חיפה מתכנסת ערב שבת: עיר, ים והר מחזיקה מרחב אזרחי משותף בתקופה משתנה

ערב שבת יורד על חיפה והעיר לא נרגעת היא מתכנסת. כמו אזור שמכיר שגרה מתוחה ומבין שהשקט הוא לא הפסקה אלא עטיפה. הרחובות עובדים כרגיל אבל משהו בעמידה של האנשים השתנה הכתפיים דרוכות יותר המבט קצר יותר כל אחד מחזיק משהו בבטן ולא ממהר לפרוק. חיפה לא דרמטית היא לומדת לחיות בתוך לחץ מתמשך.

זה היה שבוע כזה. לא שבוע של פיצוץ אלא שבוע של סגירה. סגירה של מעגלים פתוחים של שאלות שעמדו באוויר יותר מדי זמן. החזרה של רן גווילי סימנה את זה בלי צורך להסביר. לא רגע של הקלה אלא רגע של ידיעה. הידיעה שאין עוד למי לחכות. הידיעה שהשלב הזה נגמר גם אם המחיר כבד. בעיר כמו חיפה יודעים לזהות רגעים כאלה. עיר שחיה שנים עם גבול עם נמל עם שכנות מורכבת מבינה מה זה סוף של המתנה ותחילתה של אחריות.

הרחוב קלט את זה מיד. לא היו התפרצויות ולא טקסים. הייתה תנועה רגילה עם שקט עבה מעליה. אנשים הלכו לעבודה אבל דיברו פחות. פחות ויכוחים. פחות צורך לצעוק עמדה. משהו נסגר פנימה. זה לא פיוס זה מיצוי. מיצוי של תקופה.

ובתוך המיצוי הזה הפילוג לא נעלם. הוא עבר שלב. הוא הפסיק להיות זעם והפך למבנה. ההפגנות במרכז הכרמל כבר לא מחפשות מספרים אלא דיוק. לא רגש אלא שליטה במסר. מי שמגיע יודע בדיוק למה הוא מגיע. מי שלא מגיע מסומן בשקט. אין צעקות אבל יש קווים. העיר עטופה במתח שקט שבו כל אחד בוחן את מיקומו בלי לשאול בקול.

וזו נקודה בעייתית. כי חיפה בנויה על מרחב משותף לא על מחנות סגורים. יהודים וערבים דתיים וחילונים ימינה ושמאלה חיים כאן לא כי זה נוח אלא כי זה הכרח. וכשמרחב מתחיל לעבוד כמו עוטף תודעתי כזה שמחזיק אנשים בפנים אבל מצמצם נשימה משהו בסיסי נפגע. לא דרמה. שחיקה.

גם מכבי חיפה תשחק השבוע בתוך האווירה הזו. לא כאירוע ספורטיבי מנותק אלא כמדד. מגרש שבו בודקים אם עדיין אפשר להיות יחד בלי לשאול שאלות מקדימות. הקהל הגיע דרוך. לא משוחרר. חיפש סימן שהמערכת עוד מחזיקה. שגם בתוך לחץ מתמשך יש עדיין תנועה משותפת. לא כולם מצאו אותו.

ומעל הכל ריחפה התחושה הרחבה יותר. האזור כולו זז. איראן. ארצות הברית. שיח על מהלכים על שינויי כיוון. חיפה לא צורכת את זה כהיסטריה. היא צורכת את זה כעיר ים תיכונית שיודעת שכל שינוי רחב משפיע עליה ישירות. נמל. תשתיות. חיבורים אזוריים. ישראל יוון קפריסין. דברים שלא קורים בכותרת אלא בעבודה שקטה. חיפה מבינה תהליכים ארוכים.

ויונה יהב נמצא בתוך זה כראש עיר שמכיר חירום יותר משגרה. לא דמות של ריגוש אלא של ניהול. יש מי שיאמר שהוא ראש עיר של מלחמות. יש מי שיאמר שהוא פשוט נשאר כשקשה. בעיר עטופה זה לפעמים כל ההבדל.

טו בשבט עבר השבוע כמעט בלי רעש. חג של שורשים. של תהליכים סמויים. עצים שנראים קפואים אבל בפנים כבר זז משהו. זה יושב מדויק על חיפה של עכשיו. עיר שלא פורחת כלפי חוץ אבל בפנים מחזיקה זרימה עיקשת. לא אופטימיות זולה. הישרדות חכמה.

ופרשת בשלח מרחפת מעל הכל לא כסיפור אלא כתבנית. יציאה. ואז רדיפה. ואז רגע שבו אי אפשר להמשיך כמו קודם. הים מלפנים. הלחץ מאחור. הקריעה לא דרמטית היא הכרחית. לא נס של מים אלא של החלטה. לעבור.

חיפה נמצאת שם עכשיו. לא בגאולה. לא באסון. במעבר. עטופה. מחזיקה. לומדת לנשום בתוך מציאות צפופה. ערב שבת יורד והעיר לא מתפרקת. היא מתכנסת עוד קצת. שומרת על עצמה. כמו מי שיודע שעוד יהיה צריך להחזיק.

וההחזקה הזו איננה קפיצה לאמונה עיוורת אלא עבודת ידיים יומיומית. היא נמצאת במדרגות שמחברות רחוב לרחוב. בריח של חלה שמתערבב בקפה שחור. בשומר סף שמחליף מילה עם שכנה. בנמל שעובד לאט אבל עובד. בכרמל שמזכיר גובה בלי התנשאות. בים שמלמד רוחב בלי מחיקה. זו עיר שיודעת לחיות בין שכבות בלי לקרוע אותן.

יש כאן ערבוב נדיר של קולות וטעמים וזמנים. תפילה שמסתיימת ומוזיקה שמתחילה. עברית שמתגלגלת עם ערבית. רוסית שמחליקה לאנגלית. צעירים שמחפשים עתיד וותיקים שמכירים את הדרך. חיפה לא מבטיחה פתרונות היא מציעה קיום. קיום שמחזיק מורכבות בלי להתנצל. קיום שמכבד שורש ומאפשר ענף.

וכשהשבת נכנסת היא איננה סוגרת שערים היא פותחת חלון. נותנת רגע של חום בתוך המתח. רגע של יחד בתוך הריבוי. כאן אפשר להניח את הכתפיים בלי לוותר על העמידה. כאן אפשר להקשיב בלי למחוק. כאן אפשר לאהוב עיר כי היא לא דורשת נאמנות עיוורת אלא תשומת לב.

שבת שלום לחיפאים. לאלו שעל ההר ולאלו שעל החוף. למי שממהר ולמי שמאט. למי שמאמין ולמי ששואל. לעיר היפה הזו על כל גווניה. על המגוון שנשמר. על העדינות שנבנית. על היכולת להחזיק יחד ולהמשיך קדימה. שבת של נשימה רחבה. שבת של תקווה שקטה. שבת של חיפה.

כרמליסט