האבן והאש: ביירות של כיפור 1973

האבן משנה צבע כשהשמש שוקעת על ואדי אבו ג’מיל. זהו רגע דק, כמעט לא קיים, שבו האפור של היום מתחפש לארגמן עמוק של פרידה. שלמה סלים ג’מוס אינו זקוק לשעון; הדם שלו הוא המטוטלת, כפות רגליו הן השעון הסולרי העיוור. הרחוב נחנק. קולות נעשים מרוחקים, שוקעים לתוך קירות האבן שספגו יותר מדי סודות. דלתות נטרקות כמו נשימה אחרונה שנעצרת. הוא מהדק את הצעיף סביב צווארו, בד דק מול כובד של עיר גוועת. הוא צועד בין הירקן הדרוזי לחנות הצורף הארמני. כל מקום נושא עליו משקע של תפילה, אבל הלילה זהו משקע של פחד. הוא עוצר ליד הדלת של שושנה, אחותו למחצה. הוא לא דופק. רק נוגע בעץ לרגע ארוך, מניח עליו את כובד יום הדין. הוא נוגע ואז ממשיך.

ברחוב הצדדי שמוביל לבית הכנסת מגן אברהם, הכל כבר מתוח. אור נחושת נשפך מן הפתח, אור דק מדי מכדי להכיל את החרדה. שלמה נכנס. הוא לא משגיח על כשרות, אלא על שבריריות. הוא בודק אם מישהו שותק בצורה אחרת מהרגיל.

בפנים, חדר צדדי. השולחן פשוט מדי: עוף צלוי, קצת תמרים, נענע בכוסות זכוכית דקות. הם אוכלים מהר מדי, כאילו שמישהו יגנוב להם את הרגע האחרון של הנחמה. אלברט שואל בקול רועד: "שוב אומרים שהמצרים עברו את התעלה, שלמה. מה איתנו? האם זה יגיע אלינו?"

ההרגשה בחדר היא תערובת רעילה של אשמה ובידוד. הם בביירות, עיר שנחשבה לניטרלית, אבל הלבבות שלהם יורים מעבר לגבול. ז'ק לועס בכבדות, מנסה להרגיע: "זו מלחמתם. לבנון לא משתתפת, לא נכון?" רוזין לוחשת, עיניה גדולות: "לבנון תמיד משתתפת. אנחנו הפתח. אנחנו הגשר שהם ישרפו כשהדברים יתחממו." דוד לא מדבר, הוא רק מזיז את הצלחת הריקה שלו הצידה, כאילו האוכל עצמו הפך לנטל. הריח בחדר הוא ריח של חשד, ריח שמן זית מעורבב עם אבק שריפה מדומיין. השתיקה מתארכת, נמתחת. שלמה לוקח נשימה ארוכה מדי, כאילו מנסה להחביא את הפחד שלו בין השורות הלא־נאמרות: הם יודעים שהם בני ערובה, אבל אינם יודעים בידי מי.

כשהתפילה מתחילה, "כל נדרי" עולה מתוך הצלעות. קצב איטי, מדויק. הילד אליאס שואל: "למה צמים?" שלמה לוחש: "כדי לשמוע את הלב שלך כשהוא מדבר בלי הפרעות… כדי שנדע מה קורה כשאין לנו שום דבר להחזיק בו." הילד שותק, אבל השקט שלו הוא שאלה כבדה יותר מכל מלחמה. מי שחי בלבנון של 73', יודע איך עונים בוידוי, כי החטא הגדול ביותר הוא עצם הקיום כאן, ברגע הזה.
בד מוכתם: ההוכחה שהגבולות נפרצו

בבוקר, העיר כבר נדבקה לעצמה. שלמה יוצא יחף למחצה. הוא עובר ליד משפחת סולטן. הקול של הטלוויזיה דולק, אבל החלון סגור. ברחוב, השוק שקט. סוחרים דרוזים מקפלים סחורה מוקדם, תנועה עצבנית בידיים. "שמעת?" לוחש אחד לשני. "לא פה. בסיני. הם רוקדים על המתים שלנו." – "אבל הם עברו דרך לבנון…"
הדיבורים ברחוב מגיעים לבית הכנסת כגלים קרים. הקהילה לא מפחדת מניצחון ערבי. היא מפחדת מחשיפה. העיתונים בערבית מדברים על ניצחונות, אבל יהודי ביירות רואים רק את החבל שמתהדק סביב צווארם. אלברט לוחש בחשש: "אם ישראל תצליח, הם יאשימו אותנו שצחקנו בלב. אם ישראל תיכשל, הם יאשימו אותנו שבגדנו." אין מוצא.

שלמה מגיע לכמאל הדרוזי. דפיקה של קוד. כמאל מושיט לו בד צבאי, ירוק זית, מוכתם בכתם שחור־אדום. על השולחן – נייר מקופל. כמאל אומר בשקט: "היו שניים. אחד צעק 'פרימור'. השני שתק." שלמה מבין: טייס ישראלי הופל בשטח לבנון, על ידי נ"מ סורי שהוצב על אדמת לבנון.

זו הנקודה שבה החרדה הופכת לטרור מוחשי. הקהילה היהודית הפכה רשמית לחלק מהמלחמה, לא דרך כרטיס טיסה, אלא דרך פיסת בד נוטפת דם. שלמה חוזר לבית הכנסת. הארון נשאר פתוח. הוא מניח סידור הפוך על הדוכן. הוא לוחש: "אם תבוא האש, נעמוד. לא כי אנחנו חזקים יותר. אלא כי אין לנו לאן." הקהל יושב, מבטיו כבויים. הם מבינים שהסימן הזה הוא לא על חטאים. זה על מציאות.

הצום נגמר. התחינה לא. שלמה מתחיל לבדוק. זו תנועה של צייד, לא של מאמין. שני טלפונים ציבוריים. הראשון מנותק. השני עובד, קו נקטע. הוא יוצא ברגל לשכונת זוקק, אל אוסאמה, מורה למתמטיקה עם קשרים במודיעין הלבנוני. שליח פותח. חצי מילה: "אל-ח’יאם. שניים. חיים. בידי נוצרים."

המידע הזה מתפשט בקהילה כמו רעל איטי. רוזין מביאה פתק מספר תהילים: "מישהו טיפל בהם. צלב אדום ממתין." יש תקווה, אבל היא נוראה: הטייסים חיים, אבל הקהילה משמשת כשומרת הסוד. ז'ק לוחש לשלמה בחוץ: "שלמה, תעזוב את זה. זה יביא אותם אלינו. תן להם למות, ואנחנו נישאר." שלמה לא עונה. האחריות שלו היא לא לישראל. האחריות שלו היא לקוד המוסרי של הקהילה.

במרתף של בית הכנסת, על מפת הקיר המנומרת, הוא עוקב אחרי תנועות שקטות. הוא יודע שמישהו משתמש במרחב האווירי. הוא מבין שברגע שיורים — השקר נגמר. הקהילה חיה עכשיו על קו הקץ. כל שיחה עם נוצרי, עם דרוזי, עם מוסלמי, הופכת לבדיקת נאמנות. הפנים ברחובות משנים צבע. המוכר בחנות הנעליים אומר לו: "זה לא ייגמר טוב בשבילך." זה לא איום. זו הצהרה של סוכן לעתיד מוכתב.

שלמה יוצא למסעו המסוכן דרומה לנהר הליטני, ישר אחרי כיפור, כדי לאשר את סיפור הקיום. הוא במכונית ישנה. הנהג הדרוזי לא שואל שאלות, הוא מבין שמדובר בחיים ובמוות. הם עוברים מחסומים של פלנגות נוצריות. שלמה מרגיש שהעור שלו הוא עכשיו בגד בגידה.
הדאגה בקהילה עכשיו היא גלויה. חדווה פוגשת את שלמה בחשאי ומניחה לו בכיס מטבעות ישנים: "אם תיתפס, שיהיה לך משהו." זו לא תרומה, זו הכנה לקבורה.

ליד נהר הליטני, המים חומים, חסרי סליחה. שלמה פוגש את הגבר המבוגר עם צלב הכסף והמבט הריק. הגבר מדבר סורית. "החבר'ה שלך שמורים. בכנסייה עתיקה." שלמה שואל: "האם דיברו איתם?" הגבר לועג: "מספיק שהם רואים שאנחנו רואים אותם." שלמה מבין: הקהילה היהודית נחשפה כגשר אנושי.
הוא מקבל את חתיכת הבד הלבן, ועליה מילה אחת בעברית: "אֵם". הרגש האינסופי נדחס לשתי אותיות. שלמה מרגיש שהגוף שלו נשבר לשניים, כובד האבן של ביירות מול הרכות של מילה אחת.

הוא חזר מהליטני. הוא לא נוגע באוכל, לא מוריד את הבגדים. הוא רק הופך להיות שק של שתיקות. המסע דרומה – המגע עם כמאל, עם נזאר, עם הנוצרי ליד הנהר – הפך אותו ממנהיג למתאם. כעת, עליו להחזיק את הכוליות הפנימית של הקהילה מול הלחץ החיצוני.
הקהילה, וזה הכובד ששלמה נושא, לא נכנסה למלחמה דרך חדשות. היא נכנסה דרכה.

הסדרים הקטנים שאפשרו את חייהם בביירות החלו לקרוס. בבוקר שאחרי המסע, שלמה יצא אל הרחוב, והרחוב כבר לא היה שייך לו. בבית הכנסת מגן אברהם: התפילות נמשכות, אבל הן ריקות מרוח. החזן מפסיק את הקדיש באמצע, קולו נשבר. לא בגלל עייפות, אלא בגלל שאין אוויר לשאת את המילים. אנשים מגיעים מאוחר, עוזבים מוקדם. הנשים לא משוחחות בחצר. הן עומדות, כתף אל כתף, בודקות כל רעש שמגיע מן החוץ. הן סופרות את הילדים שלהן יותר מפעם אחת, למרות שאף אחד לא משחק בחוץ. הרעש היחיד מגיע מן המרתף, שם שלמה יושב ליד המפה המנומרת. המפה היא הקודש החדש.

האינטראקציה בחוץ: יציאה מהשכונה היהודית היא עכשיו מבחן נאמנות מתמשך. החיוך המסחרי של אלברט, סוחר הבדים, נמחק. הוא חוזר ומדווח לשלמה על "מבטי הגב" שהוא מקבל: המבטים של שכנים מוסלמים, דרוזים, שמעולם לא ראו בהם איום, הפכו לפתע למשקולות של חשד. המוכר בחנות הנעליים ברחוב הראשי, שאמר "זה לא ייגמר טוב בשבילך," הפסיק לדבר. השתיקה שלו מחרידה יותר מכל איום.

השמועות ורשת הפחד: השמועות על "הטייסים היהודים הכלואים" לא נשארות חסויות. הן מתפשטות כרעל דק. הקהילה מבינה שהיא שומרת סוד לאומי זר על אדמת אויב. רוזין, מתווכת הרמזים, מתחילה לקבל פתקים אנונימיים שמזהירים אותה "לעזוב את המשחק". הקהילה כולה מרגישה שהיא יושבת בתוך שק של זכוכית שבורה: כל תזוזה, כל לחישה, מסכנת אותה בניפוץ.

שלמה לא ישן. הוא חי על קפה מריר וטבק יבש. תפקידו השתנה: הוא הפך למשקל המאזן.
הערוץ הרשמי למטה: הוא משתמש בשם הקוד שהכניס לרדיו אירופה החופשית – רמזים על גורל הטייסים דרך בקשות תמימות לכאורה. הוא שולח מסרים דרך ערוצים מתווכים (הדיפלומטים הזרים, הצלב האדום) המשתמשים בקהילה היהודית כהוכחת קיום לחשיבות המקרה. המסר שלו לישראל הוא: אנחנו הראייה החיה, השתמשו בנו בתבונה. זהו ניהול מודיעיני באמצעות סיכון אישי וקהילתי מוחלט.

האינטראקציה המכריעה: הוא נפגש בסתר עם אוסאמה, מורה המתמטיקה. אוסאמה, איש שפניו חרושים בדאגה, לא מוכר יותר מידע. הוא מזהיר: "הכוחות החמושים, שלמה, הם מחפשים. הם יודעים שמישהו מתווך. הם רוצים אותך. אתה הפתח." שלמה יודע את זה. הוא לא יכול לעזוב את בית הכנסת. הוא הפך לעוגן המחובר לחוט דק. אם יעזוב, המוסדות הפורמליים (בית הכנסת, המוסדות הקהילתיים) יתמוטטו, והסיכוי להשגת עסקה ימות.
מבחן הטלית: הוא מגיע לבית הכנסת בוקר אחד ומגלה גרפיטי על הקיר החיצוני: "שתשתקו, תישארו. הבוגדים ימותו." זו הפעם הראשונה שהגרפיטי מדבר על בגידה. שלמה לא קורא לאיש. הוא לוקח פיסת בד ישנה, ובלי מים, מוחק את הכתובת בידיו החשופות. הוא משפשף עד שהצבע נכנס לציפורניים שלו. הוא נוגע ברעל, הופך את הרעל לחלק ממנו. זו התגובה היחידה: ספיגה, לא תגובה.

שלושה חודשים עוברים. העולם משתנה במהירות, אבל ביירות של הקהילה היהודית נמצאת במצב של הקפאה. הימים נמדדים בקפה ובמסרים מקודדים.
המועקה האקלימית: חורף ביירות כבד. הגשם מכה בחלונות, אבל הרעש מחריש יותר מהשקט. שלמה עוקב אחרי כל טיפת גשם, כאילו הן סופרות את הימים שנותרו. הקהילה ממשיכה את חייה בצמצום אכזרי: לא חגיגות, לא מסיבות. הם משחקים קיום.
שחרור המילה: בוקר אחד, מגיע שליח. לא רשמי, לא מוכר. הוא משאיר חבילה קטנה, מלוכלכת, על ספסל בית הכנסת. בפנים – עיתון עברי, דהוי, מקופל לאמצע, כיתוב גדול בטוש שחור. שלמה יושב לבד במרתף, עם נר כבוי וטלית מקופלת. הוא קורא: "שוחררו: אמנון פקטורי וישראל פרימור."

התגובה הפיזית אינה שמחה. זו קריסה. הטייסים שוחררו. המשימה הושלמה. שלמה מחזיק את העיתון כאילו הוא מחזיק גופה. לא גופה של אדם, אלא גופה של התקופה. הקהילה שילמה מחיר מלא על הישרדות.

השחרור הפרטי של הקהילה: כששלמה מראה את הכותרת לאלברט, הוא לא צועק. הוא רק לוחש: "זה נגמר, שלמה. זה נגמר." דמעות זורמות על לחייו של אלברט, דמעות שאינן של אושר, אלא של הקלה נוראה. שלמה לא עונה. הוא רק לוחץ את הטלית אל חזהו. היא זוכרת את המשקל. העיר עדיין עומדת. התפילה חוזרת למקומה. אבל שלמה יודע: הסידור חדש. הקיום שלהם בביירות הוא עכשיו סימן רשמי, הכרזה על תפקידם במלחמה. הוא נשאר יחף על האבן של בית הכנסת, מחזיק את כובד הקהילה, ומחכה לראות מי יבוא לדרוש את החוב שנצבר על פני שלושת החודשים הללו.

השנים חלפו, והקהילה היהודית של ביירות דהתה כמו כתובת על אבן גיר תחת גשם. אחרי 1973 באו הצללים: מלחמת האזרחים, חטיפות, חילופי ממשלות, התפוררות מוסרית של עיר שתמיד שיחקה בקצוות , וביניהם נלכדה שארית של יהודים קשישים, עקשנים, נאמנים למקום שכבר לא ידע את שמם. החגים נחגגו בחדרים סגורים, בלי חזנים, בלי ילדים. תפילות הפכו ללחישות.

וב־1984, ביום שני שגרתי מדי, שלמה סלים ג׳מוס הגיע לבדו אל משרדו שבקומת האבן האחורית של בית הכנסת מגן אברהם – מקום שכבר היה יותר ארכיון מהיכל. הוא הדליק את המנורה הקטנה מעל השולחן, פתח את פנקס התעודות, ולא הספיק לכתוב.

שני גברים רעולי פנים נכנסו בדממה. אחד מהם לחץ את כתפו. השני נעל את הדלת מבפנים.

איש לא ראה אותו יוצא.

לא נמצא פתק. לא נמצאה תביעה. לא נמצאה גופה.

רק הנר של שולחנו המשיך לדעוך לבד – עד שנכבו האור, הקהילה, והשם.

היום, בבית הכנסת ההוא, הציפורים מתפללות ראשונות. ואין מי שיענה.

נקווה שלא לעוד הרבה זמן

אחרית דבר: שלמה סלים ג'מוס, שפעל בביירות תחת איום מתמיד, הוא סמל למחויבות נצחית שאינה דועכת, גם לאחר עשרות שנים. סיפורו, המגלם את הבדידות ואת החרדה של הקהילה מול אויב, משקף את הערך העליון ביותר של מדינת ישראל: הבטחת פדיון שבויים ואי־הפקרת איש. כפי ששלמה נלחם (לכאורה) בצללים כדי להחזיר את פקטורי ופרימור, כך גם מדינת ישראל והעם היהודי אינם חדלים מלחפש, לזכור ולפעול למען אלה שעדיין שבויי גורל. עכשיו, בית הכנסת שלו ריק, אבל המורשת שלו חיה. נתפלל כולנו, במעשה וברוח, לחזרתם המהירה והבטוחה של כל החטופים והנעדרים שעדיין שבויי גורל ומקום. סגירת המעגל המלאה של סיפור זה תתרחש רק כאשר גופתו של סלים מורד (שלמה) ג'מוס – כמו גופותיהם של שאר נעדרי צה"ל וגיבורי הקהילות היהודית בלבנט שפעלו למען ישראל – תובא לקבורה באדמת ישראל. זהו צו מוסרי והיסטורי: להעניק למשפחות הנמלטים קבר של ממש במקום להימלט לתוך זיכרונות בלבד. זוהי ההכרה המאוחרת, ההכרחית והצודקת למי ששילם את המחיר הכבד ביותר.

הערה חשובה לקורא: מעבר לעובדות ההיסטוריות המאשרות את תפקידו של סלים מורד (שלמה) ג'מוס כמנהיג הקהילה היהודית בביירות ואת מעורבותו הכללית בעלייה ובתיווך – כל פרטי המעורבות בסיפור חטיפת הטייסים אמנון פקטורי וישראל פרימור הינם בדיה ספרותית מבוססת הערכה ודמיון. סיפוריו האישיים, המודיעיניים והמדויקים של אנשים כדוגמת שלמה, שפעלו בחשאיות מוחלטת בלבנון, לא סופרו ולא יסופרו כנראה לעולם. טקסט זה מבקש להעניק לדמותו מחווה פואטית, כבדה ומדומיינת, המשקפת את החרדה והבדידות שאפפו את פועלו.

כרמליסט בטלגרם https://t.me/abucarmelist