172 מדרגות לשבת אחת – מרדכי, הכלבים, והמרפסת שמביטה לים

השמש של אוגוסט יושבת על הכרמל כמו מכסה של סיר נחושת עתיק. היא לוחצת על העיר מלמעלה, לא שואלת אף אחד אם נעים לו. האוויר מלוח, נושא איתו גם את הזיעה של היום וגם את הלחות של הים. מרדכי, בן שבעים ושמונה, פותח את החלון במטבח, והחום נכנס פנימה בלי רשות, כמו שכן ותיק. כשהחלון נפתח, נפתח גם הגעגוע. עידית, אשתו, עם הבת והנכדים באיטליה – שולחים תמונות של אגם כחול, פיצות עם גבינה שנמסה כמו בדיחה טובה, חופים עם שמשיות צבעוניות. הם שם, נהנים. הוא כאן. נשאר לשמור.

השמירה הזאת – היא לא על דירה. היא על הבית במובן העמוק. הוא עם בובי ולולה, שני שיצו קטנים, לבנים, עיניים חומות מבריקות שמסתכלות עליו כאילו הוא כל העולם. והוא, כבר מזמן, נהיה העולם שלהם. הם נצמדים אליו בכל תנועה, מריחים את צעדיו, לומדים את השקטים ואת הרעשים שלו. בבקרים הם מתעוררים לפניו, מתיישבים בשקט ליד מיטתו, מחכים שיפתח עיניים. לא נובחים, לא ממהרים – מחכים. יש בזה נאמנות שאין לה תחליף.

היום הוא החליט: 172 מדרגות. לא 171, לא 173. עקב – קע”ב – בדיוק המספר שבן איש חי כתב עליו בפרשת עקב(פרשת השבוע): אילו שמרנו על המשפטים, הייתה הגלות קצרה ככה, 172 שנה בלבד. מדרגות במקום שנים. ירידה אל העיר במקום ירידה אל הגלות. הוא מחזיק במספר הזה כאילו כל מדרגה היא תפילה. אולי זו שטות, אולי זו דרך להצדיק לעצמו עוד הליכה בשמש. אבל אולי – ואולי זה מספיק לו – זה סולם קטן לגאולה הפרטית שלו.

הוא לובש כובע קש, ממלא בקבוק מים, לוקח את המפתח לכרמלית. בובי ולולה מזנקים, כאילו מבינים שזה היום שלהם. בדרך למעלית של הכרמלית הם צמודים לרגליו, שומרים עליו כמו שהוא שומר עליהם. הוא אומר להם “בואו, חברים”, והם הולכים. לפעמים הוא מדבר איתם כמו לנכדים. שואל מה הם רוצים לאכול, אם חם להם, אם הם רוצים לנוח. לפעמים הוא עונה במקומם, מחקה את הקולות שלהם, צוחק מהתשובות. אין הרבה אנשים שיכולים להבין את זה, אבל זו שיחה שמרפאה.

הכרמלית יורדת לאט. בתחנה ליד הדואר האוויר החם בולע אותם ברגע שהדלתות נפתחות. מרדכי מריח ברזל חלוד, שמן מכונות ישן. עולה בו זיכרון של נסיעה ראשונה עם הבת כשהייתה בת שבע – היא התעקשה לשבת ליד החלון, להסתכל על החושך שבין התחנות כאילו הוא חלון לעולם אחר.

הם יוצאים להנביאים. מדרכה צרה, תריסים ירוקים ישנים, שלטי פח דהויים. הוא פונה ימינה לחלוץ. הריחות משתנים: פלאפל טרי, קפה שחור שנטחן ברעש מתכתי, בגדים יד שנייה שמריחים מאנשים שלא פגש. שמאלה שוב – סירקין. כאן הלב מאיץ.

סירקין של היום הוא ערבוב משונה של ישן וחדש. בתים ישנים עם סדקים כמו קמטים של סבא, חזיתות מזכוכית שמתבוננות בעצמן, משרדי רואי חשבון צמודים לחנות שמלות כלה. ביניהם תריסים סגורים עם שלט “להשכרה” מצהיב. אבל מתחת לכל זה – השוק. הריח שלו עולה מתוך המרצפות. דג טרי, כוסברה, שמן ישן. זה ריח שצורב את הלב כמו שהוא צורב את האף.

כאן הייתה לו פעם חברה. שיער חום־דבש, צחוק שפותח חלונות. הם שתו תה נענע במרפסת קטנה, היא לימדה אותו שירים בעברית, והוא שר לה בערבית־מרוקאית. עוד קודם לכן, עמוק יותר בזמן, הייתה הצ’אפליה של ההורים בשוק הישן. אמא עם סינר פרחוני, אבא עם סכין מבהיקה. “אתה לא מוכר דג,” אבא היה אומר לו, “אתה מוכר חיוך. אתה מוכר בית.” המשפט הזה יושב בו עד היום. לפעמים הוא חושב שכל מה שעשה מאז – בצבא, בעבודה, במשפחה – היה סוג של מכירה כזו: לא למכור את מה שיש ביד, אלא למכור את התחושה שאתה בבית.

הם ממשיכים, גולשים אל שוק תלפיות. השוק חי. צפוף. הכוסברה צורבת, הדגים על הקרח מצטלצלים. “שלושה בעשרה!” נשמע מכל כיוון. סלים מנופף לו: “מרדכי! בורי היום מלך! או לברק בשבילך?” מרדכי מחייך. “לברק, ותן לי חופן כוסברה. ועשרה תמרים יפים.” “אתה לבד?” שואל סלים. “אני איתם,” הוא מצביע על בובי ולולה. “והם איתי. זה מספיק.”

הכלבים מטים ראש. הם לא מבינים מילים, אבל הם מבינים את הטון. הם יודעים מתי הוא שמח, מתי הוא עייף, ומתי הוא רק מנסה להעמיד פנים.

בדוכן התבלינים הרדיו פתוח. החדשות קשות: אלסקה – טראמפ ופוטין עומדים על במה קפואה, כמו שני זאבים זקנים שמריחים דם ישן ומדברים על שלום צעיר. כאן בארץ – “המנעולים של לוין” שעשו הרבה רעש. הרחק – איראן, בלי מים, בלי אוכל, בלי חשמל. קרוב – החטופים בעזה, הזמן שלהם עומד, והחיילים בגבול, הזמן שלהם רץ.

הוא חושב על כל זה כשהוא בוחר רימונים. חושב על מה שבן איש חי כתב: אילו שמרנו, הגלות הייתה קצרה -קע”ב שנה בלבד. אולי שמירה היא לא רק על חוקים, אלא על הדרך שבה אתה מתנהג בעולם. אולי שמירה היא על המילים שלך, על איך אתה מדבר עם אנשים, על למי אתה נותן יד, על מה אתה בוחר לזכור.

בבית, בובי ולולה עושים ריקוד קבלת שבת. הוא פורש את הקניות על השולחן כמו תפילה. הלברק מונח על השיש, קריר ומתוח. החלה משחררת אדים מתוקים. הרימונים בוהקים. הוא נוגע בהם כאילו הם יספרו לו סוד אם יקשיב מספיק טוב.

הוא נכנס למטבח. כאן מתחילה העבודה: לא “לעשות אוכל”, אלא לשוחח עם חומר הגלם. הלברק הוא שליח מהים, מביא איתו מלח ורוח. הוא פותח אותו בעדינות, מניח בתוכו פרוסות לימון דקות ועלי נענע. שמן זית נמס על כף היד, נמרח כמו ברכה. מלח ים כמו נקודות ניקוד על ספר ישן. לתנור חם, עד שהעין מלבינה והבשר נפרד בלחישה.

כתף הבקר היא מסע. אתה מתחיל עם אש חזקה, נותן לה צבע, ואז מוריד את הקצב. הבצל מתרכך, השום מוסיף ריח, התבלינים עושים שלום עם הזיכרון. החומוס והתמרים הם כמו שני עדים על חוזה סבלנות. המים הרותחים הם נהר שאתה חייב לחצות לאט. אחרי שלוש שעות, הבשר נכנע, והסיר מלא בריח של בית.

הסולת־דבש היא סיפור של אור. הסולת שותה את הדבש כמו אדמה שותה גשם ראשון. השקדים הם עדות, הרימונים – מצוות. כשאתה יוצק את הדבש על העוגה, אתה רואה איך היא שותה אותו, ולא יכול שלא לחשוב על איך הלב שותה מילים טובות.

לפנות ערב, במרפסת, ריח של אורנים ולחישה של ים. בובי ולולה מתקפלים לרגליו. הוא חושב על החיילים שעברו מולו בשוק, על החטופים שלא ראינו כבר חודשים, על מקומות רחוקים בלי מים, על עיר אחת שמצליחה לערבב אתניקס עם פסטיבל בירה וילדים חרדים על טיילת לואי.

הוא לוחש לעצמו את הפסוק שוב: “והיה עקב תשמעון”. זה לא שיעור. זה סיכום חיים. אם נשמור – אולי הדרך תתקצר. אולי 172 לא יהיו רק מדרגות לים, אלא מדרגות שבהן נרד עם מי שחזר, ועם מי שמחכה.

הוא מרים את כוס היין, מביט בהם – שני כלבים קטנים עם עיניים גדולות, שותקים כמו מי שיודעים סוד – ומבין שבאיזה מובן, הם השמירה שלו, והוא השמירה שלהם. בפנים – שבת נכנסת. בחוץ – החדשות עוד רצות. והלב – שומר.

הדלת נפתחת, והחדר מקבל אותם כמו בולע אוויר קריר אחרי יום חם. סשה מחזיקה את בקבוק היין כאילו הוא פסל עדין שצריך להניח בזהירות. איגור נושא סלסלה קטנה – בפנים לחם שחור עגול, עבה, שהוא הביא במיוחד, “לחם אמיתי” כפי שהוא קורא לו, לחם של חורפים ארוכים ושל מרק עוף כבד. טניה כבר חומקת קדימה, בובי ולולה נצמדים אליה כאילו היא קרובת משפחה אבודה.

מרדכי מושיט יד, לוחץ את ידו של איגור חזק, לא לוחץ אלא עוטף. “שבת שלום,” הוא אומר, ובקול הזה יש משהו בין חיבוק לסמכות.

הקידוש מתחיל. הכוס בידו, האור נשבר ביין כמו ים קטן.
“והיה עקב תשמעון…” המילים יוצאות לאט, כאילו כל אחת מהן צריכה להסתכל רגע על השנייה לפני שהיא נופלת לאוויר. “הבן איש חי אמר – אילו היינו שומרים, הגלות הייתה רק קע״ב שנה. שמירה זו לא רק מצווה – זו צורת חיים. לשמור על מה שאתה נותן, על מה שאתה לא אומר, על איך שאתה מסתכל.”

היין עובר, הלחם נפרס. הלברק מונח במרכז, נענע ולימון שולחים ריח ירוק־צהוב עד הקצה של החדר. סשה לוקחת ביס, עוצמת עיניים רגע. “הטעם הזה… הוא כמו חוף ים שמגיע עד הכתפיים,” היא אומרת. איגור, עם הפה מלא, מהנהן, ואז אומר ברוסית משהו שמצחיק את סשה. היא מתרגמת: “הוא אומר שבים שלכם, אפילו הדגים שמחים שבישלת אותם.”

מרדכי צוחק, ומוסיף: “פה אנחנו מבשלים גם בשביל השבת, לא רק בשביל הבטן.”

הכתף עם החומוס והתמרים מחליקה לצלחות. איגור טועם, מסתכל על מרדכי: “ברוסיה, מתוק ובשר לא נפגשים בצלחת. פה… הם חברים.”
סשה מתערבת: “כמו אנשים פה. זרים וחמים. זה מבלבל – אבל יפה.”

הטלפון של איגור נדלק על השולחן, והוא מציץ. “שמעת?” הוא שואל. טראמפ ופוטין, באלסקה, על במה לבנה, מתקרבים אחד לשני כמו שני חתולי רחוב שמריחים דם אבל מחליטים ללקק יוגורט ביחד. לוין והיועמ”שית סביב סיפור המנעול – “ממש קומדיה בלי פאנץ’,” אומרת סשה. באיראן – רעב, צמא, אנשים שמבינים שהמשטר שלהם אוכל יותר מהם. ואז הידיעה על מכבי חיפה בפולין. הפסד 2:0, שלט “Murderers since 1939”, אבנים על האוטובוס. מה נהיה ??

מרדכי לא מרים את הראש מהצלחת. “אני עם חיפה מאז שהייתי ילד. הפסד זה חלק מהמשחק. אבל יש דברים שאסור שייכנסו ליציע. שבת לא צריכה להישבר בגלל שנאה.”

השיחה מתפתחת. איגור שואל: “איך אתם פה שומרים על הלב? אצלנו, הקור עושה את זה. פה, אין שלג שיכסה את הכעס.”
מרדכי משעין את הכוס על השולחן, בוחן את היין שנשאר. “פה אתה שומר בלדבר, בלתת, בלפתוח את היד כשקל לסגור אותה.”
סשה מוסיפה: “אבל לפעמים פתוח מדי שורף.”
מרדכי מחייך: “נכון. לכן השבת – היא כמו צל. היא נותנת מקום לשבת מתחת, רגע לנשום.”

הם יוצאים למרפסת. האורות של העיר נדלקים אחד אחד, כמו חרוזים שנשחלים על חוט של ערב. הים כהה, אבל בפנים כבר בונה שכבות של כחול למחר בבוקר. הרוח נושאת ריח של אורן ושל קפה שחור מאיזו דירה למטה.

המרפסת פתוחה אל הלילה, אוגוסט עוטף אותם כמו שמיכה חמה מדי, אבל הרוח הקלה מהים מצליחה לחדור בין הקירות. האורות של חיפה נדלקים אחד אחד, כמו עיניים שמגלות זו את זו מרחוק. הים כמעט שחור, אבל מרדכי רואה בו שכבות של כחול שמחכות לזריחה.

הוא מוציא ג’וינט, מגלגל בידיים שהתרגלו פעם לרשתות דייג. “תמיד טוב לפני שמתחילים לדבר על חדשות,” הוא מחייך.
איגור צוחק: “ברוסיה, קודם שותים וודקה ואז אומרים אמת. פה… שואפים ועושים שלום.”
סשה מושיטה יד, מקבלת את הג’וינט, שואפת עמוק, מחזירה. “פה, השמש כבר עושה לך חצי מהעבודה,” היא אומרת, “היא מוציאה ממך דברים שאתה אפילו לא יודע שיש לך בפנים.”

מרדכי נשען אחורה. “אז מה, נתחיל מהקל או מהכבד?”
איגור: “תמיד מהכבד. קל יגיע לבד.”
מרדכי: “טוב… טראמפ ופוטין. אלסקה. שני זאבים זקנים עומדים על במה לבנה ומדברים על שלום. רק שהם לא אומרים את המילה עצמה – היא כנראה נתקעה להם בגרון.”
סשה: “שלום באלסקה… זה כמו לשים שמשיות בקוטב הצפוני.”

הם צוחקים, אבל הצחוק לא נשאר הרבה זמן.
איגור: “ואצלכם פה – לוין והיועמ”שית. מנעול. מפתח. כאילו כל המדינה היא חנות חומרי בניין.”
מרדכי: “פה אנחנו אוהבים דרמות עם חפצים. פעם זו סיגרים, פעם זה מנעול. זה מרגיש מוחשי יותר מרעיונות.”
סשה: “ברוסיה זה היה תמיד סוד. פה – כולם מעלים את זה לסטורי.”

הים מתנועע בשקט. הג’וינט עובר סיבוב נוסף.
מרדכי לוקח נשימה ארוכה: “באיראן… אנשים שותים צל. רעב. שלטון שלא רואה אותם. אם יש צדק בעולם, המשטר הזה יפול עוד השנה.”
איגור מהנהן. “הבעיה היא שצדק לא תמיד בוחר שנה.”
סשה: “אבל לפעמים… יש רגע כזה. כמו דלת שנפתחת מעצמה.”

ואז, כאילו השיחה צריכה חזרה לקרקע, איגור זורק: “שמעת על מכבי חיפה?”
מרדכי נאנח. “הפסדתי את המשחק. 2:0. ראקוב. שלט מגעיל בקהל. אבנים על האוטובוס. אני עם חיפה מאז שנולדתי – הפסד זה עוד בסדר. שנאה… זה כבר לשבור שבת.”
סשה שואלת: “זה באמת משנה לך?”
מרדכי: “כשאתה אוהד… זה משפחה. אתה לא עוזב בגלל הפסד. אבל אתה לא שותק כשפוגעים בכבוד.”

הם שותקים רגע, הרוח עוברת ביניהם.
מרדכי מרים את הכוס: “172 מדרגות לים. אם נשמור אחד על השני, אולי הדרך תתקצר.”
איגור מרים גם הוא: “אז נשמור.”
סשה: “נשמור, אבל נרקוד בדרך.”

הג’וינט כבה. מרדכי לא מדליק אותו שוב. “מספיק לשמור גם על רגעים קטנים,” הוא אומר, והם נשארים שם, עם הים, ההר, והידיעה שזו הייתה שבת ששווה לשים בכיס הלב.

אני כותב את השורות האלה כשהכרמל יושב מולי כמו חבר ישן, והרוח מהים מנסה להיכנס פנימה, למרות שהחלון חצי סגור. אני חושב על השבת הזאת, על סשה ואיגור וטניה, על הביסים, על השיחות, על הצחוקים שנולדו מהבדלים ועל השתיקות שנולדו מהבנה.

אנחנו מדינה עם חדשות שלא נחות לרגע, אבל גם עם שבתות שיודעות לעצור את השעון. למדתי הערב שמירה זה לא רק לשים מנעול – זה לדעת לפתוח דלת כשצריך. זה לחבק כשמישהו עוד לא ביקש. זה לשים צל כשחם מדי, ואור כשקר מדי.

הלב שלי הולך עכשיו אל החטופים שלנו. שיחזרו. שיראו שוב את האור דרך חלון הבית שלהם.
אל החיילים שלנו – שישמרו עלינו, ושנשמור עליהם.
ואל העם הזה – שידע, גם בחילוקי הדעות הכי חדים, למצוא חוט אחד שכולנו מחזיקים בו.

מהמרפסת שלי אני רואה את האורות של חיפה מטפסים במעלה ההר, שורה אחרי שורה, כמו תפילה אילמת.
אני מדמיין שכל אור הוא נשמה של מישהו שמבקש טוב.
ואם תעמדו איתי פה, בעיניים חצי מצומצמות, תוכלו לראות – ממש באופק, במקום שבו הים פוגש את השמיים – נקודה קטנה של זהב.
אני אומר לעצמי שזו התשובה, פשוט מחכה שנשמור עליה עד שתגיע.

שבת שלום – כרמליסט