שלמה ג׳מוס והרשימה הסודית: כך נחטפה הנהגת יהודי לבנון במערב ביירות

הרשימה של ביירות: החטיפה השיטתית של יהודי לבנון והתיק שנפתח מחדש אחרי ארבעים שנה

ארבעה עשורים לאחר ששלמה סלים מוראד ג׳מוס נעלם ממערב ביירות, פרשת חטיפתם של יהודי לבנון חוזרת מן השוליים של מלחמת האזרחים אל מרכז הדיון המדיני. באוגוסט 2026 דיווחו כלי תקשורת לבנוניים כי שמותיהם של ג׳מוס ויצחק ששון נכללו ברשימה שהציגה ישראל במסגרת המגעים עם לבנון. במקביל פתחו נידאא אל־וטן, MTV Lebanon ו־Independent Arabia מחדש את תיקם של 11 יהודים לבנונים שנחטפו או נעלמו בשנות השמונים. אלא שהחומר החדש מקבל משמעות אחרת כאשר מצליבים אותו עם מסמכי CIA שהוסרו מסיווג, חומרי ממשל רייגן, מסמכי ה־American Jewish Committee, ארכיוני JTA, מחקרי מלחמת האזרחים ועדויות של בני הקהילה. התוצאה אינה מספקת עדיין תשובה לשאלה היכן נקבר ג׳מוס, אך היא מאפשרת לשחזר ברמת ביטחון גבוהה מנגנון של בחירת מטרות, חטיפה, החזקה ותעמולה שפעל בתוך המרחב השיעי המתהווה של מערב ביירות.

ג׳מוס לא היה אזרח מקרי שנקלע למלחמה. המקורות בני התקופה מתארים אותו כמזכיר או מזכ״ל מוסדות הקהילה היהודית, ובדיווח JTA מאוגוסט 1984 אף כמי שעמד בראש הוועדה שייצגה אותה. יצחק ששון היה נשיא הקהילה וד״ר אלי חלאק סגנו. כאשר הקהילה היהודית בלבנון כבר הצטמצמה לכמאה נפש בלבד, מדובר בשלושה מצומתי הכוח המוסדיים החשובים שנותרו לה. ב־15 באוגוסט 1984 נחטף ג׳מוס במערב ביירות. לפי דיווח בן התקופה, חמושים חיפשו אותו קודם בביתו ולאחר שלא מצאו אותו המתינו לשובו. הפרט הזה משמעותי יותר מזהות הרכב או מספר החוטפים: הוא מעיד על פעולה ממוקדת המבוססת על זיהוי מוקדם של המטרה ועל היכרות עם שגרת חייה.

שבעה חודשים לאחר מכן הפכה החטיפה הבודדת לכאורה לדפוס שקשה להסביר במקריות. ב־30 וב־31 במרץ 1985 נחטפו בתוך פרק זמן קצר ד״ר אלי חלאק, אלי סרור, חיים כהן, יצחק טראב ויצחק ששון. מברק משגרירות ארצות הברית בביירות מ־1 באפריל, שנשמר בארכיון ממשל רייגן, תיעד את האירועים כמעט בזמן אמת וציין כי המשטרה הלבנונית בחנה אפשרות לקשר בין החטיפות לבין המחתרת השיעית שנלחמה בישראל בדרום לבנון. ב־8 באפריל, שבוע בלבד לאחר מכן, כבר הקדיש ה־CIA לסוגיה סעיף ב־Terrorism Review תחת הכותרת הישירה: “Lebanon: Jews Being Kidnaped, Too”. הסוכנות מנתה שישה אזרחים יהודים לבנונים שנחטפו. המשמעות המתודולוגית ברורה: המודיעין האמריקאי זיהה את התופעה חודשים לפני שהארגון החוטף קיבל עליה אחריות פומבית.

העדות החריגה ביותר להבנת מנגנון בחירת המטרות מגיעה דווקא מתוך הקהילה. במחקרה The Jews of Lebanon: Between Coexistence and Conflict מביאה Kirsten E. Schulze עדות של תופיק ידיד לוי, מבכירי הקהילה. לאחר חטיפת חלאק הגיע לוי לבית משפחתו של מזכיר הקהילה שנחטף קודם לכן. האישה שפגשה אותו הזהירה: “Your name is at the top of the list.” אין בידינו את אותה רשימה, ואין דרך לקבוע אם הייתה מסמך פיזי, מידע שהגיע ממקור בתוך המיליציות או שמועה שהסתובבה בקהילה. אולם כשהעדות מוצבת לצד רצף האירועים מתקבלת אנומליה שקשה להתעלם ממנה: בתוך חודשים נלקחו המזכיר, סגן הנשיא והנשיא, לצד דמויות נוספות שהיו מוכרות במוסדות הקהילה. זהו מאפיין המתאים יותר ל־targeting ממוקד מאשר לאלימות אקראית.

גם חטיפתו של ששון מחזקת את ההערכה. לאחר גל החטיפות כבר ידעו מקורביו שהוא נמצא בסיכון. עם שובו לביירות הומלץ לו להימנע ממערב העיר, והוא יצא מאזור נמל התעופה בליווי משטרתי. למרות זאת נעצר בדרך ונחטף. אם הדיווחים מדויקים, משמעותם היא שהחוטפים לא רק הכירו את זהות מנהיגי הקהילה אלא היו מסוגלים לפעול מול יעד שתנועתו השתנתה ושנע תחת אבטחה. אין בכך הוכחה לחדירה למשטרה או למערכת המדינה, אך יש בכך אינדיקציה ליכולת איסוף מקומית ולחופש פעולה משמעותי במערב ביירות.

בנובמבר 1985 קיבל הסיפור חתימה ארגונית ברורה יותר. גוף שכינה עצמו “Organization of the Oppressed on Earth”, בערבית מנט׳מת אל־מסתדעפין פי אל־ארד, הודיע כי הוא מחזיק בארבעה יהודים: יצחק ששון, יצחק טראב, אלי סרור וחיים חלאק־כהן. הארגון לא הציג אותם כבני ערובה לצורך כופר כספי אלא קשר את גורלם לשחרור עצורים שיעים שהוחזקו בידי ישראל ובעלי בריתה בדרום לבנון. בכך הפכה זהותם היהודית למנגנון פוליטי: אזרחים לבנונים הוגדרו למעשה כנכס ישראלי שניתן להחליף באסירים. מסמכי CIA מאוחרים יותר מתייחסים ל־“Oppressed on Earth” כחלק ממערכת השמות ששימשו פלגים בסביבה המבצעית של חיזבאללה. זה אינו מוכיח שכל אחת מ־11 החטיפות הוזמנה בידי הנהגת חיזבאללה, אך הוא ממקם את החוטפים בתוך האקוסיסטם השיעי הפרו־איראני שממנו התגבש הארגון.

הודעות החוטפים מספקות גם שכבה של מטא־דאטה. לאחר רצח אברהים בניסטי בפברואר 1986 הופצה הודעה באמצעות א־נהאר, ובסביבת מקום מציאת הקורבן הושאר עותק ממנה. הארגון לא הסתפק בהאשמת בניסטי בריגול, אלא הזהיר מפני קיום “כל סוג של קשרים עם ישראל”. הניסוח מרחיב באופן דרמטי את אוכלוסיית המטרות האפשרית. הוא מאפשר להגדיר סוחר, בן משפחה בישראל, נוסע, מנהיג קהילה או אדם המקיים קשר אזרחי כיעד לגיטימי. במקביל חיברו ההודעות בין ארבעה מרכיבים חוזרים: ישראל בדרום לבנון, עצורים שיעים, אל־אקצא והקהילה היהודית המקומית. מבחינת החוטפים, ההבחנה בין “יהודי לבנוני” לבין “ישראלי” נמחקה במכוון.

דווקא יחסי הקהילה עם אמל מספקים רמז למבנה הכוח המקומי. לאחר חטיפת חלאק פנו בני הקהילה לאיש אמל באזור וביקשו את התערבותו, בין היתר משום שחלאק טיפל באנשי התנועה כרופא ללא תשלום. נביה ברי עצמו גינה בפומבי את החטיפות. אין ראיה אמינה שאמל היא שחטפה את ג׳מוס או את חלאק, ולכן אין בסיס לזהות את התנועה עם “המדוכאים עלי אדמות”. אולם עצם הפנייה אליה מלמדת שבני הקהילה ראו בה כתובת המסוגלת לפחות לברר מה מתרחש בתוך המרחב השיעי, לא שונה במיוחד מהיום, נביה ברי עדיין מרכז את העניין השיעי במדינה, ולמרות זאת נוצרה אפוא מערכת מורכבת שבה אמל וחיזבאללה התחרו על השפעה, בעוד משפחות החטופים ניסו להשתמש בקשרים חברתיים ופוליטיים בתוך אותה סביבה כדי להגיע למחזיקים.

הממד הגיאוגרפי מחזק את התזה. מרכז הכובד של החטיפות היה מערב ביירות, ובמיוחד סביב ואדי אבו ג׳מיל והמרחבים שבהם נותרו מוסדות הקהילה. לאחר גל מרץ 1985 החלו יהודים לעבור למזרח ביירות הנוצרית. חומר של ה־American Jewish Committee העריך כי נותרו אז רק כ־20–30 יהודים במערב לעומת כ־47 במזרח. המספרים אינם מפקד אוכלוסין מדויק, אך הכיוון ברור: הקהילה עצמה קראה את המפה הביטחונית וברחה מהמרחב שבו התבססו המיליציות השיעיות אל המרחב הנוצרי.

השאלה הקשה יותר היא לאן הועברו החטופים. כאן התיעוד הפתוח נשבר. אין מסמך אמין הממקם את ג׳מוס בבעלבכ, בדאחייה או בסוריה, ואין הצדקה להפוך את אחד המקומות האלה לעובדה. עם זאת, תיקו של ד״ר אלי חלאק מספק אינדיקציה חשובה. מקורות בני התקופה טענו שחלאק נשאר בחיים תקופה לאחר חטיפתו ואף הורשה לעסוק ברפואה; עדויות של בני ערובה מערביים קשרו אותו למערכת ההחזקה שבה פעלו גורמים שיעיים. הדבר מעלה אפשרות שלפחות חלק מן היהודים לא הוחזקו במערכת נפרדת, אלא בתוך אותה תשתית לוגיסטית ששימשה להחזקת מערביים. מכאן נובעת שאלת המחקר המרכזית: האם ג׳מוס, שנחטף שבעה חודשים קודם לכן, הוכנס לאותו cluster של מתקנים או הוחזק בידי חוליה אחרת? אין עדיין תשובה.

האמריקאים ניסו לפתור בדיוק את בעיית המיקום הזאת. ב־1986 פעל תחת ראש ה־CIA ה־DCI Hostage Location Task Force, מנגנון מודיעיני שנועד לאחד דיווחים, לתחקר משוחררים ומקורות, לבחון קשרים בין חוליות ולדרג הערכות לגבי אתרי החזקה. דוחותיו מראים שה־CIA ניסה לזהות clusters של בני ערובה ואף השווה בין אתרים ששימשו בפרשות שונות, לרבות TWA 847. אולם עצם הקמת כוח המשימה חושפת גם את מגבלת המודיעין: ידיעה שחיזבאללה או רשת קשורה מחזיקים אדם במערב ביירות שונה לחלוטין ממודיעין המאפשר לקבוע באיזה בניין הוא נמצא ברגע נתון. לא מצאתי בדוחות הפתוחים מיקום מדויק של ג׳מוס או נספח מפה המתייחס אליו. (cia.gov⁠) (cia.gov⁠)

גם שאלת הידע הישראלי מתבהרת מן הארכיונים. משרד החוץ הישראלי הכחיש בזמן אמת את טענות החוטפים שלפיהן אנשי הקהילה היו סוכני מוסד. במרץ 1986 העלתה ישראל את שמות החטופים גם בזירה הבינלאומית. חשוב מכך, במסמכי ועדת הבדיקה הנשיאותית לפרשת איראן־קונטרא מופיעה התייחסות ל־“Four remaining Lebanese Jews” בתוך חומר שעסק במגעים לשחרור בני ערובה מול חיזבאללה ואיראן. אין בכך ראיה שה־CIA מסר למוסד כתובת של אתר החזקה, וגם לא נמצאה עדות למבצע חילוץ ישראלי ייעודי. אך קשה לטעון שהתיק היה שולי: לכל המאוחר ב־1986 הוא כבר נמצא בתוך המערכת המדינית־מודיעינית שבה פעלו וושינגטון, ירושלים, טהראן ומתווכים הקשורים לחיזבאללה.

הכרונולוגיה חושפת אפוא מבנה. ביולי 1984 נחטף ונרצח ראול סובחי מזרחי, אף שהמקורות חלוקים על התאריכים המדויקים ועל זהות הגוף שקיבל אחריות. ב־15 באוגוסט נחטף ג׳מוס. במרץ 1985 נחטפה בתוך יומיים שכבה נוספת מהנהגת הקהילה. ב־1 באפריל כבר דיווחה שגרירות ארצות הברית על הדפוס; ב־8 באפריל ניתח אותו ה־CIA; בנובמבר קיבל “המדוכאים עלי אדמות” אחריות על ארבעה מהחטופים; בפברואר 1986 הופיעו הודעות רצח ואיומים פומביים; ובמהלך 1986 שולב התיק בתוך מערכת בני הערובה האמריקאית. המודיעין האמריקאי ידע על התופעה לפחות שבעה חודשים לפני נטילת האחריות הפומבית המרכזית.

המספר 11, שחזר כעת לתקשורת הלבנונית, דורש גם הוא דיוק. הוא מתייחס לגל הכולל של יהודים לבנונים שנחטפו או נעלמו, אך לא לכל 11 המקרים מעמד זהה כיום. התחקירים החדשים מבחינים בין מי שגורלם הובהר לבין קבוצה קטנה יותר ששרידיה לא הוחזרו או שמקום קבורתה לא הובהר. בין השמות החוזרים נמצאים ג׳מוס, חלאק, ששון, סרור, יוסף ויהודה בניסטי והנרי מאן. לכן החזרה אל ג׳מוס ב־2026 אינה רק פתיחת תיק אישי; היא עלולה להפוך לפתח לבחינה מחדש של גל שלם של היעלמויות שהמדינה הלבנונית מעולם לא פתרה באופן מלא.

השינוי של 2026. לפי אל־ג׳דיד, מקורות דיפלומטיים מסרו כי שמותיהם של סלים שלמה ג׳מוס ויצחק ששון הופיעו ברשימה הישראלית במסגרת המגעים. נידאא אל־וטן דיווח על החלפת רשימות הנוגעות לחטופים, אסירים ושרידים; Independent Arabia הרחיב את הדיון אל “התיקים הישנים” של לבנון, ובהם רכוש וזכויות של יהודי המדינה. יש להבחין בין הדברים: תיק הנעדרים כבר קשור לפי הדיווחים למו״מ; אין עדיין ראיה שישראל הגישה דרישה רשמית להשבת רכוש יהודי או לפיצויים. אבל עצם המעבר מחיפוש משפחתי למנגנון בין־מדינתי משנה את מעמדו של התיק.

המשמעות ההיסטורית רחבה מגורלו של אדם אחד. החומר שנחשף מאפשר לתאר את חטיפות יהודי ביירות כמערכת שבה זהות, גיאוגרפיה ומודיעין נפגשו. הקורבנות השתייכו לקהילה זעירה ומזוהה; בכיריה היו מוכרים בשמותיהם ובתפקידיהם; החטיפות התרכזו במרחב שבו המדינה הלבנונית איבדה חלק ניכר מיכולת השליטה; החוטפים החזיקו ידע שאפשר להם לבחור מטרות ולעקוב אחר תנועתן; והם תרגמו אזרחות יהודית לבנונית למטבע פוליטי במאבק מול ישראל. מנגד, אמל, הממשלה הלבנונית, הקהילה היהודית, ארצות הברית וישראל ידעו כל אחד חלקים שונים של התמונה, אך איש מהם לא הצליח, לפחות לפי החומר הפומבי, לפרק בזמן אמת את מנגנון ההחזקה.

אחרי ארבעים שנה, השאלה המעניינת ביותר כבר איננה רק מי חטף את שלמה ג׳מוס, אלא מי החזיק ב”רשימה”, מאין הגיע המידע ששימש לבחירת האנשים שעליה, מי בתוך המערכת השיעית ידע לאן הועברו, ומה מתוך אותו ידע הגיע לאמל, לממשלת לבנון, ל־CIA ולישראל. הארכיונים האמריקאיים מוכיחים שהמערב ידע הרבה יותר בזמן אמת מכפי שניתן היה להניח; העדויות מתוך הקהילה מרמזות שגם בביירות ידעו שהחטיפות מתנהלות לפי סדר ולא במקרה. מה שחסר הוא החוליה האחרונה: מהרשימה אל אתר ההחזקה, ומאתר ההחזקה אל מקום הקבורה. אם המגעים הנוכחיים אכן יאלצו את לבנון לפתוח ארכיונים ביטחוניים ומיליציוניים שנותרו סגורים מאז מלחמת האזרחים, תיק ג׳מוס עשוי להפוך לראשון מבין תיקי יהודי לבנון שבו ניתן יהיה לחבר סוף סוף בין שלושת העולמות שנותרו מופרדים במשך ארבעה עשורים: עדויות המשפחות, המודיעין המערבי והידע המקומי של המיליציות.

גילוי נאות ומתודולוגיה

כרמליסט עוסק בפרשת שלמה ג׳מוס ובגורל יהודי לבנון החטופים כבר מספר שנים ונמצא בקשר ישיר עם משפחת ג׳מוס. הכתבה מתפרסמת בידיעת המשפחה, באישורה ובברכתה.

כל הנתונים במחקר מבוססים על מקורות גלויים שפורסמו לציבור והוצלבו ביניהם, בהם מסמכי CIA שהוסרו מסיווג, ארכיון הנשיא רייגן, DCI Hostage Location Task Force, מסמכי Iran Contra, השגרירות האמריקאית בביירות, American Jewish Committee, JTA, ICTJ, מחקרה של Kirsten E. Schulze, ארכיוני An Nahar ו As Safir, ‏L’Orient Le Jour, ‏Nidaa Al Watan, ‏MTV Lebanon, ‏Independent Arabia ו The Independent.

המחקר מבחין בין עובדות מתועדות, עדויות, הערכות מודיעין ומסקנות הנגזרות מהצלבת מקורות. במקום שבו קיימת סתירה או שאין תיעוד מספק, הדבר אינו מוצג כעובדה מוכחת.

למעקב אחרי כרמליסט בטלגרם – לחצו

ליצירת קשר עם מחבר המאמר – לחצו