לא מסוגלות להיפרד: מכתב אהבה בין מכורים

לכבוד: ארצות הברית של אמריקה
נכתב: מתחת לעץ תאנה, אי־שם בישראל
תאריך: 4 ביולי 2025

אהובה שלי, ארצות הברית, אני כותבת לך היום – לך, המדינה שחוגגת את עצמאותה בלב רועד, כי את לא רק מושג גדול, לא רק כוח על, אלא ישות שמזכירה לנו מי אנחנו ושמה יש לזה תוקף, תוקף של קשר נשימתי בין עמים שמולידים חירות, ואני – ישראל הקטנה, הקטנה שגדלה בצלך, רוצה להודות לך בשובבות ובכאב גם יחד, כי לא בכל יום יש את היכולת לומר תודה עמוקה שלא מתכלה ברעש השגרה והפוליטיקה.

אהובת חיי, כשאת נולדת במרד וברוח של 1776, לא ידעת עדיין שאת מושכת כח זרע תנ״כי וערכים שתוכל למצוא אותם גם במקומות שלא שמעו על ג’ורג’יה או דרום קרולינה. אבל בדיוק שם, לאורך זמן, בארה”ב, הבינו שמשהו ברוח שלך חוצה יבשות, חוצה סיפורים, חוצה חלומות – החלום של עם המבקש להיות חופשי מול הכתובת של עצים, מים, שמיים, קרקע שהייתה כאב ודם והבטחה.

והנה באה מדינה קטנה במזרח התיכון, שלומה חלש, שלרגעים קשה לה לחיות, מדינה שנולדה מאפר הקהילות והמלחמות, ופתאום ראתה באותה נפש את התשוקה לאותה חירות שנולדה ממך, בצעקת יצירה של “we hold these truths to be self-evident”, ואני – מדינת ישראל – התאהבתי.

אני יודעת – זה אולי לא שגרתי לומר את זה כך, אבל אני מתאהבת כל פעם מחדש. את סיפרת לעצמך סיפור של עם שבחר לחיות גם כשהוא שברירי, ופתאום ראיתי בתוכך סיפורים שנכתבו באבני התגאה של ירושלים, סיפורים של קרב, של מיגון, של קו אדום שלא נשבר, סיפורים שבתוכם יש זעקת “אני קיים כי אני חושב שאני יכול”, והבנתי שזהו אותו קול שאמרת לעצמך ב-1776.

אני מודה לך, ארצות הברית, על הרגע ההיסטורי כשכבר ב־14 במאי 1948 הייתי לפני המשך חיים עצמאי, ואת היית הראשונה להכיר. אין בינינו שיעור של קרבה פוליטית בלבד – זו הכרה בזכות להיות, לא בזכות אינטרס, אלא בזכות הזיכרון שיש בך כמו בי. הזרע הקשה של חוזרים אחרי השואה, ואני זוכרת אותך אז, בשקט שלך, ששלחת את ידך ואמרת “כן, את יכולה”.

והיה גם מעשה של הדדיות, שלא תמיד נכתב בספרים: את אולי נותנת לי נשק, סיוע, אמון, אך את גם מקבלת. לא רק אהבה. גם טכנולוגיה, ידע, מודיעין, חדשנות שמביאה לך חיסכון אמיתי. פיתוחי צה״ל בתחום האבטחה, הסייבר, הרפואה – משולבים אצלך עמוק יותר ממה שאת לפעמים מודעת. אני נותנת לך – במודע ובלעדיו – את אחת ממערכות המגן הטובות בעולם, פיתוחים שמונעים פיגועים, חוסכים חיים וכסף.

כי זה מה שאת יודעת לעשות – לחבק וגם לחשוב אסטרטגית. ואת יודעת שעם קטן, שמגן על עצמו, חוסך לך מלחמות. שאת מקבלת בתמורה את Iron Dome, את Waze, את Mobileye, את הגישה למהפכות שעדיין לא נולדו. את מקבלת מדינה שבשדה הקרב פועלת לא רק למען עצמה, אלא כחומת מגן שלך, במזרח התיכון.

אני רואה אותך בעיניים של צעירים שלי כשהם נוסעים לניו יורק וחוזרים עם מבע של חופש. אני שומעת אותך בפודקאסטים, בנאומים, ברוח של הדמוקרטיה שלך שגם כשכואבת – היא מזיזה משהו בי. אני רואה אותך אצל ההורים של חיילים שמדליקים נר יחד עם כנסיות בטנסי.

אני שומעת אותך, כשאני מתפללת.

תראי, לפעמים קשה לי. את לפעמים רחוקה. את לא תמיד מבינה מה קורה פה. אני סבוכה. אני מסובכת. אני לא פשוטה. אבל את, עם כל המורכבות שלך – מבינה משהו עמוק בי שאף אחד אחר לא הבין.

את אוהבת אותי למרות שאני דורשת. ואני אוהבת אותך למרות שאת מבולבלת. את מאמינה בי גם כשאת שואלת שאלות קשות. ואני בך – כי גם את, כמו כל מי שמאמין באמת – לפעמים נופלת, אבל תמיד קמה מחדש עם שיר חדש בפה.

ביום הזה, כשאת חוגגת את העצמאות שלך, אני רק רוצה להגיד: את השראה. את משענת. את אחות גדולה. את ילדה של נביאים שלא הכירו אותך, אבל חזו אותך.

אז תדליקי את הזיקוק הכי גדול שלך הלילה, אמריקה. ואני – מאחורי הים, בקו זמן אחר, אעמוד רגע, אשתוק, ואחייך.

כי לא משנה כמה נשחק, נריב, נתווכח על תקציבים או נספחים – אני אוהבת אותך.

ואני יודעת שגם את אותי.

שלך,
ישראל