האבטיח האחרון של השנה: שיעור על עם ישראל מתוך מונית חיפאית

בשוק תלפיות, יום שישי בצהריים. ריח דגים טריים עולה מן הדוכנים, נכרך בחלות מתוקות ובחמימות של ירקות שנערמים בארגזים. שפות מתנגשות זו בזו – רוסית, ערבית, יידיש ועברית שבורה של עולה חדשה. ילד קטן מושיט יד לאבטיח, אמו מתקנת אותו בעברית עקומה, והמוכר משיב ביידיש: “תודה, גיברת.” רגע קטן, שנשמע כמו הקדמה לפרשת ניצבים -“אתם ניצבים היום כולכם לפני ה’ אלוקיכם.”

יוסי, נהג מונית מנווה שאנן, ממתין בצד עם כוס קפה שחור. על פניו קמטי חיוך עקשניים, במוחו מחשבות פילוסופיות שלמד באוניברסיטת חיפה, ובפיו מילים שנולדות מכל נוסע שעולה אליו. “הכביש הוא ספר,” הוא נוהג לומר, “וכל נוסע הוא פרק.”

האישה הראשונה נכנסת -שיער בלונדיני צבוע, חלוק פרחוני, סל ירקות כבד. היא מבקשת “לסופר, יוסי’לה”, ומספרת על הילדים שעזבו, על הכלב שנשאר. יוסי משיב לה: “גם לבד, את חלק. פרשת ניצבים לא אומרת אולי -היא אומרת ‘אתם ניצבים’. עובדה. תראי את מכבי חיפה אתמול – חמישה שערים, קהל מכל השכונות, כולם שרו ‘ירוק עולה’. את גם שם, אפילו אם רק עם סל ירקות.” היא צוחקת: “אז גם אני שער אחד קטן.”

היא יורדת, והדלת נפתחת לשניים קטנים עם אביהם. הגדול קורא קומיקס, הקטן – ילד על הרצף – שותק, אוזניות על ראשו. האב עייף, עיניו כבדים. יוסי מניח יד קלה על כתף האב: “ויטגנשטיין אמר שהגבול של השפה הוא הגבול של עולמנו. אבל הילד שלך, עם השקט שלו, יש לו עולם שאין לו גבולות. לפעמים הבעיה היא לא הוא שלא מדבר – אלא אנחנו שלא שומעים.” הילד מרים עיניים, מחייך חיוך קטן. האב עונה בלחישה: “הלוואי שכל אחד היה רואה אותו ככה.” יוסי משיב: “התורה כבר ראתה. כתוב: ‘טפכם וגרך’. כולם בפנים, גם מי שלא מוציא מילה.”

הם יורדים, ומורה ותיק נכנס. שבעים פלוס, חולצה לבנה, כיפה שחורה סרוגה, סידור קטן בידו. החדשות ברדיו מספרות על עוד חיילים מעזה. המורה מנענע בראש. יוסי מנמיך ואומר: “פרשת ניצבים תמיד לפני ראש השנה -כדי להזכיר שגם כשנדמה שהכול מתפרק, אנחנו עדיין עומדים. זה לא הבטחה, זו עובדה. כמו מכבי שלנו – אחרי הפסדים ושבר, פתאום קמים, חמש חתיכות, והעיר כולה על הרגליים. זה לא כדורגל, זו פילוסופיה.” המורה מניח יד על כתפו: “אתה לא רק נהג. אתה מורה של החיים.”

עוד עצירה, עוד נוסע. בחור שחום, גבוה, חולצת פולו ירוקה עם סמל מכבי חיפה, תיק ספורט זרוק. לואיס, הקשר הזר. “קפה… כרמל,” הוא אומר. יוסי מחייך: “Football is philosophy. Yesterday, five goals – the whole city one soul. Like Torah says: you all stand together.” לואיס צוחק: “Yes, together. Haifa people – big heart.” יוסי ממשיך: “Synagogue, market, stadium – many languages, one song. That’s Nitzavim.” לואיס מהנהן, מבין בחיוך יותר מבמילים.

ולבסוף, אתי מחכה לו. אשתו, חולצה בהירה, תיק קטן על הכתף, וביד נחש גומי ירוק שקנתה לנכדים. היא מתיישבת לידו, ואומרת: “בוא ניסע כבר הביתה.” יוסי מחייך: “את הנסיעה הזו לא צריך למונה.”

הבית פתוח, ריחות עולים. אתי במטבח, סירים מבעבעים, חריימה אדום כמו לב פועם, קציצות טלה רכות, עוגת דבש מתחממת בתנור. הנכדים מתרוצצים, הבן מגיע עם אשתו, חדשות ברקע מספרות על מחירים, על הפגנות, על החיילים. יוסי יושב עם הנכד שמצייר דגל ירוק של מכבי. “סבא, גם אני חלק מהקבוצה?”
“בטח,” יוסי צוחק. “אתה לא רק חלק – אתה השיר ששרים ביציע.”

הנכדה הקטנה שואלת: “למה כולם רבים?”
“כי אנשים שוכחים שהם ניצבים יחד,” הוא משיב. “הם חושבים שהם לבד. אבל התורה אומרת – כולכם. את בפנים, גם הילד השקט, גם השחקן הזר. אין בחוץ.”

השמש נוגעת בהר, השולחן ערוך. יוסי מרים את הכוס: “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם, בורא פרי הגפן.” עיניו נרטבות, כי הוא מבין: זה לא רק קידוש, זו ההתגשמות של הפסוק. כולנו ניצבים סביב שולחן אחד.

אתי מניחה את הדג ואומרת בקול מלא שירה, כמו אייל שני: “הדג הזה שחה בים מול הכרמל, ספג מליחות ושמש. עכשיו הוא טובל ברוטב עגבניות ושום, חריף ומתוק כאחד. אל תבשלו אותו יותר מדי – תשאירו לו מילה משלו.”
יוסי מצביע על הקציצות: “הבשר הזה טחון, מפורק, אבל התאחד מחדש עם פטרוזיליה ובהרט. כמו העם שלנו -פזור, נאסף, נהיה גוף אחד.”
ולבסוף עוגת הדבש: “זו לא עוגה – זו תפילה. דבש, קפה, קינמון. חומרים פשוטים, שהופכים לזמן אחר.”

הארוחה מלאה קולות, פוליטיקה, אקטואליה, זיכרונות. ואז כולם יוצאים למרפסת. רוח מהים, אורות הכרמל מנצנצים. על השולחן אבטיח אחרון של העונה. יוסי פורס אותו, המיץ האדום נוזל, גרעינים שחורים ניתזים. “האבטיח הזה,” הוא אומר, “הוא השנה שלנו: ירוק מבחוץ, אדום מבפנים, מלא גרעינים – ובתוכו מתיקות שלא נגמרת. הוא מלמד אותנו שצריך לחלוק. אחרת זו רק פרוסה.”

הבן מדליק ג’וינט קטן, מעביר. עשן מתערבב בריח האבטיח, בצחוק הילדים. יוסי שואף, עוצם עיניים. “אני כל היום מפילוסף במונית,” הוא אומר, “אבל הפילוסופיה האמיתית היא כאן: אבטיח אחרון, עשן שעולה, נכדים שמריעים. זה ניצבים. זה לא ספר – זה החיים עצמם.”

הנכדים מנפנפים קליפות כמו דגלי ניצחון ירוקים. אתי מחייכת, הבן צוחק בקול, והעיר כולה – עם השפות, השווקים, המגרשים, הכאבים – מתכנסת לתוך המרפסת הזאת.

ויוסי מהרהר, כמעט לוחש:
“שנה שלמה אפשר לסכם באבטיח אחד. אבל אבטיח אוכלים יחד. רק כשחולקים – מבינים סוף סוף את הפסוק: ‘אתם ניצבים היום כולכם לפני ה’ אלוקיכם.’”

ובסוף הלילה, כשהעשן מתפזר מהג’וינט והאבטיח האחרון של העונה נוזל על הצלחות, יוסי נשען לאחור ומניח יד על משענת הכיסא. עיניו חוצות את המרפסת אל העיר הפרוסה לפניו – אורות קטנים מהכרמל ועד הים, כמו נקודות של זהב על בד כהה. והוא חושב. כל היום הוא מסיע אנשים, דלתות נפתחות ונסגרות, פרצופים מתחלפים, סיפורים שנכנסים ונשארים תלויים בין המושבים. אבל בסוף, כששקט יורד על הבית, הוא מבין – לא היה זה עוד יום עבודה, אלא שיעור על מהות העם הזה והעיר הזו.

הוא חושב על האישה עם הסל מהשוק, שבלונד דהוי מסתיר בדידות מתמשכת; על האב עם הילד השותק, שמלמד ששתיקה היא גם שפה; על המורה הוותיק, שנושא בתוכו ספרות וחזון; על השחקן הזר, שחיוך רחב אחד שלו חיבר אותו ללב של עיר זרה. כל אחד מהם, אומר יוסי לעצמו, הוא טיפה בים, ויחד – הם ים שאין לו סוף.

חיפה, הוא מהרהר, היא לא עוד עיר. היא מעבדה חיה של ההיסטוריה היהודית. יהודים מתימן, מרוקו, פולין, רוסיה, אתיופיה, אוקראינה – כולם ירדו מהספינות, עלו מהנמל, נכנסו אל הרחובות שלה, ויצרו משהו שאף אחד לא תכנן. מרקם כל כך עשיר, שאי אפשר לשכפל אותו בשום מקום אחר. זה לא חסרון, זו מתנה. הרי גם הביולוגיה יודעת: גיוון הוא כוח. המפגש בין קצוות שונים מוליד אנשים חכמים יותר, יצירתיים יותר, יפים יותר, עמידים יותר.

עם ישראל, יוסי חושב, לא נבנה על טהרה אחת אלא על ערבוביה קדושה. לא על מונוטוניות, אלא על גוונים מתנגשים. ואולי זו הסיבה שאין מי שיכול עליו: כי בתוך כל פער, בתוך כל סתירה, יש תנועה שמולידה חיים חדשים. הוא מדמיין את אבותיו שעלו בספינות רעועות, את הסבים של שכניו שהגיעו על עגלות או ברגל, וכל אחד מהם הביא עמו מילה, תבלין, מנגינה. עכשיו הכול שוכן בתוך צלחת חריימה אחת, בתוך שיר קהל אחד בסמי עופר, בתוך תפילת קידוש אחת בליל שבת.

יוסי שואף שוב מן האוויר, הפעם בלי עשן. הוא יודע שבחדשות מדברים על פילוג, על שנאה, על מחלוקות שאין להן קץ. אבל בלב הוא מרגיש משהו אחר: שכל עוד אנחנו ניצבים יחד, לא משנה כמה הפנים שונים, כמה השפות מתנגשות – הכוח של העם הזה לא יכול להישבר. כי הכוח שלו הוא לא במנהיגים, לא במוסדות, לא אפילו בנצח ההיסטורי – אלא באנשים עצמם, שנוסעים במונית שלו, שנכנסים ויוצאים, וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו.

והוא מהרהר בקול, כאילו לעצמו, כאילו לעיר כולה:
“חיפה לימדה אותי שהאחדות היא לא חלום. היא מציאות יומיומית. היא נמצאת בכל פרוסת אבטיח אחרון שחולקים יחד, בכל גרעין שחור שנדבק לשיניים וצוחקים עליו. היא נמצאת ברגע שבו אישה בודדה, ילד שותק, מורה ותיק ושחקן זר – כולם חלק מאותו פסוק עתיק: ‘אתם ניצבים היום כולכם.’

ואז, כמו ניגון ישן שממשיך לנגן גם כשכבר לא שומעים אותו, הוא לוחש:
“מי יכול על עם כזה? מי יכול על עיר כזו? אנחנו לא רק קיבוץ גלויות – אנחנו ההוכחה שמה שנראה כשבר הופך, בסופו של דבר, לחיים חדשים. וזה הכוח שלנו: לא להישבר, אלא לעמוד, לנצוב. יחד.”

שבת שלום חיפה, אוהבים – מערכת כרמליסט