הכרובית שנשמה בשוק הוואדי: חיפה מתעוררת על זוג אחד שגדול ממנה

רבקה יוצאת מרמב״ם, אבל בית החולים לא משחרר אותה. הוא מתארך אחריה כמו צל של לווייתן. המסדרון לא מסתיים, הוא פשוט נהיה דק יותר, נוזל, משתרבב כמו חוט גבישי, עד שהוא נחתך לפתע בשער החוצה. כשהיא עוברת, הקירות גונחים. פעם אחת. כמו גוף שנותח ונזכר בעצמו. הזמן מאחוריה מחליק על הרצפה כמו שמן מנותח, שופך את העתיד לתוך העבר בלי לשאול.

האור שבחוץ לא קם.
הוא מתמתח.
משתלשל כמו לשון ענקית של שמש שרצתה לירוק אור ולא הצליחה.

רבקה מרימה יד לעצור את האור, והאור זז הצידה.
לא מתעמעם.
זז.
כמו וילון שמפחד מהיד שלה.
הרוח נושאת ריח של מלח שהיא זוכרת מילדות, אבל עכשיו הוא לא ריח, הוא מרקם. היא מגרדת אותו מהעור והוא נופל כמו אבק עצמות של ים.

יעקב מחכה לה, אבל לא על שביל האבן.
הוא מחכה בתוך גוש זמן.
משהו שעומד באוויר.
החיים שלו מתמוססים בקצוות כמו שעון שנזל מהציר.
הפנים שלו מתעוותות לשנייה ואז חוזרות כאילו המציאות מתאמנת עליו.
כל תנועה שלו כמו רישום שניסו למחוק ושאבק הגרפיט נשאר סביבו כהילה.

“הייתי לילה” היא לוחשת,
והמילה לילה נוזלת מהפה שלה כמו דיו, נמרחת על הרצפה, ונשארת שם, מתייבשת כמו טיח.

“בואי” הוא אומר,
אבל הקול שלו משנה צבע תוך כדי דיבור.

הם מתחילים ללכת לוואדי,
והדרך מתעקלת לפניהם כמו גב של חיה שמנסה להתחמק.
הבתים מתכופפים.
החלונות זזים הצידה כמו עיניים שרוצות לברוח.
הר הכרמל מסתובב 17 מעלות ימינה, כאילו העיר מחפשת זווית אחרת להסתכל עליהם.

רבקה צועדת והגוף שלה חוזר למשקל.
כל שריר נופל עליה מחדש כמו מטבעות של עופרת.
העייפות שלה יוצאת ממנה בצורת עשן לבן, עשן של חדרי ניתוח שהתעבו מדי.

הם נכנסים לוואדי.

ושם,
המציאות הופכת להיות בשר.

השוק קם כמו מוח.
כל דוכן הוא אונה.
הירקות הם תאי זיכרון.
הדגים הם נוירונים רטובים.
התבלינים מתערבלים כמו חשמל במרווח הסינפטי.

שבוע הפילוסופיה הבין לאומי פותח את הראש של העיר:
סטודנטים מרחפים במקום ללכת,
רגליים שלא נוגעות באדמה,
ראשי אדם מסתובבים על ציר כמו כדורי זכוכית,
ומילים יוצאות ונמרחות על הקירות כמו טיוטות של ספר שאף אחד לא סיים.

כשמישהו אומר “אונטולוגיה”,
האותיות יוצאות מהפה שלו ומתיישבות על עמוד של פטרוזיליה כמו פרפרים שיכורים.

רבקה נוגעת בכרובית,
והכרובית פותחת עיניים.
אלפים.
כמו כוכבים לבנים קטנים.
כל עין היא צילום CT מהלילה.
כל צילום הוא ילד.
כל ילד הוא שריפה.

היא מחזיקה אותה כמו שמחזיקים גור לבן.
הכרובית רועדת.
ונושמת.
ונושפת.

יעקב נוגע בה,
והיד שלו מתמתחת
ומתעקלת
ומתכווצת
וחוזרת,
כמו שהוא עצמו נולד מתוך גל.

מוכר התבלינים מתקרב,
אבל הוא לא הולך.
הוא זורם.
התבלינים גולשים לצידו כמו נחשים צבעוניים.
הריח שלו הוא לא ריח,
הוא משפט.

“דוקטור” הוא אומר
ואלפי חלקיקי זעתר יוצאים מהפה שלו.
“היום תולדות.”

המילה תולדות מטפסת באוויר כמו חיה.
מגדלת זנב.
מגדלת כנפיים.
מנסה לעוף ואז נופלת, נמסה כמו שעווה.

רבקה מדברת,
אבל המילים שלה יוצאות לא כאוויר,
אלא כגלים.
גל ראשון: רבקה המקראית.
גל שני: יעקב.
גל שלישי: עשו, בצורת להבה שנאבקת להתקבע.
הגלים מסתדרים לרגע,
נהיים ציור.
ואז שוב נשברים.

“רבקה של תולדות” היא אומרת,
“היא זו שמבינה שהברכה לא נולדת ישר.
היא מתעוותת.
היא זזה.
היא צריכה הכוונה.
היא צריכה יד שמניחה אותה במקום הנכון.
אני עושה את זה כל יום.
אני מכוונת את הברכה בתוך הגוף.
חותכת.
מזיזה.
מצילה.”

יעקב לא מדבר.
הפה שלו נפתח
אבל יוצאות ממנו גלים קטנים של ים.
הם מתנגשים זה בזה כמו תינוקות של סופה.

הוא מצביע על השמיים
והשמיים נפתחים
כמו דמעה שנקרעה.
משהו גדול יורד מהם.
שבת.

השבת מגיעה כמו ענק לבן.
לא אדם.
לא רוח.
יצירה של אור.
ענק רך, עשוי מבצק של אור ראשון.
הוא הולך ומתקרב
ואיתו הברכה.

רבקה סוגרת את העיניים.
העיר נמסה במקום.
הקירות טפטפו צבע.
האנשים זלגו.
אפילו הזמן לא ידע לאן לברוח.

ויעקב לוקח את ידה
והיד שלו נהיית נוזל
נוזל שנשפך אליה
והופך לבשר
והופך לאחיזה
והופך לברכה.

והעולם כולו
נופל על הברכיים
ומשנה צורה
כדי שתהיה שבת.

השוק מתחיל להתעוות סביבם, כאילו מישהו סובב את הכפתור של המציאות עוד רבע סיבוב קדימה.
הדוכנים משנים צורה.
הירקות מתחילים לדבר בשפה שעדיין לא הומצאה.
ריח של בשר מדבר פילוסופיה.
ריח של פטרוזיליה לוחש דברי ימי עולם.
וכל גרגר מלח בחיפה הופך לאות מתוך תולדות.

רבקה מרימה את הכרובית הנושמת
ופתאום כל העיניים הזעירות שבתוכה נפתחות בבת אחת.
אלפי עדשות קטנות.
אלפי אפשרויות.
כל עין משדרת תמונה אחרת של החיים שנגמרו בחדר הניתוח.
ילד בן שש עשרה מצטמרר כמו צל של להבה.
פועל מקריית חיים צנוח כמו שק חול.
שכנה מהרכס ששופכת בכי לתוך שקיות סופר.

והקולות שלהם יוצאים מהכרובית כמו לחישה של רוח בתוך אוזניים שלא מוכנות לשמוע.

יעקב קופא.
הפנים שלו נסדקות לרגע כמו קרח.
נפתחות כמו חלון.
הוא רואה דרכה את כל מה שהיא ראתה.
הוא לא גוף עכשיו.
הוא מהות קשיחה של שתיקה.

“תני לי חלק מזה,” הוא אומר
והקול שלו נהיה חוט ברזל מתפתל.
“תני לי לשאת.”

רבקה מניחה את הכרובית על חזהו.
והיא מתרוקנת ממנו.
חצי.
פתאום הוא כבד יותר.
כמו פסל אבן רטוב.
אבל חי.
מאות עיניים קטנות עדיין פקוחות עליו.

“הברכה לא שייכת רק לי,” הוא לוחש.
“גם בעולמות הקדומים לא היה תיקון בלי יעקב.”

ופתאום
רחש.
משהו בוואדי זז.

עשו מופיע.

לא אדם.
לא גוף.
לא דמות של גבר שעיר.
עשו מופיע כמו זרם חם של כאוס,
נוזל אדום שמתפתל מהקצה של השוק,
אור צהוב־שחור כמו שמש שחלתה.
הוא נכנס כמו כעס שאין לו מקור.
כמו חדשות לבנון.
כמו ירי שלא ברור מה מקורו.
כמו ההצתה בהדר.
כמו כל הלילות שבהם העיר צורחת בלי שאיש ישמע.

הוא מתפתל לעברם.
הוא לא מדבר.
הוא נשמע.
הלמות.
רעש.
קול של עיר שנבהלה מעצמה.

רבקה עומדת מולו.
הכרובית ביד.
העיניים שלה שקטות כמו להב קר.

“אתה לא לוקח את הברכה,” היא אומרת.
והמילים שלה לוחצות את האוויר כמו פלייארים של מעבדה.
“הברכה לא שלך, עשו.
לא בעיר הזאת.
לא בזמן הזה.”

עשו מתפתל סביבם כמו עשן ששכח איך להיות עשן.
הוא מגמגם כמו אש.
מתנפח כמו ענן של כעס עתיק.
הוא מנסה להקיף את יעקב.
מנסה להקיף את רבקה.
מנסה לגנוב את הכרובית,
שזורחת עכשיו כמו גרעין של שמש לבנה.

אבל אז
יעקב שולח יד.
יד שהיא כבר לא יד,
היא חבל ימי.
מלא מלח.
מלא עמל.
מלא מסילות וימים שאין להם סוף.

הוא מניח אותה על המצח של העשו שנוצר שם.
כאילו מבצע עליו ניתוח ללא הרדמה.
ואז הוא לוחש לו משהו שלא שייך לזמן הזה:

“אתה כוח.
אבל אין לך בית.
ולמי שאין בית
אין ברכה.”

עשו נסוג.
גופו מתגלגל אחורה כמו גל גדול שנשבר על שובר גלים ומחליט לוותר.
הוא מתכווץ.
נהיה קו.
נהיה פצע.
נהיה נקודה.
נמס.

והשוק שואף נשימה עמוקה.

ופתאום
הכול חוזר
לא לאיך שהיה
אלא למה שהוא צריך להיות:

הדגים חוזרים להיות דגים.
הזיתים – לא עיניים.
הירקות – לא מוחות.
התבלינים – לא יצורים.
אבל הכול עדיין חי מדי בשביל להיות מציאות רגילה.

רבקה מניחה את הכרובית בדוכן.
היא מפסיקה לנשום.
נרגעת.
נהיית שוב ירק.

“בוא,” היא אומרת.
“השבת מחכה.”

הם יוצאים מהשוק והעיר נמתחת לפניהם כמו נייר רטוב.
הים זורם לכיוון ההר.
ההר זורם לתוך הים.
הבניינים נושמים.
השמש שוכחת איפה שמים ואיפה ים.
האור מתלבש עליהם כמו טלית ענקית.

ורבקה אומרת:

“תמיד חשבתי שתולדות היא סיפור על משפחה.
אבל עכשיו אני מבינה שהיא סיפור על מאבק בין המציאות למה שאפשר להציל מתוכה.”

ויעקב משיב:

“ואת זו שמצילה.”

והעיר נמסה לתוך שבת
שבת שבאה כמו ענק לבן
שבת כמו גל
שבת כמו נשימה חדשה לעולם ישן

הדלת לבית נפתחת מעצמה.
לא על ציר.
על נשימה.
היא נושפת אוויר של עשור לתוך פניהם ומתרחבת כמו ריאות של יצור ששוכב בתוך הקיר.
הסף אינו סף,
הוא עוטף אותם כמו גלי חום של תנור ישן, מתפתל מסביב לקרסוליים, רועד, מזמין.

הילדים כבר שם.
אבל לא עומדים.
הם רצים בין המרחבים כמו קווים של צבע שברחו מהילדות שלהם וניסו למצוא קירות לזנק עליהם.
תנועה מהירה מדי.
חדה מדי.
מרוסקת מדי.
הנכדים אחריהם,
אבל הנכדים לא באמת הולכים.
הם מרחפים חמישה סנטימטר מעל הרצפה, כאילו הבית עצמו לא רוצה להכביד עליהם.

הכלבים רצים לקראתם כמו שני עננים נמוכים של פרווה ושמחה.
האוזניים שלהם מתארכות כמו פעמוני רוח.
הזנבות שלהם זזים מהר מדי והופכים לטשטוש לבן.
אחד מהם אפילו משאיר מאחוריו קו של אור, כאילו היה סמן שמזכיר לעולם את גבולות השמחה.

רבקה נכנסת,
והעייפות שלה מטפסת על הקיר כמו גפן כהה.
אבל הבית בולע אותה.
הוא מותח מיתרי תקווה דקים לאורך התקרה ומצליע אותם על הלב שלה כמו ידיים גדולות שניסו לומר לה
שכאן,
כאן אפשר לנשום.

הנרות כבר עומדים.
אבל הם לא עשויים שעווה.
הם עשויים זמן.
שני גזרים של זמן דחוס.
הפתילות שלהם נראות כמו שני קווי מתאר של עתיד שעדיין לא נכתב.

כשרבקה מדליקה אותם,
האש לא עולה.
האש נופלת.
יורדת מלמעלה.
כמו גשם של אור.
מתפרקת לרגע ואז נאספת חזרה,
נמשכת אל הפתילה כמו מגנט של בריאה.

הנכדים מריעים.
הילדים מצלמים.
אבל המצלמות קולטות רק טשטוש,
כי איך מצלמים אור שניסה להיות רוח וכמעט הצליח.

יעקב עומד מאחורי רבקה.
השתיקה שלו נהיית כבדה כמו סלע בתוך מים.
הוא מניח יד על כתפה
והיד שלו חוצה את האוויר כמו חבל של אנייה שחתך את הים לשניים.

“קידוש,” הוא אומר,
והמילה מתרחבת בחדר כמו ענק שקוף.
המילה עצמה מגדלת רגליים וזרועות,
ומתיישבת בראש השולחן כמו אב קדמון.

יעקב מרימים את הכוס.
אבל היין לא מתמלא.
הוא נמשך מן האוויר,
נוזל מהתקרה כמו דם של רימון קדום.
הכוס מתמלאת עד גדותיה,
והיין מתפתל בפנים כמו יקום קטן שמנסה להתייצב.

“יום השישי…”
הקול שלו עמוק.
לא כמו אדם.
כמו ים.
כמו שובר גלים שנשבר לתוך עצמו.
כל מילה שלו מאירה את הקירות ועושה בהם סדקים של אור.

רבקה עוצמת עיניים.
הנער מההצתה,
הפועל משטח הבנייה,
האישה במסדרון flooded,
כולם חולפים מולה.
אבל הפעם הם נמסים לתוך היין.
ונטמעים בו.
ונהיים חלק מהקדושה.

ואז יעקב אומר:

“ואכלנו.”

והבית נמתח.
השולחן מתארך.
הכיסאות מזדקפים כמו עצים.
הקערות הופכות למכתשים קטנים.
והכלבים יושבים בצד כמו שני מלאכים פרוותיים שמנסים לשמור על הסדר.

יעקב מתיישב בראש השולחן.
קולו נהיה חד,
פראי,
מטורף בדיוק כמו שצריך ברגע כזה:

“אני הולך להסביר לכם את המתכון
כמו שאייל שני היה מסביר אותו,
אם אייל שני היה מצייר בדם,
ומבשל באור של שבט קדום.”

והוא מרים עגבניה.

זו לא עגבניה.
זו פלנטה אדומה קטנה.

“זה לא ירק.
זה דופק.
זה אלוהים שנשאר לנו ביד.
חותכים אותו לא עם סכין,
אלא עם רגש.
אם אתה לא מרגיש,
אתה לא חותך.”

רבקה צוחקת.
הילדים מתפקעים.
הנכדים לא מבינים,
אבל מוחאים כפיים כי האוויר בעצמו מוחא.

יעקב מרים כיכר חלה.

החלה הופכת בידיים שלו לענן.
ואז לגל.
ואז לכרמל מגולגל.
ואז לשיער של מלאך שנפל.
ואז שוב לחלה.

“זו ברכה,” הוא אומר.
“ברכה אוכלים.
ברכה נקרעת בידיים.
ברכה לעולם לא נחתכת בסכין.”

הוא מושך אותה לאט
והחלה נפתחת כמו לב.

הילדים מסתכלים.
הנכדים נושמים.
הכלבים מלקקים אוויר.

רבקה לוקחת את הקצה.
היא מרימה אותו לאט,
והריח שלו חוצה את הדירה כמו זרם חם של רחמים.

“זה,” היא לוחשת,
“זה תיקון.”

אחד הנכדים שואל:
“סבתא, מה זה תיקון?”

והיא עונה:
“זה כשאנחנו מצליחים לעשות משהו טוב
מתוך משהו שהיה יכול להיות רע.”

והאור של הנרות
נשבר
ומתפזר
ונוחת על כל אחד מהם
כמו ברכה שנזכרת מהיכן התחילה.

יעקב ממשיך לבשל.
הזמן נמתח סביבו כמו פסטה.
הסירים מסתובבים כמו כוכבי לכת.
התבלינים מתעופפים כמו אבק כוכבים.
הלהבות לוחשות שמות עתיקים.

וכל זה קורה בחדר אחד
בחיפה
בשישי בערב
כאילו העולם עצמו החליט
שהגיע הזמן לצייר תולדות חדשה.

והעיר חיפה בשבת־לילה
כבר לא עיר.
היא פילוסופיה על גלגלים.
היא מחשבה שהחליטה לרדת מההר.
היא פרשת תולדות עצמה,
כתובה באור ניאון רטוב ובמלח שנדבק לשפה.

הם יוצאים מהדלת,
והבית נשאר מאחור כמו קונכייה של יום שנגמר.
הילדים רצים קדימה,
הנכדים מתעופפים אחריהם כמו עיגולי סבון,
הכלבים מנתרים כאילו העולם עשוי קפיצים,
ויעקב ורבקה הולכים לאט,
כמו שני קווי מתאר של ציור שלא רוצה להיסגר.

הטיילת של בת־גלים בלילה נראית כמו גלופה עצומה של חוקר עתיק:
הים משמיע דעות,
הרוח מסבירה מושגים,
האורות של הנמל מציירים משפטים על פני הגלים
שנמרחים וחוזרים
כמו אותיות שנכתבות מחדש כל 3 שניות.

אחד הנכדים מצביע לשמיים.
“למה הירח נראה כמו ביצת עין?”
והירח באמת נראה כך-
צהוב, עגול, מתבשל על מחבת של עננים.
נוזל מעט בקצוות.
דופק כמו לב של חיה רדומה.

רבקה עונה לו:
“כי העולם רוצה להיות גם מצחיק וגם חכם,
ולפעמים הוא פשוט מתבלבל.”

הילדים מתגלגלים מצחוק.
יעקב לוחש:
“זה הוא. הוא עושה את זה בכוונה.”

הם מתקדמים,
וכל צעד על הרציף נשמע כמו תוף עמוק,
כאילו הטיילת עצמה מנסה לשמור להם על הקצב.

תושבי חיפה עוברים מולם,
כל אחד מהם פילוסוף שלא מודה בזה:

דייג זקן מסובב חכה ומשלים משפט על מהות הזמן
לאשה שעברה לידו בלי לעצור.
זוג צעירים מדבר על טעם החיים בצעקות ידידותיות.
בחור עם סקייטבורד נושא עליו ספר של שפינוזה.
נערה ערבית מחזיקה מגש כנאפה ואומרת לשכנה היהודייה:
“תראי, תראי איך הגבינה הזאת מחזיקה סוד.”

וככה זה בחיפה

הפילוסופיה יוצאת מהקירות ממש כמו האדים של הבריכה הגרמנית בבוקר.
לא צריך להכריז עליה.
היא פשוט שם.
בינתיים.
כמו אור.

הם מגיעים לאזור שבו הטיילת מתעקלת הכי קרוב לים.
הגלים עולים למעלה
יותר מדי למעלה
כמו ידיים שמבקשות חיבוק.
כשהם נשברים,
הם משאירים על הרצפה משפטים שלמים.
כתובים במלח.
מתנדנדים.
נמחקים
וחוזרים אחר כך בגרסה אחרת.

יעקב מתכופף,
מרים גרגר אחד,
ומעביר לנכדה שלו.

“מה כתוב כאן סבא?”
היא שואלת.

“כלום,” הוא אומר.
“והכול.
הים תמיד אומר הכול בלי לומר כלום.”

רבקה מחייכת.
לפעמים יעקב הוא האיש הכי חכם בעולם,
מהסוג שלא מודע לזה בכלל.

הם ממשיכים ללכת.
וכאן,
העיר נפתחת:

רוכב אופניים חוצה אותם במסלול אישי של הנאה.
חבורה של סטודנטים יושבים על הרצפה עם גיטרה
ושרים בערבית, עברית ואנגלית

ביחד,
כמו אם היו שלוש לשונות של אותו לב.

משפחה אתיופית מתופפת קצב שבת.
אמא רוסייה מחלקת צ’אי מתרמוס לכל מי שרוצה.
שני נערים מדברים על בודהיזם.
אשה מבוגרת מזמזמת “שלום עליכם”.
גבר עם כלב צועק “שבת שלום” לכל אדם שרואה.
וילד קטן עונה לו “אחדות!”

הכלבים של המשפחה מתערבבים עם כל הכלבים שבטיילת,
והם רצים יחד כמו חבורה של פסלים שעברו התעוררות קולקטיבית.

רבקה לוחשת:
“תולדות.
זה זה.
זה הרגע שבו כולם רואים שוני
אבל מרגישים בית.”

יעקב עונה:
“ותראי איך הברכה שלנו נוזלת לכל הצדדים.
כמו שצריך.”

הנכדים שואלים:
“איזו ברכה?”

והיא מסבירה:
“הברכה היא לא מה שאת אומרת.
הברכה היא מה שקורה סביבך
אם את שם באמת.”

ומשהו במילים שלה טוען את האוויר.
האור של הפנסים נהיה רך.
הגלים נהיים עדינים.
אפילו הרוח משנה טון.
שקט יותר.
מחבק יותר.
כאילו העיר עצמה עושה לה קידוש נוסף.

יעקב תופס את ידה.
העולם סביבם נראה לרגע כאילו מישהו עצר את המכחול:
הים קופא לשנייה.
הירח מתבהר.
האורות של הנמל מסתדרים לשורה אחת.
והילדים ונכדים מרחפים מסביב כמו גלקסיות קטנות.

יעקב אומר:
“בפעם הראשונה בחיים אני מבין
למה רבקה המקראית ידעה בדיוק למי לתת את הברכה.
היא ראתה בית.
והבית זה את.
ואת כל זה.”

רבקה מרימה עיניים,
והעיר נראית לה לרגע כמו ציור ענק ,
ציור שבו כל הצבעים נמסו אחד לתוך השני
ויצרו משהו חדש.
משהו שאין לו שם
אבל יש לו נשימה.

והיא עונה לו:
“זה לא אני.
זה חיפה.
אין עיר כזאת.
אין.
שהכול בה שבור
והכול שלם
והכול ביחד
והכול על המים
ומשהו בתוכה תמיד אומר יום אחד יהיה טוב.”

הילדים צועקים:
“שבת שלום!”

והקול שלהם עולה לשמיים
והשמיים זורקים אותו חזרה
כמו כדור אור.

והמשפחה ממשיכה ללכת,
כאילו הם תולדות שנכתבות מחדש בכל צעד,
והעיר ממשיכה לנשום,
והים ממשיך לפעום,
והאחדות של הלילה החיפאי
גדולה מהם,
גדולה מהעולם,
אבל איכשהו,
נכנסת בדיוק לתוך כף יד של ילד קטן.

כרמליסט מאחל שבת שלום לכל החיפאים המקסימים שלנו,
אלה שאוהבים את העיר שלהם כמו שאוהבים בית עם חלונות פתוחים לים,
שנשארים נאמנים למדינה גם כשהרוחות חזקות,
שמבינים שאחווה זה לא סיסמה אלא אור שזורח מכל שכונה.

חיפה היא עיר של שיתוף.
עיר של משפחות שנפגשות על הטיילת בלי לשאול מי מאיפה.
עיר שהלב שלה פתוח כמו מפרץ בלילה.
עיר שמחזיקה את כל הצבעים, כל הקולות, כל הסיפורים,
ומצליחה להפוך אותם ליצירה אחת מתמשכת.

היא לא לוקחת את עצמה ברצינות
אבל כשהיא צריכה ,
היא הכי רצינית באזור.
הכי מפוכחת.
הכי חכמה.
הכי יודעת לחבק.

אז ממני בכרמליסט,
עם רוח טובה מההר ומלח נקי מהים,
שיהיה לכם שבת של יופי חיפאי, של לב פתוח, של אחדות פשוטה וטובה.

שבת שלום, חיפה.