לְכָל שַׁבָּת יֵשׁ מוֹצָאֵי שַׁבָּת.

למה דווקא במוצאי שבת, פעם אחר פעם, נדמה שבישראל “משהו עומד לקרות” מול איראן, גם כאשר הזירה עצמה אינה משתנה באופן נראה לעין.

| עודכן: פברואר 1, 2026

אילוסטרציה

השאלה הזו אינה נוגעת למודיעין אלא למבנה התודעה החברתית בעת חוסר הכרעה. מוצאי שבת הוא נקודת מעבר חדה בין מרחב זמן מווסת ומוגן יחסית לבין חזרה פתאומית לשדה ציבורי רווי גירויים, מידע וציפייה. מחקרי פסיכולוגיה של לחץ מצביעים על כך שמעברים כאלה מעלים עוררות עצבית ומחלישים מנגנוני בקרה קוגניטיביים, כך שחומר קיים מקבל פרשנות מאיימת יותר מבלי שנוסף לו תוכן עובדתי חדש. במציאות של איום אסטרטגי מתמשך שאינו מתפרק לאירוע ברור, המעבר עצמו הופך למפעיל המרכזי של תחושת הסכנה.

בתוך מצב זה מתבססת דריכות־יתר קולקטיבית, שבה המערכת אינה מחפשת ידע חדש אלא סימנים המאשרים ציפייה מוקדמת לאירוע עתידי. מוצאי שבת מחריף את התהליך משום שהוא מייצר התכנסות סימולטנית של ציבור רחב למרחב המידע הדיגיטלי, ויוצר צפיפות תודעתית שבה חזרתיות של מסרים נתפסת כאימות, וקצב ההופעה שלהם מחליף בדיקה ביקורתית של מקורם. כך אותות חלשים מפות חלקיות, ניסוחים עמומים או תנועות שגרתיות מקבלים משקל פרשני עודף לא בשל משמעותם האובייקטיבית אלא בשל תזמון הופעתם וריכוזם בזמן.

לכך מצטרפת החצנה של מתח מצטבר והטיית דחיפות עמוקה. חרדה שאינה ממוקדת נוטה להיצמד לאובייקט חיצוני בעל מטען סימבולי גבוה, ואיראן ממלאת תפקיד זה בשל ריחוקה, עמימות המידע לגביה ומיקומה כציר אסטרטגי בתודעה הישראלית. כאשר איום נתפס כבלתי נמנע אך מועדו אינו ידוע, התודעה דוחסת את ציר הזמן ומחפשת נקודת “עכשיו” שתסגור את ההמתנה, ומוצאי שבת מספק עוגן מושלם לכך. התוצאה היא דפוס מחזורי של עליית מתח שאינו מסמן פעולה קרובה אלא משקף עייפות תודעתית וחוסר יכולת חברתית לשהות לאורך זמן במצב ביניים לא מוכרע.

גם אם תקיפה אכן תתרחש, אין הכרח שתופיע דרך התבניות שהדמיון הקולקטיבי מחפש או דרך הסימנים שהתרגלנו לזהות כ״רגע לפני״. מערכות מורכבות אינן פועלות בקו ישר, ובמצב רווי שכבות כמו הזירה האיראנית, פעולה צבאית אינה בהכרח אירוע חד, גלוי ומזוהה בזמן, אלא רצף מצטבר של מהלכים שונים בקצבים שונים, שחלקם אינם נראים כלל בזמן אמת. ייתכן שאנחנו אכן מתקרבים לנקודת רתיחה, אך מרבית המתח הנחווה כיום מתרחש במרחב התודעתי יותר מאשר במרחב המבצעי. הפער בין תחושת ה״עכשיו״ לבין אופן הפעולה בפועל הוא בדיוק המקום שבו הדמיון משלים את החסר, בעוד המציאות פועלת באופן מפוזר, שקט ומדורג, הרבה מעבר למה שהראש האנושי רגיל להכיל.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *