השיטה שלא הייתה

המערער חתם על הסכם זכיינות למשרדי נדל"ן עם שבעה אנשים. הרעיון היה שהם ישלמו לו דמי זכיינות ובתמורה ייהנו מהיותם חלק מרשת וכן יזכו, לחשיפת שיטתו הסודית להצלחה בתחום תיווך המקרקעין. המערער התחייב שהוא מפעיל בישראל רשת משרדי תיווך ונדל"ן בשיטת הזיכיון וכי הוא מתחייב לפעול למען הרחבתה של הרשת ואף התחייב להדרכה באמצעות קורס הנקרא "מינוף להצלחה" ובו תיחשף ה"שיטה".

במצגות שהציג המערער, הוצגה תחזיתו ולפיה בשנה הראשונה יבצע כל זכיין 9 חוזים, בשנה השנייה 10 חוזים ובשלישית 11 חוזים. בפועל פעילותם של הזכיינים במהלך תקופה זו לא הניבה עסקאות תיווך בהיקפים אשר צפה וחלקם אף לא הצליחו לתווך ולו עסקה אחת. כעבור כשלוש שנים כל הזכיינים הודיעו למערער כי ההסכמים בטלים והם דורשים השבת דמי הזיכיון והפיצויים. משלא נענו הגישו תביעה נגדו ובה טענו להטעיה ומצגי שווא בכריתת ההסכם וכן להפרת ההסכם מצידו. המערער הגיש תביעה שכנגד וטען כי הזכיינים הם שהפרו את ההסכמים.

בית משפט השלום קבע שהמשיבים חתמו על ההסכמים מתוך הבנה שהם מצטרפים לרשת, שתהיה בעלת מוניטין ותקנה להם יתרון- משלא קמה רשת כזו- הזכיינים ביטלו את ההסכם כדין ועל המערער להשיב את כספם. מכאן הערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. לטענת המערער, מדובר במיזם משותף ולא ניתן לקבוע כי כישלון עסקי של מיזם הוא הפרה יסודית של הסכם. בנוסף, טען המערער כי אין מקום להשיב את דמי הזיכיון שעה שבהסכם נרשם שדמי הזיכיון לא יושבו לזכיין בשום מקרה. 

בית המשפט דחה את הערעור וציין כי זכיינות היא מודל עסקי נפוץ. הזכיין נהנה מהשתלבות בעסק קיים ומהישענות על מוניטין נצבר והרשת נהנית מהקטנת הסיכון הפיננסי. בהסכמים עם כל הזכיינים מופיעות הצהרות המערער בדבר קיומה של "רשת" וקיומה של "שיטה". במילה "רשת" טמון כל מה שהזכיינים ביקשו ולא ניתן להם: רשת פעילה, מוניטין, מיתוג- כאשר הצהרות המערער במבוא להסכם טומנות את ה"רשת" לתוכה נפלו המשיבים, תרתי משמע. 

בפועל לא הייתה "רשת" קיימת ומצליחה כלל. למעשה, הרשת נוצרה באמצעות הזכיינים והם אלה שהיו צריכים לפלס את דרכם ולפתח עצמם לא רק כמתווכים חדשים אלא גם את ה"רשת" כולה. עול כבד, שעליו הוסיף המערער גם את עול "השיטה" שניסה על הזכיינים כשפני ניסיונות, מאחר והוא עצמו מעולם לא ניסה את אותה. מי שמציג שיטה סודית שתגולה על ידו רק לאחר תשלום ובפועל מתברר כי מעולם לא פעל על פיה ואינו יודע אם תצליח בישראל, ועדיין מרהיב עוז לגבות תשלום מאנשים חסרי ניסיון הרי שאין מדובר בכישלון עסקי אלא במצג שווא. בנוסף, המערער לא פרסם את ה"רשת" ובכך הפר את ההסכם. על אף שויתרו הזכיינים על דמי הזיכיון- ומכיוון שהמערער לא עמד בהתחייבויותיו לפי ההסכם- הרי שההסכם בטל ולכן ניתן גם להשיב את דמי הזיכיון. לסיכום, הזכיינים זכאים להשבה (בקיזוז השקעתו המינימאלית של המערער).