אביבה צוחקת, והעיר עונה: שבת אחת בין נווה שאנן לשפרינצק

אני יושבת עם מרים בקפה ברחוב הגליל, נובו – הכלב שלה מתפתל מתחת לשולחן ומנסה לגנוב בורקס. השמש עוד מטפסת, ואני צוחקת. אומרים לי בכל מקום שהצחוק שלי מתגלגל כמו מנגינה. לפעמים זה מציל אותי. לפעמים זה מכסה על הדמעות שיש להן שמות.

אנחנו מדברות על הכול. מרים מספרת על ההפגנה בהדר, ואני עונה לה שכבר התרגלתי – בחיפה כל שבוע מישהו צועק על הממשלה, אבל אצלי בבית הצעקות אחרות: אמא על הירקות, אבא על המחירים, ואני על זה שאני שוב מאחרת.

בטכניון אנחנו חיות בעולמות מקבילים – היא קבורה באותות, ואני נרדמת על טרנזיסטורים. אבל כשמגיע אלול, פתאום שנינו מדברות על פרשת השבוע. אני אומרת לה: “כי תבוא אל הארץ, זה לא רק חקלאים. זה כל אחד שמביא משהו מעצמו, את הראשית שלו, ומשיב תודה.” היא מסתכלת עליי, ואני יודעת שהיא מבינה למה העיניים שלי קצת אדומות.

אני בודקת שעון, לוקחת מפתחות. השוק מחכה, ואמא כבר שם. אני מכירה אותה, היא תעמוד ליד החצילים, תחכה לי עם אותו מבט חצי נוזף חצי אוהב. ואני רק מתפללת שאמצא חניה. תמיד יש לי פחד שלא אמצא. מצחיק, נכון? אני כובשת משוואות קשות בטכניון, אבל נבהלת מרחוב מלא מכוניות.

אני נכנסת לרכב, המאזדה הישנה משמיעה חריקה מוכרת, כאילו גם היא לא רוצה לקום בבוקר. אני מתפללת בלב – “אלוהים, רק שלא אאחר. רק חניה אחת.”

בדרך לרחוב הרצל אני קולטת את הפקק. האוטובוס של קו 37 חוסם חצי נתיב, נהג מונית צופר על מישהו, ומישהו צופר עליו בחזרה. אני מנסה לא להסתכל על השעון, אבל היד שלי נמשכת לשם שוב ושוב.
דמעת הלחץ מתגנבת – לא על החיים, על חניה. כן, על חניה. אני לוחשת לעצמי: “הציון שלי באלקטרוניקה גבוה, אבל מה זה שווה אם אני מאחרת לאמא לשוק?”

אני מתקרבת לתלפיות, עושה סיבוב אחד, שניים, שלישי. כל מקום תפוס. נהגים אחרים עוצרים באמצע, עושים רוורס בלי להסתכל. אני כמעט מתייאשת, ואז – כמו מתנה – מישהי יוצאת עם שקיות כבדות. אני נדחפת, לא מתביישת, ותופסת את המקום. אני נשבעת ששמעתי מלאך אומר “זה שלך”.

אני יוצאת מהרכב עם חיוך גדול, נושמת כאילו סיימתי ריצה. “תודה. תודה.” מילמול קצר, כמעט תפילה.

אני הולכת בתוך ההמון, סלים בידיים של אנשים מכל כיוון, והקולות מתנגנים: “בצל בשקל!”, “עגבניה אדומה כמו לב!”, “קפה טחון במקום, אחותי, קפה!” – כאילו כל השוק שר מנגינה משלו. הצחוק שלי מתערבב בזה, מתגלגל החוצה, ומישהו מהצד קורא: “אביבה, תמיד את עושה שמח פה.” אני מחייכת, לא עוצרת.

ואז – אמא. אני רואה אותה מרחוק. המטפחת שלה ירוקה־צהובה, כמו דגל קטן בתוך ים של ראשים. היא עומדת ליד החצילים, ידיים על המותניים, בדיוק כמו דמות מצוירת שיצאה מתוך סיפור. אני מתקרבת, מתכוננת לנזיפה.

“אמרתי לך תשע,” היא אומרת בלי הקדמות.
אני מצמידה לה חיבוק, לוחשת: “מצאתי חניה, אמא. את לא מבינה איזה נס.”
היא נאנחת, אבל עיניה מתרככות. “חניה זה לא נס. נס זה ילדים שנשארים בחיים.”

המילים חותכות, ואני שותקת. דמעת האח מתגנבת לי בגרון, אבל אני מגלגלת צחוק, מנסה להפוך את הכאב לצליל. אמא מסתכלת עליי, מבינה, אבל לא אומרת כלום.

אנחנו עוברות בין הדוכנים. היא מושכת אותי ליד ערימת קישואים. “תראי, זה לא משחק. צריך להרגיש. לא רך מדי, לא יבש. באמצע.” היא נותנת לי למשש.
אני עונה: “כמו החיים.”
“בדיוק.”

והיא מתחילה לספר – איך בילדותה באתיופיה היו קוטפים ירקות מהשדה בלי לחשוב, בלי לשלם. איך היו חוזרים יחפים עם סלים, והיה ברור שהשבת תבוא. אני רואה אותה ילדה קטנה, עם צמות דקות, הולכת בשבילי אדמה, וכל כך קשה לי לחבר אותה לאישה שעומדת עכשיו ליד עגבניות בשוק תלפיות.

אנחנו קונות בצלים – הרבה יותר ממה שצריך – “שיהיה שפע,” היא אומרת. קפה שחור, פלפל חריף. היא מסבירה, היא מדריכה, כאילו אני עדיין ילדה שלומדת לבחור. ואני, עם כל הידע של המעבדה, מרגישה קטנה לידה.

באמצע, היא עוצרת, מניחה יד על כתפי. “אביבה,” היא אומרת לאט, “את הביכורים שלי. מה שהבאתי לארץ הזאת.”

המילים האלה ממלאות אותי. דמעת הגאווה נוצצת לי בעין, אבל אני שוב מצחיקה אותה בכוונה. הצחוק שלי מתגלגל, מתערבב עם קריאות הסוחרים, עם ריח התבלינים, עם זיכרונות שלא עוזבים.

אנחנו יוצאות מהשוק, הסלים כבדים, ואני חושבת לעצמי – כל צעד כאן הוא גם עול וגם מתנה.

אנחנו יוצאות מהשוק עם הסלים, ואני כבר מתכוננת לנסיעה חזרה. אבל אמא עוצרת פתאום ליד דוכן פרחים קטן, כאילו זה חלק מהטקס. הדוכן מלא צבעים – אדומים עזים, צהובים שנראים כמו שמשות קטנות, סגולים שמריחים כמו מתיקות אחרת.

“צריך פרחים לשבת,” היא אומרת, ומושיטה יד לזר חרציות לבנות.
אני מתפלאת. “פרחים? אצלנו לא תמיד שמים פרחים.”
היא מחייכת. “בארץ שלנו, באתיופיה, לא היה בית בלי פרח. אפילו אם זה היה רק שיח קטן שצמח ליד הדלת, היו קוטפים ממנו ומניחים באמצע הבית.”

אני מביטה בה. “חשבתי ששם היה יותר… קשה.”
“קשה היה,” היא מהנהנת, “אבל פרחים תמיד מצאו דרך לפרוח. גם כשלא היה מה לאכול, תמיד ידענו שיש יופי. היינו אומרים , אם אדמה נותנת פרח, סימן שלא שכחה אותנו.”

דמעת האדמה מתעוררת בי, דמעה שמריחה אדמה רטובה אחרי גשם ראשון. אני רואה בעיני רוחי ילדות בכפר רחוק, יושבות ליד פרחים קטנים, שואפות ריח, שוכחות רעב לשנייה.

אמא מוסיפה: “כשהגענו לישראל, הייתי מחפשת פרח. בעיר, בין בטון, חיפשתי משהו שיזכיר לי שהאדמה עוד זוכרת.” היא מביטה בי, קולה מתרכך. “ועכשיו את, את הפרח שלי פה.”

אני מתכופפת, לוקחת זר אדום־צהוב. “אז נשאיר פרחים בסלון, שיהיה גם לנו סימן.”
היא מחייכת, ואני מרגישה איך השוק, הצעקות, כל הכובד – מתמוססים בתוך עלי כותרת פשוטים.

אנחנו חוזרות לרכב, מניחות את הסלים עם הבצלים, הקישואים, ואת הזר מלמעלה. והריח שלו, ריח של אדמה רחוקה, מתערבב לי עם צחוק מתגלגל שעולה בלי שליטה.

אני עוצרת את הרכב מול הבניין בקריית שפרינצק, מניחה יד על הזר ומביטה לרגע בחלון. הבית של ההורים שלי תמיד נראה אותו דבר , אותו לובי קטן עם ריח של סבון כביסה, אותה שכנה מבוגרת שמביטה מהמרפסת ומנפנפת ביד כאילו היא שומרת שבת בעצמה.

אנחנו עולות עם הסלים, ודלת הדירה כבר פתוחה. בפנים ריח של סיר שמתבשל שעות, ריח קפה שנשאר חזק באוויר, ואיזה שיר אתיופי ישן מתנגן מהרדיו שאבא סידר ליד החלון.
האחים שלי מתרוצצים בסלון. שתי האחיות הקטנות כבר עוזרות לאמא לקלף ירקות, והאח הגדול יושב עם טלפון ביד, צועק משהו על כדורגל.

“אביבה!” כולם קוראים, כאילו לא ראו אותי שבועות. ואני נכנסת עם הצחוק שלי, שממלא את הבית, מתגלגל בין הקירות, מתערבב עם קולות אחרים.
דמעת הבית מציצה – זו דמעה שלא נופלת, רק מזכירה: זה המקום שבו תמיד חוזרים להיות הילדה.

השכנים נכנסים, אחד אחרי השני. גברת מזעל מהדירה ממול מביאה חלה קלועה, מריחה מתוק, ואומרת: “שתהיה שבת יפה, אביבה.”
השכן מהקומה למטה מניח בקבוק יין על השולחן, לוחץ לאבא יד.

כולם מדברים ביחד: על החדשות , עוד ויכוח בכנסת על חוק הגיוס, על ההפגנות בחיפה, על מחירי החשמל. השולחן בסלון כבר מלא קולות עוד לפני שהוא מלא מנות.
אני שומעת איך אבא אומר: “הכול פוליטיקה, אבל שבת – שבת נשארת.”

אני מתיישבת ליד אחת האחיות, עוזרת לה לחתוך בצל. היא מספרת לי על החברות שלה מבית הספר, על איך צחקו עליה בגלל השם האתיופי שלה, ואני מספרת לה על הטכניון ועל איך גם שם יש רגעים שאני מרגישה זרה. אנחנו מביטות אחת על השנייה ויודעות , יש קו שמחבר אותנו, דק אבל חזק.

הזמן זורם אחרת כאן. השמש עוד לא שקעה, אבל הבית כבר לובש אווירת שבת. נרות מחכים על השולחן, סירים מבעבעים, ילדים רצים, שכנים צוחקים – וכל זה מתערבב יחד כמו תבשיל של זכרונות, ריחות וקולות.

ואני מרגישה איך כל דמעה שלי מקבלת מקום: דמעת האח שלא יחזור, האח שמת בעזה, שעדיין מוקדם לדבר עליו – דמעת הגאווה על מה שהגענו אליו, דמעת הבית שפורחת בכל שבת מחדש.

ובין כל זה – ציפייה. עוד מעט הוא ייכנס, החבר החדש שלי. אני חושבת איך יראה אותנו: משפחה רועשת, צבעונית, מלאה באוכל, דמעות וצחוקים. ואני רק מקווה שהוא ירגיש כאן כמו שאני מרגישה – בין עולמות, אבל בבית.

הדלת נפתחת בצליל מוכר של מתכת על מתכת. ריח הסירים מתערבב ברגע עם אוויר קריר שמגיע מבחוץ. אני עומדת בכניסה, הלב שלי דופק כמו במבחן במעבדה.

עומר נכנס פנימה. גבוה, שיערו חום מעט פרוע, עיניים בהירות שמתרגלות מהר לחדר מלא אחים ואחיות. בידיו בקבוק יין אדום עטוף בעיתון מקומט. הוא גר ברחוב התישבי, ממש בלב הכרמל, במרחק שלושה קווי אוטובוס מכאן. גם הוא סטודנט לחשמל בטכניון – הכרנו באחד הקורסים הקשים, כשהוא שאל שאלה שאף אחד לא העז לשאול בקול. מאז מצאתי בו שקט שמאזן את הצחוק שלי.

“ברוך הבא,” אמא אומרת בקול מלא קמח ותבלינים. היא לוחצת את ידו כאילו הוא בן משפחה שכבר מזמן לא היה כאן.
“תודה,” הוא עונה, קולו רך. “האמת, אני מתרגש.”
האחות הקטנה מתפרצת: “יש לך אוטו?”
הוא צוחק: “לא, יש לי אופניים חשמליות. זה מספיק טוב בשביל לעלות לתישבי.”
כולם מתפקעים מצחוק, ואני מצטרפת, הצחוק שלי מתגלגל כמו מנגינה שכבר הופכת להיות רקע לסצינה.

השולחן ערוך: אינג’רה פרושה כמו ירח גדול, תבשיל קישואים ירוקים עם תיבול חריף, עוף עם כוסברה וכמון, קפה שחור מבעבע בפינג’אן קטן. אמא מסבירה לעומר על כל מנה, כאילו הוא תלמיד שלה.
“זה קישוא לשבת,” היא אומרת, מניחה לו צלחת. “ככה אמא שלי עשתה באתיופיה. פשוט, אבל עם לב.”
עומר טועם לאט, מהנהן. “זה כמו לאכול סיפור.”
אבא מסתכל עליו ארוכות. “יפה אמרת,” הוא אומר, ולוחץ לו את הכתף.

אני יושבת לידו, לוחשת: “זה הביכורים שלנו. כל אחד מביא משהו לשולחן, גם אם זה רק צחוק או סיפור.”
הוא מביט בי, עיניו שקטות. “ואת,” הוא אומר בלחש, “את הביכורים של כולם כאן.”

הבית מתמלא קולות – שכנים שעברו עם סלטים, אחים מתווכחים על כדורגל, נרות נדלקים. שבת יורדת לאט על קריית שפרינצק, ואני מרגישה את כל הדמעות שלי – דמעת האח, דמעת הבית, דמעת הגאווה – מתערבבות אחת בשנייה, נמסות לתוך צליל אחד מתמשך של צחוק.

אנחנו יוצאים מהבית אחרי הנשנוש, הבטן מגורה, הראש עוד מסתחרר מהקולות ומהריחות. עומר לוחץ יד לשכנים, מחייך לאחים שלי, ואני רואה בעיניים שלו שהוא מנסה לשמור הכול בפנים, כל השפע הזה שהוא לא הכיר בבית שלו ברחוב התישבי.

אנחנו הולכים ברגל לכיוון הים, דרך הרחובות של שפרינצק. האוויר מתקרר, השבת יורדת על חיפה. הילדים משחקים בכדור ברחבה, ריח של חלות אפויות עוד נודף ממרפסות. אני צוחקת לעצמי: “תראה, אפילו הרחוב לובש שבת.”
“כן,” הוא עונה, “זה שונה מהכרמל. פה הכול יותר… קרוב.”

אנחנו יורדים בדרך לכיוון חוף שיקמונה. האור מתחלף לנצנוץ רך של פנסים, ואני מתחילה לדבר – בלי תכנון.
“בפרשה, כי תבוא, זה תמיד מרגש אותי. מצוות הביכורים, לקחת את הראשית, את הכי טוב שלך, ולהביא אותו. לא רק מהשדה. גם מהלב.”
עומר עוצר, מביט בי. “זה כמו שאת עשית הערב. הבאת אותי, חשפת אותי למשפחה שלך. זה הביכורים שלך.”
אני מחייכת, אבל בפנים מתערבלת לי דמעת האח. “הלוואי שגם הוא היה פה. הוא היה הביכורים של אבא, ואת זה איבדנו במלחמה.”

אנחנו שותקים קצת. רק הגלים מלמדים אותנו לנשום. ואז עומר לוחש: “חשבתי על זה הרבה. כל החדשות , ההפגנות, הוויכוחים על הגיוס, כל זה – בסוף זה מתכנס לשאלה אחת: מה אנחנו מוכנים להביא כראשית? מה אנחנו נותנים מעצמנו.”

אני נאנחת. “כן. זה כואב. האח שלי נתן את החיים שלו. ואני נותנת את הראש שלי לטכניון, את הלילות. אמא נותנת את כל כוחה בשוק, ואבא נותן שתיקה כבדה מדי.”
עומר מחייך במרירות. “ואני נותן שאלות. תמיד שאלות.”
אני צוחקת, הצחוק שלי מתגלגל מעל הגלים. “שאלות זה טוב. גם ביכורים צריכים שאלות.”

הים נפרש לפנינו, שחור עם נקודות כסף. אנחנו מתיישבים על הסלעים. אני שולפת את הזר שקנינו קודם ומניחה אותו על החול, כאילו גם לשבת יש מקום קטן ליד המים.
“פרחים,” אני אומרת, “בשביל אמא זה סימן שלא שכחו אותנו.”
“ולך?” עומר שואל.
“לי זה סימן שאני לא שוכחת להודות. גם על הצחוק שלי. גם על הדמעות שיש להן שמות.”

הרוח נוגעת בנו, ואני חושבת: אולי זו המשמעות של “כי תבוא אל הארץ” – לא רק להחזיק חלקת אדמה, אלא להחזיק את כל מה שאתה נושא, ולהפוך אותו למתנה.

הים רועש ושקט באותה נשימה. הגלים נשברים קרוב אלינו, מתפזרים לאלפי טיפות קטנות שנדבקות לבגדים. אני שומעת את עצמי נושמת בקצב שלהם, כמו לומדת שפה חדשה. עומר יושב לידי, מביט רחוק, ואני מרגישה שהוא מבין – לא את הכול, אבל מספיק כדי להיות כאן.

“תראי,” הוא אומר פתאום, “אולי כל הארץ הזאת היא כמו השוק שראיתי אצל אמא שלך. המון רעש, המון דוכנים, וצריך לדעת לבחור נכון. לא רך מדי, לא קשה מדי. באמצע.”
אני מחייכת. “כמו החיים.”

אני מניחה את הזר על החול, נותנת לרוח לשחק עם העלים. המים כמעט נוגעים בו, כמעט לוקחים אותו. ואני חושבת: זה אנחנו – עומדים על הגבול הזה, בין אדמה לים, בין ישן לחדש, בין דמעה לצחוק.

השבת כבר כאן. היא לא מתחילה מהנרות, לא מהסירים – היא מתחילה מהרגע שבו מישהו זוכר להביא את הראשית, גם אם זה רק צחוק מתגלגל או פרח על החול.

ואני לוחשת לעצמי, כמעט בלי קול: “אולי זה הביכורים שלי. אולי זה מה שאני באתי לתת.”

מעבר רך מן החוף חזרה לבית. השולחן כבר ערוך, נרות דולקים, ריח של תבשילים חמים ממלא את קריית שפרינצק. אמא מציעה לכל אחד כיסא, האחים כבר מתמקמים, ועומר מתיישב לידי. זה הרגע שבו כל הזיכרונות, הדמעות והצחוק מתמזגים לתוך סעודת שבת שלמה – סעודה שמביאה את הביכורים שלנו אל תוך הקיום.

מנה ראשונה – דג חריף באינג’רה

בהשראת מצוות הביכורים – הראשית והמים החיים

רכיבים:
• 4 נתחי פילה דג אמנון
• 2 כפות ברברה (תערובת אתיופית חריפה)
• 3 שיני שום כתושות
• כף ג’ינג’ר מגורד
• 2 כפות שמן
• מיץ מלימון אחד
• מלח גס

הכנה:
1. מערבבים ברברה, שום, ג’ינג’ר, שמן ולימון למשרה.
2. משרים את נתחי הדג כחצי שעה.
3. צולים על מחבת חמה 3–4 דקות מכל צד.
4. מגישים מעל אינג’רה חמה – הלחם האתיופי שמסמל אדמה וחיים.

טעם: הדג חריף ורך, מתמזג עם החמיצות, מזכיר שצמיחה תמיד באה עם מים ודמעה.

מנה עיקרית – קישוא מתובל בברברה

בהשראת “כי תבוא אל הארץ” – לבחור נכון, לא רך מדי ולא קשה מדי

רכיבים:
• 6 קישואים בינוניים, חתוכים לפרוסות
• 1 בצל קצוץ
• 2 עגבניות מגורדות
• כף ברברה
• כף רסק עגבניות
• מלח, פלפל
• שמן לטיגון

הכנה:
1. מטגנים בצל עד שקיפות. מוסיפים עגבניות ורסק.
2. מערבבים פנימה את הברברה, מוסיפים מים חמים ליצירת רוטב סמיך.
3. מוסיפים את הקישואים, מבשלים 20 דקות עד ריכוך אך לא יתר על המידה.

טעם: חריף־מתוק, נמס בפה. זה המאכל שאמא מגישה לעומר ואומרת: “זה שלנו, ככה התחלנו כל שבת.”

קינוח – דבו מתוק (לחם שבת אתיופי) עם דבש

בהשראת אלול – “אני לדודי ודודי לי”

רכיבים:
• 4 כוסות קמח חיטה
• כף שמרים יבשים
• 3 כפות סוכר
• חצי כוס שמן
• כוס מים פושרים
• מעט מלח
• דבש להגשה

הכנה:
1. לשים את כל המרכיבים לבצק רך, מתפיחים שעה.
2. יוצרים כיכרות עגולות, אופים בתנור חם (180 מעלות) כ־25 דקות.
3. מגישים חם עם דבש נוזלי מעל.

טעם: ריח מתוק ממלא את הבית, נוגע בלבבות כמו זיכרון ילדות.

השולחן רועש – אחים מתווכחים, שכנים מספרים בדיחות, עומר מחייך חיוך ביישני ומוסיף משפטים קטנים פה ושם. ואני יושבת באמצע, צוחקת בקול שלי, שומעת את המנגינה מתגלגלת ומבינה: זו לא רק סעודה, זו הצגה של חיים.

בפרשת השבוע כתוב: “כי תבוא אל הארץ… ולקחת מראשית כל פרי האדמה.” והנה – גם אנחנו הבאנו. דג חריף, קישוא מתובל, לחם מתוק. אבל יותר מזה הבאנו את עצמנו: דמעות עם שמות, זיכרונות מאתיופיה, חלומות מהטכניון, ושולחן שבת שמחבק את הכול.

השולחן התרוקן, רק ריח התבשילים עוד ריחף בחדר, מעורבב בקולות אחרונים של צחוק מהאחים והשכנים. אבא עבר לכורסה, אמא סידרה את הכלים, ואור השבת התיישב על הבית כמו שמיכה קלה.

אני ועומר יצאנו אל המרפסת. משם רואים את הים, קו דק של כסף בחושך, ואת הפנסים של בת גלים מנצנצים כמו נרות נוספים. הרוח נשבה רכה, מביאה איתה זיכרון של פרחים מהשוק.

ואז שלפתי ג’וינט גדול, שמן וריחני. זה לא חלק מהמנהגים שאמא מלמדת, אבל זה חלק מהחיים שלי. הצתתי, שאפתי עמוק, והעברתי לעומר. הוא חייך במבוכה, לקח נשימה, והעשן התפזר בינינו כמו תפילה אחרת – לא מן הסידור, אלא מן הרחוב.

הצחוק שלי פרץ, מתגלגל כמו תמיד, מתערבב עם העשן ועם הרוח. לרגע קטן הרגשתי שהכול מתחבר: השוק, הבית, הלימודים בטכניון, הדמעות שנושאות שמות, והציפייה לשנה חדשה.

ואולי – חשבתי לעצמי – זה בדיוק ה”ביכורים” שלי: לא רק ירקות ותבשילים, אלא רגעים פשוטים, נשימה משותפת, צחוק ודממה מול הים.

חיפה יודעת לספר סיפור שאין כמוהו. עיר שבנויה שכבה על שכבה – הר הכרמל, הדר, המפרץ, בת גלים, נווה שאנן – וכל שכבה מביאה איתה לשון אחרת, ניגון אחר, ריח של מטבח אחר. מאז ומעולם היא הייתה שער: ב־1925 הגיעו אליה אוניות עמוסות עולים, פליטים, סוחרים, דרוזים, יהודים, נוצרים, מוסלמים – כולם חיפשו פה פיסת קרקע ונשימה. וב־2025, מאה שנה אחר כך, זה עדיין נמשך: הטכניון מושך סטודנטים מרחבי העולם, השוק הישן מתמלא בשפות חדשות, והבתים סופגים תרבויות שלא חלמו להיפגש – עד שהכרמל חיבר ביניהן.

יש משהו במרקם הזה של חיפה – לא מושלם, לא אחיד, אבל אנושי, אמיתי. כל דמעה נושאת שם, כל צחוק מתגלגל בין סמטאות, וכל שולחן שבת יודע לארח גם את השכן שלא הכרת אתמול. עיר שהיא מנגינה, לא תמיד הרמונית, אבל תמיד אמיצה.

ובתוך כל היופי הזה יש גם צער גדול: הלב של כולנו עם המשפחות שמחכות לראות את יקיריהן החטופים חוזרים במהרה בימינו הביתה, בשלום ובחיבוק. הלב גם עם החיילים – בננו, אחינו, ילדינו – שנשמרים שם בחזיתות, שנשמור עליהם כמו שהם שומרים עלינו.

חיפה היא עיר מנצחת לא מפני שאין בה כאב, אלא מפני שהיא יודעת להחזיק כאב ולצמוח ממנו. כמו שוק תלפיות, כמו הגלים של בת גלים, כמו טכניון על ראש הכרמל. עיר מקסימה, עם נפלא, ואמונה עיקשת שהעתיד שלנו יישאר מחובר – כמו שהיה תמיד.

שבת שלום ממערכת כרמליסט