מכבי חיפה יצאה מטדי עם נקודה ועם סימן שאלה

יש תוצאות שמטעות. התיקו 1:1 של מכבי חיפה בטדי נראה על הנייר כמו עוד ערב מתסכל, כזה שמסבירים בעייפות, באדום מוקדם או במגרש חוץ עיקש. אבל המשחק מול הפועל ירושלים היה משהו אחר: הוא היה מראה.

בדקה ה־22, כשירושלים נשארה בעשרה שחקנים, המשחק עבר לידיים של חיפה. לא באופן סמלי – ממש. החזקת כדור, מיקום גבוה, לחץ מתמשך. כל הנתונים הסתדרו. מה שלא הסתדר היה הקצב הפנימי. חיפה שיחקה כאילו הזמן עובד בשבילה, כאילו עצם השליטה תספיק. ירושלים, מנגד, הבינה מיד על מה היא מגינה: לא על שער, אלא על השעון.

זה לא היה משחק של חוסר איכות. להפך. הסגל החיפאי הוכיח שוב שיש בו פתרונות. הבעיה הייתה בחיבור ביניהם. מעט מדי תנועה חותכת בלי כדור, מעט מדי דרישה לקבל את ההכרעה על הרגל. יותר מדי הנעת כדור לרוחב, פחות מדי אמירה לעומק.

השער של טריבנטה סטיוארט בדקה ה־75 הגיע, כמעט כצפוי, דווקא כשהמשחק הפסיק להיות מנוהל. כשהשעון לחץ, כשהסדר התפורר, הופיע גם הרעב. זה היה שער חשוב, אבל גם כזה שהדגיש עד כמה חיפה מסוכנת יותר כשהיא פועלת מתוך דחיפות ולא מתוך נוחות.

זה לא משחק שחיפה הפסידה בו שתי נקודות. זה משחק שבו התחדדה שאלה עונתית: האם מכבי חיפה רואה בשליטה אמצעי, או יעד. קבוצה גדולה משתמשת בכדור כדי להכריע. בטדי, חיפה השתמשה בו כדי להמתין. ובכדורגל, המתנה ממושכת מדי הופכת מהר מאוד להרגל.