חירות 2025: בין טילים למצות, בין חטופים לתקווה – ובין מצרים של אז למצרים של עכשיו

בערב הזה, כשנשב סביב שולחן הפסח, נברך על המצה ונשאל את השאלות הקדושות שכבר אלפי שנים נשאלות באותו טון של געגוע לחירות — נביט אחד בשני, נשתה את הכוס השנייה, ונבין פתאום עד כמה השנה הזו הייתה שונה. קשה. אך גם צלולה מתמיד.

זו לא רק עוד יציאת מצרים. זו יציאה מהלם. מגלות פנימית. מהפחד שהשתלט עלינו. מהטראומה הלאומית של מלחמת חרבות ברזל, מהבוקר ההוא של 7 באוקטובר שקרע את לוח השנה לשניים, ושבשוליו עדיין יושבים יקירינו – בעזה, שבויים, מנותקים, אך חיים בלבבות כולנו.

והשנה הזאת — היינו שם כולנו. יחד. לחמנו. בכינו. קברנו. המשכנו.

בערב החג הקרוב, יישמעו בבתי ישראל שברי תפילה ותקווה, אבל גם הדים של מה שכבר הספקנו לעבור: חיסולו של נסראללה, קריסת שלטון אסד, השבר החברתי בבית, ההפגנות ברחובות, הכאב של אחים שצעקו אחד על השני — ודווקא מתחת לכל אלה, הניצוץ שמסרב לדעוך: האמונה שבסוף אנחנו יחד. עם.

אנחנו יודעים היום — אולי יותר מתמיד — שחירות היא לא רק לצאת ממצרים. לפעמים היא פשוט לקום בבוקר ולבחור לא לשנוא. לבחור להאמין. לבחור להמשיך.

“בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” — ואולי השנה, המשפט הזה קיבל סוף סוף משמעות אמיתית.

⸻

ואם כבר בכל דור ודור…

אי שם, לפני מאה שנה, בלילות דומים, נשמעו פיוטי ההגדה גם בדמשק, בטריפולי, באיזפהאן ובביירות. משפחות יהודיות הדליקו נרות, ילדים חכמים שאלו “מה נשתנה”, והרבנים דיברו על חרות. גם שם, בלב סבך של אימפריות ועריצים, היה רגע אחד בשנה שבו העולם כולו עצר, והלב נזכר — “עבדים היינו”.

בלבנון של 1925, חגגו היהודים ברובע ואדי אבו ג’מיל. בסוריה – בשוק היהודי של חאלב. באיראן, בבתי הכנסת של שיראז וקהילות בושהר. הם היו מעטים, אך עקשנים. הם שרדו חרמות, גזרות ורעב – ועדיין חגגו את פסח, כי ידעו שעם שלא זוכר את חירותו – שוכח את זהותו.

ומה נשאר מכל זה היום? חורבות. גלות. זכרונות. ובכל זאת – גם משם יוצאת תקווה: ילדים של אותם יהודים יושבים היום בערב פסח בתל אביב, בניו יורק, בחיפה, בגבעת שמואל ובמיאמי – ושרים את אותן שורות בדיוק.

והם יודעים: פסח זו לא נוסטלגיה. זו מחויבות.

⸻

חירות אמיתית היא לדעת שאנחנו לא לבד.

השנה, עם כל השכול והאובדן, דווקא החג הזה מזכיר: יצאנו יחד. וכשיצאנו – לא יצאנו בשביל להיות “חופשי”, אלא בשביל להיות עם.

עם שיש בו דתיים וחילונים, ספרדים ואשכנזים, ימנים, שמאלנים, תושבי הצפון שמתמודדים עם טילים – ותושבי הדרום שכבר יודעים מזמן מהי חרדה. עם של חיילים. של אימהות. של חטופים שצריכים אותנו – לא רק שנדרוש את שחרורם, אלא שנשתחרר בעצמנו מההרגל לשכוח אותם.

בערב הזה, כשנגיד “השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין” — נביט אחד על השני ונגיד: השנה נבנה ביחד. לא מתוך שבר – אלא מתוך בחירה.

לחירות לא יוצאים לבד.

חג פסח שמח לכל בית ישראל – מחיפה, מהכרמל, מהלב.

⸻

רוצה גרסת וידאו עם קריינות לפי הטקסט הזה? או עיצוב גרפי עם הציטוט המרכזי לשיתוף ברשתות?
[8:21, 11.4.2025] סינרגיה תקשורת: משנה מסכמת לחג הפסח 2025:

בכל דור ודור, מתחדשת יציאת מצרים – לא רק מהמיצרים שמסביב, אלא מהמיצרים שבתוכנו. השנה למדנו שחירות היא לא רק חופש מהאויב, אלא חופש מהפירוד. לא רק גאולה של עם – אלא גאולה של ערכים. בערב הזה, כשנסב כולנו אל שולחן הסדר, נזכור: החירות הגדולה ביותר – היא לבחור להיות ביחד.

פסח שמח מכולנו בכרמליסט