקניו ולהקדים בחילופי השחקנים על המגרש. ייתכן שברק רצה לשמור על כבודם של שחקניו שישלימו 90 דקות וייהנו מהאירוע יוצא הדופן אבל התוצאה הייתה שבמחצית השנייה היתרון האיכותי של הפאריזאים היה הרבה ברור. 

הקבוצה מפאריז הביאה את הכדורגל לכלל אומנות. מאות מסירות בנגיעה אחת, שליטה יוצאת דופן בכדור כאילו השחקנים מציירים ציורים בעזרת הרגליים והכדור. . ובנוסף עקב המהירות הפנטאסטית של אמבפה בלי כדור ועם כדור הכדורגל האישי והקבוצתי של פאריז סאן ג'רמן עולה לדעתי אפילו על זה של ברצלונה של העשור הקודם.

ואחרון אחרון חביב כמובן ליאונל מסי. אני מתגורר בסמוך למלון דן כרמל  שבו הקבוצה הפאריזאית התגוררה. עשרות אם לא מאות צעירים התגודדו סביב הגדרות ליד המלון ביום ובלילה תוך שהם קוראים למסי בשמו.  במהלך המשחק עצמו הוא איננו כופה את עצמו על האירועים אלא משחק  כדורגל  בנגיעה אחת גם במסירות גאוניות וגם בהבקעת שערים. ב 100 השנים האחרונות היה רק שחקן אחד דומה לו והוא פלה הברזילאי. שניהם שחקני על קבוצתיים ואישיים אבל בעיקר נישארו אנשים מאוד צנועים. אני הבנתי מצוין את האוהד שפרץ למגרש וחיבק את מסי . חבל רק שהוא לא פרץ למגרש עם זר פרחים. כול האירוע של החיבוק היה לדעתי מאוד מאוד אנושי.