מאה שנה של אש בונה: חיפה 1925-2025,מן הסוכה למגדל, מן הבוץ אל הברזל

לא הייתה זו עיר. חיפה של 1925 הייתה התקף אפילפטי של חלום עברי. מפץ גולמי של חומרי נפץ מוסריים. בתי אבן נטועים בדם, מדרכות מגרגרות אבק של תריסר לשונות. כל מי שירד מהרכבת ידע: זו לא עיר, זו התנגשות – בין אירופה לאסיה, בין תיאוריה למעדר, בין ציונות דחופה לפועלים בלי גרוש.

הטכניון עוד לא קם, אבל כבר נחצב בזיעה. הריאלי עמד שם, כמו קצין־משטרה באירוע חתרני, מנסה להסביר חוקי טבע לעולם שרוצה רק לבנות אותו מחדש. ומכבי? מכבי הייתה הפלוגה הקדמית של הגוף – דרדור של שרירי עברית במורד ההר, במכנסיים קצרים, חולצה לבנה, וזעם של מי שלא הספיק להיוולד במדינה אבל כבר רוצה למות עליה.

השפה ברחוב הייתה תערובת רותחת: יידיש של נואמים, גרמנית של בירוקרטים, ערבית של פועלים, ועברית בוטה של פקודות. ככה נולדה הזהות: בהפרת חוק, בהברחות מלט, באגרופים של רעב.

במרכז הר הבלתי מאולף הזה עמדו שניים.
שני נערים בני עשרים ושתיים, שבכל מדינה אחרת היו סטודנטים לפילוסופיה. בחיפה – הם היו פרא מקומי.

יעקב בן־שא־שלום. נצר לרבנים מוילנה, בוגר מחצית מהריאלי לפני שסולק על גניבה, על חציית קווים, על בנייה בלתי חוקית של אידיאולוגיה מהפכנית. הוא לא דיבר על אצבע אלוהים, הוא דיבר על האגרוף שלה. גופו היה צלקת אחת ארוכה מהזרוע עד הכתף – כתם בטון שהתייבש כשהציל ילד דרוזי מקריסה של פיגום. הוא לא נשא ספר. הוא לא האמין בתעודות. הוא היה איש ההפקר – קודש של לא־חוק, רוח של שבר מתמיד.

משה (מוסא) יענקלביץ’ – חיוור, מסורק למשעי, נשא פנקסים במקום אבנים. הביא לכל אתר בנייה את מד הלחץ ואת קונטרול הסדר. הוא היה קצין בצבא שלא קם, נציג האליטה שלא נולדה. בן למורה לרוסית ודודה סוציאליסטית מטומסק, הוא התייחס למוסדות כמו לאלוהים חדש. מבחינתו, רק חוקים בונים חומות. רק משמעת מצילה מהתפוררות.

והם נפגשו – תמיד – בסוכות.

לא רק כזיכרון של נוודים, אלא כמבחן עליון של מה שבנוי לא אמור להחזיק מעמד.

ב־ח׳ תשרי תרפ”ו, במורדות עין הים, במקום שאין בו רחוב אלא שביל עיזים, התרוממה הסוכה של יעקב – רעועה, פרועה, עשויה קני סוף שנשברו בצעקה. עמד לצידו עבד אל־כרים, דייג מוסלמי עם עין אחת, שהאמין יותר בים מאשר באדם.

שם, מול המערה העתיקה המכונה בפי המקומיים “מערת עינו הנביא”, התחולל הוויכוח האחרון. הסלעים רעדו מהצעקות.

“אתה שוב בונה מקדשים מפלדה בוץ?” לחש מוסא בעיניים קרות. “מה זה? מה הסוכה הזו? אנרכיה עם סכך. אתה תשתמש בזה כדי לקלוט עולים לא חוקיים? אתה תחריב את הכל!”

יעקב חייך חיוך מעוות, כמו מי שיודע שהאמת איננה צודקת אלא פשוט עיקשת.
“הסוכה הזו היא בית מקדש זמני של האמת. פה לא כותבים ספרים, מוסא. פה שורדים. אתה רוצה עולם של ארכיון. אני רוצה עולם שניתן להכות בו בפטיש!”

הוא תקע ענף תמר באדמה. דם נזל מידו.
עבד אל־כרים, החבר השלישי זרק גחלת חמה לתוך פינה בסוכה, כאילו בודק אם היא תשרוד אש.

יעקב, מביט בו: “אם תבער, סימן שלא הייתה ראויה. אבל אם תישאר – היא הסמל שלנו. לא פסוק, לא נאום, אלא הדבר עצמו.”

מוסא כתב ביומנו:

“הארעי עומד. לא כי הוא חזק – אלא כי האמת עקשנית יותר מכל חישוב.
היא מסרבת להיכנע לדינמיקה של חומר.
היא עומדת כי מישהו מחליט שהיא תעמוד.
כמו הרעיון של מדינה יהודית, עומדת בניגוד למבנה.”

העיפרון שלו חרק על הדף הישן, ומדי פעם נצמד לדממה, כמו מקשיב לרחשים של מישהו שיורד בשביל.
מוסא שמע את הצעדים של יעקב, לא רועמים, אלא מדודים.
הוא ידע לאן הוא הולך, עוד לפני שהשאלה נשאלה.

יעקב ירד בשביל השחור, בין סלעי עין־הים, כמו כוהן יורד אל גיא בן הינום של התקופה.
ברחוב שלמעלה, קראו לזה “אזור מסוכן”.
שם, בחוף העזוב שמול מערת עינו הנביא, חיכתה הסירה.
ללא אור.
ללא קריאה.
רק סימן שנשלח בבוקר מהצפון: שלושה. הלילה. להביא.

הים רחש כמו גרון יהודי לפני תפילה.
יעקב לא אמר מילה.
הוא פשט את חולצתו, לקח את החבל, חצה את קו הצדפים.

על הסירה:
גבר מבוגר, שידו השמאלית כרוכה בסמרטוט שטפטף דם יבש.
נער בן עשר בערך, שראשו טמון בתיק בד מתנפנף.
ואישה, שבפניה לא היה אף קו של ילדות, רק צריבה של גבול, ומבט של מי שכבר יודעת שמוות הוא אופציה סבירה.
הם לא שאלו מיהו.
הם לא ידעו עברית.
הם רק קפאו, מחכים שיגיד אם מותר לחיות.

יעקב שלח יד אחת – לא כזאת שמובילה, אלא שמסכימה.
“קדימה,” לחש. “לפני שהרוח תתחרט.”

הנער קם ראשון, נפל, קם שוב.
האישה נשארה אחרונה, לא בגלל פחד, אלא מתוך הרגל של מי שכבר הייתה האחרונה בכל מעבר גבול.
יעקב החזיק את ידה מבלי להביט בעיניה.
“אתם לא פליטים,” אמר. “אתם אבנים למקדש שלא קם.”

ומעל הכול, מהמרפסת העליונה, מוסא הביט בהם כמו שופט עייף שנגזר עליו לראות את העבירה ולא לעצור אותה.
הוא לא קם מהשולחן.
רק כתב:

“יעקב שוב יורד לאסוף את מי שנזרקו על ידי חוקי הזמן.
הוא לא מבריח, הוא בונה.
אני, שהתחייבתי לסדר, יודע, בלעדיו אין שיטה שתשרוד.
העולה מהים איננו איום.
הוא אמת שלא נוחה לסטטיסטיקה.”

הם הגיעו.
יעקב פתח את הסוכה כמו פתח שברחם הארץ.
הנער נכנס ראשון, התמוטט על שק הקש.
הגבר לקח נשימה עמוקה, כמו מי שלראשונה זה שנים הרשה לעצמו להתנשף.
האישה, בשקט, הוציאה מתוך הצעיף שלה דגל קטן, מקופל לשניים, ועליו כתובה מילה אחת בכתב רוסי נמרץ: אֵם.

יעקב סגר אחריהם את הסכך.
ואז התיישב על האדמה, ידו מגששת אחר האבן שעליה חרט לפני חודשיים את הפסוק שלא סיים:
“וסוכתי הייתה —”
בלי המשך.

הוא לא זכר מה התכוון לכתוב.
כי כל פעם שניסה להשלים את המשפט, מישהו אחר כבר היה בדרך.

מאה שנה אחרי ב – 2025, עולים עדיין מגיעים, חלקם בדרכים חוקיות וחלקם בדרכין אחרות, כשבם נמלטים מאנטישמיות, או גיוס כפוי לצבא אכזר בניכר

ההבדל שהיום, אין סלע לרדת בו – רק טרמינל.
אין חבל למשוך, רק טופס לחדש דרכון.
הפליטים לא באים במעיל רטוב, אלא עם אוזניות אלחוטיות ושפת גוף של מי שכבר לא מאמינים שמישהו יקשיב,

האישה עכשיו מגיעה מפרבר של חארקוב, עם ילד שלא מדבר, רק מזמזם את אותן שלוש שניות משיר רוסי. הגבר, רב לשעבר ממינסק, שפעם הניח תפילין בכל בוקר ועכשיו רק מבקש שלא יניחו עליו.הנער – בן לפסנתרנית מבודפשט שעזבה את הקונסרבטוריון כשהתחילו לירוק עליה בתחנת מטרו.

גם הם באים לסוכה.
אבל היא לא נבנתה בשבילם.
היא כבר תפאורה.
חלק מהפקה.
סוכה שעוברת בדיקת בטיחות של עירייה.
סוכה עם שלט ממותג: “ברוכים הבאים לחג של כולם”.

והם עומדים מולה, בשקט, ובודקים לא אם היא יציבה – אלא אם יש בה מקום.

מישהו עובר לידם עם כוס יין לבן.
מישהו אחר אומר “הם מקבלים יותר מדי”.
והנער – רק מביט בסכך.
ואומר, כמעט בלחישה, כאילו ליעקב:
“אם היא תיפול, אל תדאג. נבנה אותה מהעצמות שלנו.”

ומוסא, אם היה כאן, היה כותב ביומן:

“גם עכשיו, מאה שנה אחר כך,
הארעי עומד.
הוא שורד לא בזכות מסמרים,
אלא בזכות הזיכרון של אלה שלא קיבלו מקום,
ובכל זאת נכנסו.”

כי האמת עדיין עקשנית.
והאדם – עדיין בונה.
גם כשהוא פוחד.
גם כשהוא לא מוזמן.
גם כשהוא כבר לא בטוח שהוא שייך.

וכל עוד מישהו אחד שותק מול סוכה ומרגיש שהיא שייכת לו,
היא עוד עומדת.
ועדיין,
כמו אז,
הכול תלוי בשאלה אחת:

האם נפתח את הסכך

שלושה עקרונות מהברית המדממת של אז – 1925: בדם, בוץ ואמונה

1. השבטיות יוצרת מנוע עוצמה – לא מחלה.

סיפור אוטנטי בדיוני שמתאים לקיטוב של לפני 100 שנה, בבוקר ההוא, ב־ח׳ תשרי תרפ”ו, לא הייתה זו רק קטטה. זה היה פיצוץ תודעתי. במגרש עפר מאולתר ליד שדרות בן-גוריון של אז, תחת ערימות אבנים ששרדו מהטורקים, נעמדו שני מחנות – לא סתם נערים אלא מייצגי מגמות: מכבי, בתלבושות לבנות עם סרט כחול, נושאים סיסמאות של טוהר גוף ומשמעת לאומית; מולם – הפועל, אדומים, יחפים, בזיעת כפיים, שרים שירי עבודה וצועקים ביידיש עברית נושכת.

זה לא התחיל מוויכוח על מי ישחק בשבת. זה התחיל כשמישהו ממכבי תלה שלט על צריף זבל: “עם משמעת נקים מדינה”. ובתוך חמש דקות, מישהו מהפועל שבר את השלט – לא במילים – באבן. ואז זה הפך לגשם של אבנים, בעיטות, צעקות, שורות של מכות מאורגנות, לא קטטת נוער, אלא התפוצצות של קווי שבר תודעתיים: גוף מול רעיון, משטר מול סחיבה, החזון הסינתטי מול הכאב האורגני.

יעקב נכנס באמצע, מכנסיים קרועים, חזה חשוף, נעמד בין המחנות כמו פסל של מישהו שלא סיים להיבנות. הוא לא הפריד – הוא דיבר.

“השבר הזה – זה טוב!” הוא צרח. “אנחנו נבנה מדינה מהדם הזה, לא מהטיח!”
מוסא – הגיע אחריו, חליפה פתוחה, עיפרון תחוב בכיס, עיניו משדרות שקט ארוך, כמו אוקיינוס לפני סופה: “אתם תילחמו עד שתשכחו למה. ואני? אני אזכור בשבילכם.”

לא היו מנצחים. היו שיניים שבורות, ידיים חבושות, בוץ אדום שנשפך כאילו האדמה ניסתה לכתוב על עצמה מניפסט.
אבל – שבוע אחרי זה, כל אחד מהם בנה מחדש את הצריף שלו. גבוה יותר. מדויק יותר.

כך זה גם היום.
ב־2025, הטוויטר הוא מגרש העפר. הפייסבוק – הקיר שעליו שוברים שלטים. ההפגנה, הרילס, ההדלפה, השרשור – הם מכות של מגמות. אבל האנרגיה? אותה אנרגיה בדיוק. רצון עצום להיות שייך, להשפיע, לצרוח את הזהות החוצה.

כי הבעיה היא לא בזה שיש מחנות, הבעיה היא כשיש אדישות.
העוצמה הלאומית נמדדת לא בהסכמה, אלא בתשוקה שאנשים מביאים לוויכוח.
אנחנו לא מדינה מחולקת – אנחנו מדינה עם עודף תשוקה.

2. הוויכוח הוא הכרה הדדית, לא ניכור.

יעקב ומוסא נלחמו. על הכל. על מבנה הסוכה, על מי רשאי לשכון בה, על השפה שבה מדברים עם הדייג, על המשמעות של עלייה, על הגבולות, על הסכנה שבברברים.
אבל הם אף פעם לא ביטלו זה את זה.

מוסא כתב:
“יעקב איננו אויבי. הוא כאב הבטן של החלום. הוא המכה שצריך כדי להעיר את האידיאה משנתה.”

ויעקב כתב (על קיר של סוכה, באבן חדה):
“מוסא איננו חלש, הוא החבל שמחזיק את הטירוף שלי מהתפוצצות מוחלטת.”

ב־2025, אנחנו שומעים את הזעקות האלה באוזניות, לא בסמטאות. אבל עדיין, בתוך כל פוסט יש הכרה שבלעדיך, גם אם אתה בצד השני – אין לי על מה להיאבק.

הוויכוח הקיומי – הוא מחמאה.
אנחנו עוסקים זה בזה כי אנחנו רואים זה בזה שותפות גורל.

כל קבוצה רואה בעצמה את מושיעת המדינה, ובאחרים, את הסכנה.
אבל ההיסטוריה מלמדת – שכאשר כל צד רואה בעצמו מציל, זה סימן שחיים פה אנשים שמסרבים לוותר.

הכאב, הוא אמיתי. הפחד – שורף. אבל מתחת לכל זה יש הסכמה אחת נסתרת:
“אנחנו פה כדי לבנות. ביחד או בקרב, אבל לבנות.”

3. הארעיות היא התקווה. לא הקבע.

הסוכה של יעקב עמדה שבועיים.
ברוח, בגשם, באיומים של פקחים, בזעם של רבנים, בסכינים של שיכורים.
וכל רגע הייתה סכנה שתיפול.

אבל היא לא נפלה.
כי היא לא נבנתה על יסודות בטון, אלא על יסודות של החלטה.
כל קנה – היה הצהרה: “אני יודע שזה ייפול. אבל עד אז – זה יגן.”

ב־2025, אנחנו חיים בתוך סוכה עצומה: מערכת פוליטית בלתי יציבה, צבא מתוח, חברה זועמת, מערכת חינוך סדוקה, תחבורה חצי אפויה – ועדיין, עם כל זה, אנחנו יושבים יחד בסוכה, מזמינים אורחים, שרים “ושמחת בחגך”.

למה? כי יש בנו משהו שדוחה קביעות.
כי מי שחי בגאולה זמנית, לא מתייאש כשיש קושי – הוא מתרומם.

דווקא הידיעה שהכל עלול לקרוס, היא שמובילה ליצירה הגדולה.

הארעיות היא לא רועץ.
היא הגרעין שממנו צומח עץ.

וכמו שיעקב אמר אז:
“אם הסוכה תיפול – נבנה אותה מהעצמות שלנו.”

מוכנים ? נלך קדימה, כדי להבין את האחורה – 2125

אם נביט 100 שנה קדימה, סביר להניח שאיש לא יזכור את חוקי הסדרה, את שופט העליון, את היועצת המשפטית לממשלה או את השר והמפקד ואפילו לא את חוק הגיוס, או את הפוסט שקרע את הרשת.
אבל יזכרו – שאנשים נלחמו על מה שחשוב להם.

יזכרו שהיו כוחות שמפרקים – כדי לבנות.
יזכרו שהייתה סוכה רעועה בשם “מדינת ישראל”, וכל דור הדביק עוד קרש, עוד סכך, עוד תפילה – עד שבנינו אימפריה !

והיום?
הוויכוחים שלנו, הם התחפושת החדשה של אותן צרחות מ־1925.
לא שינינו נושא, רק שינינו מדים.

אנחנו נריב, נזעק, נקרע זה את זה, ואז נבנה שוב.
כי זה הדחף.
כי זה הד.נ.א.
כי זה הקונצנזוס האמיתי שלנו – שלא נכנע.

כל ניסיון ליישר, להרגיע, “להחזיר לשיח מאחד”, נכשל, כי אנחנו לא עם של שקט.
אנחנו עם של שברים שמתחברים דרך ברזל.

והכוח הגדול באמת – הוא להבין:

אנחנו לא ננצח למרות המחלוקות.
אנחנו ננצח דרכן.

כי רק דרך קונפליקט – נולדת השראה.
ורק מי שמקבל את הארעיות, את הסדקים, את הרעש , יוכל להחזיק את הסוכה כשהסערה תבוא.

אנחנו הרבה יותר ממה שאנחנו מספרים לעצמנו.
אנחנו לא חלשים, אנחנו בעיצומו של ניסוי מטורף בשם “חברה יהודית חיה”.
אנחנו לא מתפרקים – אנחנו מבשילים.

יעקב מת.
מוסא הלך.
אבל כל דור מגלה אותם מחדש, בדמות חדשה, בריב אחר, באש אחרת.

הם הפכו לדנ”א של מדינה שלא נבנית – אלא נבנית מחדש כל יום.

וזה הסוד של חיפה. של סוכות. של ישראל:
היא לא נועדה להיות מושלמת.
היא נועדה להיות אמיצה.

ואמיצים – בונים גם מתוך שבר.
בדיוק כמו אז.
תחת הגשם.
עם עץ סדוק, ובוץ.
ועיניים בוערות.

כי זה מה שעושה אותנו לנצחיים.

חג סוכות שמח ומאחד לכל בית ישראל ממערכת כרמליסט

הערה: כל הדמויות בדיוניות, מבוססות על דמיות וסיפורים מוכרים