היינו שם – ונחזור להיות: כיפור 2025

אחים ואחיות,
אני לא בא אליכם בשם אלוהים,
לא בשם תנועה, לא בשם שופט עליון ולא בשם שר בממשלה.
אני בא בשם הרעד שבקצה הבטן,
בשם הנשימה שנחנקת כשאתה שומע “יש חטופים”, "הותר לפרסום"
ואין לך מה לעשות חוץ מלסגור את התריס ולהגיד בעד או נגד
אני בא בשם הילד שהיית,
שיושב מחוץ לבית הכנסת בכיפור,
עם כיפה בכיס אחד, וחלום בכיס השני,
והלב פתוח – בלי לדעת שהוא צריך הגנה.

תראו,
אנחנו לא בסיפור רגיל.
אנחנו דור שנולד מהישרדות,
וחי כמו גחלת מתחת לרוח.
רוצים שקט,
אבל מקבלים רקטות, סקרים, קמפיינים,
מקבלים שופטים נגד ממשלה וממשלה נגד שופטים
יועמ״שית נגד רוגלות,שרים נגד יועמ"שית
אחים נגד אחים.

אבל בתוך כל הקללות האלה,
בתוך הרעש,
יש גם קו דק, כמעט בלתי נראה.
כמו נים דקיק בלב,
שכל שנה בכיפור – נמתח, אבל לא נקרע.

אני רוצה להזכיר לכם משהו.
פעם, לפני זמן,
כשהיינו ילדים – היינו פשוט ביחד.
במרכז זיו, בכרמל, בחורב,
צוחקים על רבנים, מחליפים מבטים, בודקים עם הלשון לבנה
לא יודעים שאנחנו מייצרים תרבות.
לא יודעים שאנחנו בכלל עם.

והיום?
ילדים אחרים כלואים מתחת לאדמה.
לא רואים אור.
לא יודעים אם שומעים אותם.
ואנחנו, פה, שואלים את עצמנו:
איך זה קרה? וכמה כוח צריך להפעיל או לא כדי לשחרר אותם

כיפור הוא לא תיקון של כל השנה.
כיפור הוא מקום שאתה מסכים –
להיות מבולבל.
להגיד: אני לא בטוח.
אני כועס,
אבל אני גם אוהב.
אני פוחד,
אבל אני לא הולך, אני מביט פנימה

אנחנו עומדים על אדמה שנחפרה מדמעות.
על שפה שנבנתה מחרדות.
על מדינה שנולדה בלי עור, אבל גידלה שיריון
ועם כל זאת – אנחנו פה.
והשאלה היחידה היא:
איך נהיה פה?

לא כעם שמחפש מי אשם,
אלא כעם שמוכן להרגיש.
להרגיש את הפער.
להרגיש את האובדן.
להרגיש את זה שהאח שלך מצביע שונה – אבל הוא עדיין אח.
ושהילד שלך שואל שאלות על העם הזה – וזה סימן חיים, לא חטא.

אז הנה מה שאני אומר השנה:
לא צריך להיות צודקים.
צריך להיות ביחד.
לא צריכים לסגור חשבונות.
צריכים לפתוח לבבות.
לא לבקש סליחה מתוך חובה,
אלא להגיד – אני עדיין כאן. איתך. גם אם אני לא מבין הכל.
גם אם אני לא מסכים.
אני עדיין מאמין שיום אחד נצא מהשכבות –
ונזכור שאנחנו לב אחד.”
ושם, אחי ואחותי,
שם יתחיל הדבר החדש.
ושם – ניפגש.

חתימה טובה לעם ישראל וקוראי "כרמליסט" בפרט