בחיפה כמו באברהם, אחרי הכאב בא הגילוי: שבת של אור מתוך הערפל

בוקר נובמבר על הכרמל. ערפל חיוור יורד על המפרץ, נוגע בגגות חיפה כמו יד שבודקת אם הלב עדיין פועם. העיר שקטה, כמעט מתנצלת. בין העננים פורץ פס אור ראשון, צהוב־זהוב, שנשבר על כיפת הבהאים כמו הבטחה עתיקה: גם מתוך הסתר יש עדיין גילוי.

במרכז זיו, מול הקפה הישן, יושב עורך הדין תומר גל שטרן, חיפאי מלידה, עייף, אך עיניו עוד רואות. “אתה יודע,” הוא אומר, “כל השבוע מדברים על הפצ״רית, על אמון הציבור, על מי הדליף ולמה. אבל האמת? זה בכלל לא סיפור של הדלפה. זה סיפור של אדם. של כולנו. של מערכת שכבר לא בטוחה אם היא אור או צל.”

הוא מערבב את הקפה באיטיות, כאילו מערבב זמן. “פעם הכול היה ברור. צדיקים ורשעים, מפקדים ופקודים, טוב ורע. היום אתה מגלה שאנשים טובים עושים מעשים רעים, ואנשים רעים עושים מעשים טובים. החיים עצמם הם גידול פרא של סתירות. ואין בזה בושה. זה סימן שאנחנו חיים.”
הוא עוצר, מחייך. “מי שלא חוטא , לא באמת קיים.”

במילים שלו יש משהו מהפסוק “וירא אליו ה׳”. כי גם שם, הגילוי האלוקי לא בא אחרי שלמות, אלא אחרי חיתוך. אחרי כאב. אחרי ברית. אחרי שאברהם, בן תשעים ותשע, מחליט למול את עצמו, כלומר לוותר על הנוחות, להסיר את השכבות. רק אז מתגלה אליו הבורא.
וכמו אברהם, גם אנחנו, עם של חיילים, עורכי דין, פקידים, עיתונאים, נאלצים למול את עצמנו שוב ושוב: לחשוף את מה שכואב, להודות, להרוס כדי לתקן.

תומר מביט סביבו. הרחוב מתעורר. תלמידים יורדים מהאוטובוס, מוכר פרחים פותח את החנות. “זה בדיוק העניין,” הוא אומר, “צריך להרוס. אחרת אין מקום לבנות. עם שלא יודע לפרק את עצמו, נרקב. זה נכון למדינה, למערכת, וגם לנפש של אדם.”

הוא שותק רגע, ואז מוסיף כמעט בלחש: “שחיתות? כולם מפחדים מהמילה הזאת. אבל שחיתות היא לא תמיד רוע, לפעמים היא סימפטום של עודף סדר. של מערכת ששכחה שהיא בנויה מבני אדם. אנשים לא נולדים מושחתים, הם נשחקים. ובחברה חיה, צריך ללמוד להקשיב לסדקים, לא רק לטייח אותם.”

הרוח עוברת בין העצים. עלה נופל לתוך ספל הקפה, והאור מתחיל ללטף את העיר. חיפה נראית באור כזה כאילו היא נולדת מחדש. עיר שההר והים בתוכה הם לא ניגוד אלא דו־שיח: ההר אומר “צמצום”, הים עונה “אינסוף”. בדיוק כמו הסיפור על השמש והירח. שני מאורות שווים, עד שהירח אמר “אי אפשר ששני מלכים ישמשו בכתר אחד”, והבורא אמר “לכי מעטי עצמך.”
מאז, כל העולם הזה הוא משחק של מיעוט והתרחבות. וכל אדם בתוכו, ירח שמשתדל לא לכבות.

“תראה את העיר הזאת,” אומר תומר ומרים מבט אל הכרמל. “היא נולדה צנועה, כמעט קומוניסטית. שוויון, מוסדות, מסודרות. אבל היא גם ידעה חטאים קטנים, שחיתות, אהבות אסורות, יוזמות שנבלעו. וזה היופי שלה. חיפה היא לא עיר של צדק מושלם, היא עיר של תיקון מתמשך. פה לומדים לחיות עם האפור.”

מאחורינו עובר זוג מבוגר, יד ביד. הילד שלהם צוחק מאחור. זה הרגע שבו תומר מתרכך. “תשמע,” הוא אומר, “היום הכול פוליטי. כל משפט הופך ל’ימין ושמאל’. אבל האמון במערכות החוק – זה לא פוליטי. זה יסוד קיומי. ברגע שאתה מאמין שמערכת לא יכולה לטעות, אתה כבר איבדת את האמון. אמון לא נבנה מהשלמות שלה, אלא מהיכולת שלה להודות. כששופט אומר ‘טעיתי’, שם מתחיל הצדק.”

אני מביט בו וחושב על אברהם. גם הוא עמד לבד מול עולם שלם ואמר “הנני”. לא כי ידע את כל התשובות, אלא כי העז לשאול. זה מה שנשאר לנו היום, לא שלמות אלא כנות. לא גיבורים ללא רבב, אלא בני אדם שמודים בחולשתם ועדיין פועלים.

בצהרי היום חיפה כבר רועשת. קולות מהמכולת, ריח של מאפייה, רדיו ישן משמיע חדשות על חקירה חדשה. ובכל זאת, משהו רגוע באוויר. כאילו העיר החליטה לסלוח לעצמה. אולי זו השבת שמתקרבת, אולי זו הידיעה הפשוטה שהאור חוזר תמיד, גם אם לא מהכיוון שציפינו.

בערב אני יורד לבת גלים. הים סוער, השמיים כבדים, אבל הרוח חמימה. על המזח יושב דייג וממלמל תפילה קצרה. מאחוריו, על ההר, העיר נדלקת באלפי אורות, כל אור הוא חלון של מישהו, חיים של מישהו, תיקון קטן בתוך עולם שבור. אני חושב על הפסוק “ותחיזנה עינינו בשובך לציון ברחמים.” אולי הגאולה היא לא אירוע גדול, אלא סדרת רגעים קטנים שבהם אנחנו בוחרים לא לאבד אמון.
לא להפסיק להאמין בטוב, גם כשהוא מחופש לרע.
לא להפסיק לתקן, גם כשהכול נראה שבור.

“וירא אליו ה׳” – אולי זה לא סיפור על אברהם בלבד. אולי זה קורה גם כאן, כל יום, בין הכרמל לים. כשהאדם קם בבוקר, נושם, מתחרט, מנסה שוב. כשהמערכת מתמוטטת ונבנית מחדש, חכמה יותר, אנושית יותר.
כי כדי שיראו את ה׳ בעולם, צריך קודם ללמוד לראות את האדם, כפי שהוא, עם סתירותיו, טעויותיו, כוונותיו.

השמש כבר נמסה לתוך הים. חיפה מתעטפת באור חום־כתום של אחר צהריים מאוחר, והרוח מן המפרץ מביאה איתה ריח של מלח, חלות טריות וניחוח דק של יסמין. העיר נרגעת. אוטובוסים אחרונים עוצרים בתחנה, ילדים רצים הביתה, התריסים נסגרים לאט.
העולם כולו נושם רגע לפני שבת.

תומר כבר איננו על הספסל. אולי ירד לבית הכנסת, אולי חזר למשפחתו, אולי רק הלך להקשיב לשקט. אבל קולו עוד מרחף באוויר, נמהל ברחש העלים:
“בסוף,” הוא אמר, “הכול חוזר לאותו דבר – לדעת לעצור. לדעת להסתכל באמת. לדעת שהחיים הם לא מבחן, אלא שיעור ארוך באהבה.”

ואני הולך לאט ברחוב התיכון, בין הבתים הישנים, מריח את החלות, שומע קול של אם קוראת לילדיה, ובכל זה יש חסד. כי אולי זה הסוד של חיפה, שהיא יודעת לשתוק בדיוק בזמן. העיר הזאת לא מטיפה, לא צועקת, היא פשוט עוצרת, כמו לוקחת נשימה ארוכה של אמון.

בבתים נדלקים נרות. אורם רך, נמס, מלטף את הקירות. זוגות צעירים מסיימים להכין את הסלט האחרון, זקן יורד להתפלל, נערה מדליקה נר ראשון ומחייכת אל עצמה. האור הזה, לא של מערכת, לא של מוסד, אלא של לב אדם, הוא מה שמחזיק את המדינה הזאת, את העיר הזאת, אותנו.

כי שבת איננה חופשה. היא הכרזה שקטה על אמונה:
שגם כשנראה שהכול מתפורר, יש יום אחד בשבוע שבו אנחנו מפסיקים לשפוט ומתחילים לראות.
יום אחד שבו אנחנו לא מתקנים את העולם, אלא נותנים לו להיות, כדי שיתקן אותנו.

הרוח מהים חזקה עכשיו. היא מכבה נר ומדליקה אחר, מזכירה שגם האור עצמו נושם.
ברחוב הגליל ילד אחד מרכיב על האופניים את אחיו הקטן, צוחק. זהו קול של חיים, לא של מערכת. קול של עם שעדיין מאמין שאפשר להתחיל מחדש, בכל שבוע, בכל שקיעה.

ובין ההרים והים, חיפה נדלקת לאיטה, אלפי חלונות קטנים של תקווה.
העיר הזאת, שידעה מלחמות ופרידות, דממה וסערות, נושאת בליבה את הפסוק הפשוט של השבוע:
“וירא אליו ה׳.”
לא במקדש, לא במדבר, אלא כאן, בפתח האוהל, בשכונה, ברחוב, בלב. ובסוף הכול מתכנס לכאן, אל ההר, אל הים, אל חיפה שלנו, עיר שמחזיקה בתוכה את כל הסתירות ומסרבת להפסיק להאמין. עיר שבה הציניות פוגשת אמונה, והמשפט פוגש רחמים, והלב האנושי עוד מתעקש להרגיש. כאן, בין בת גלים לכרמל הצפוני, נלמד שוב שהאור האלוקי איננו בא משמים אלא מבין האנשים; שכל ביקורת נובעת מאהבה, וכל הרס הוא הזמנה לבנייה חדשה. השבוע הזה, שבו דיברנו על גילוי ועל אמון, על צדק ועל לב, נחתם בידיעה אחת פשוטה, שאפשר לתקן. שאנחנו לא אבודים, רק בדרך. שחיפה, כמו האדם, יודעת ליפול ולשוב ולנשום.
שבת שלום מחיפה האהובה, עיר של אמת, של חסד ושל תיקון מתמשך,
שבת שלום מכרמליסט.