מהשוק בדרעא עד פסגת השלטון: אחמד א־שרעה, היעלמותו של שלמה ג׳מוס, והחוט הסודי שחיבר חצי מאה של מזרח תיכון

דרעא בסוף קיץ 1969 נשענה על השדות כמו על זיכרון שאין לו תחליף. גגות הרעפים הנמוכים נשקו לאוויר חם ורווי אבק זעתר, סמטאות האבן הוליכו אל השוק המרכזי, ושם, תחת עץ תות עות’מאני עתיק, ישב עלי מוחמד א־שרעה. משפחתו שלטה בעיר לא בכידון אלא בשטרות: חוזים על חצרות, בארות, חלקות חיטה. כל עסקה, קטנה כגדולה, עברה תחת חותמתם.

עלי הביט על המתרחש סביבו, עוקב אחר דקויות של שפת גוף, כשהזר הופיע. שלמה ג׳מוס, רחב כתפיים, עורו צרוב משמש הנמל, עיניים כהות ועמוקות. הוא נעמד, לא ביקש לשבת. “יש לי שמות שאין להם עוד מי שיזכור,” אמר בקול שקט אך חד. “אני מחפש שומר.” עלי שמע במילה הזאת את אותה משמעות שהחזיקה את משפחתו דורות – שמירה על מה שאינו נמדד בכסף בלבד.

המשימה הגיעה בחורף ההוא. שלמה ביקש להעביר את סת נאדיה ושלוש בנותיה אל מעבר לגבול. הוא בחר בחוסין, בנו של עלי, גבוה ומאופק, שנשא את מבט אביו. לילה קר, 3:40 לפנות בוקר, טנדר אפור חונה בשולי העיר, הארגז האחורי מלא שקים ריקים להסוואה. נאדיה עלתה ראשונה, עיניה חומות, אחריה הבנות. הבכורה עצרה, התקרבה לחוסין ולחשה: “תגיד לאבא שלי שהשמות נישאו.” כשהעלתה רגל, בובת בד קרועה נשמטה מידה. חוסין הרים אותה, עטף בבד. לא חפץ – עדות.

השנים חלפו. פארוק עשרה, בן דודו של חוסין, הפך לשר החוץ של חאפז אל־אסד. בארוחות המשפחתיות דיברו על בריתות ומדיניות; חוסין הקשיב, אבל הבין שהחוט שבידיו אינו של שלטון, אלא של זיכרון. כשהחשדנות כלפי כל קשר חוץ־סורי גברה, ידע שעליו לעזוב. בזמן שפארוק היה בשיא כוחו, חוסין חצה גבול – לא לברוח, אלא להמשיך לשמור.

בירדן גילה מפות שלא סימנו מה קיים, אלא מה שנמחק: חצרות שנהרסו, בארות שהתייבשו, שמות שנמוגו מהרשימות. הוא הבין שפחד הוא סוג של ארכיון – אנשים שומרים את מה שהם מפחדים לאבד. בבגדד, 1973, כתב חיבור בשם “משאבים בלתי רשומים: הכלכלה האתית שמעבר לגבול” – מסווה למחקר שעניינו האמיתי שימור שמות.

1982 הביאה אותו לריאד. שם נולד אחמד, שם שנבחר בקפידה: מוכר בכל העולם הערבי אך לא שייך לשבט מסוים. הילדות שלו נבנתה בין מפות ומסמכים לבין סיפורי לילה על בובה שנשארה מאחור.

ובביירות, שלמה ג׳מוס – סוחר טקסטיל ונדל”ן, ראש הקהילה היהודית בעיר – חי בין עסקיו לבין פעילות חשאית לסיוע ליהודים להימלט מסוריה ומלבנון. שלוש פעמים נחטף: 1978, 1979, וב־15 באוגוסט 1984 נעלם ממשרדו שבבית הכנסת “מגן אברהם”. המשרד הוצת, ועל הקיר רוססה המילה “יהודי”. מאז – אין זכר. ב־1989 משפחתו עלתה לישראל, לקריית אתא. משה, בנו, נשא את הבית על כתפיו, שמר את המחברות של אביו. כל נקישה בדלת נשאה אפשרות – אולי היום, אולי בשורות.

אחמד, בן ריאד, גדל בידיעה שהשם הוא המפתח. בגיל שש־עשרה שלח מאמר אנונימי לעיתון זר – כתב אישום על מחיקת זיכרון בסוריה. שמו נשאר בחוץ; הוא הבין שהשם הוא מפתח שצריך להחביא. בשנות התשעים חזר לדמשק. לא לשוב הביתה – אלא לבנות רשת. המספרים הפכו לחוטים, והחוטים הפכו למפה סמויה של מי זוכר ומה.

כשעיראק בערה ב־2003, חצה את הגבול. ההצטרפות ללחימה לא נבעה מאמונה עיוורת בפתוות ג’יהאד, אלא מההבנה שמי שמחזיק במנגנון – שולט בזיכרון. המעצר בידי האמריקאים היה נקודת מפנה לכאורה: חקירות, בידוד, ניסיונות לגייסו (לכאורה). הוא זיהה את ההצעה שבין השורות – להפוך לעין שלהם במזרח התיכון – והבין שזה מבחן נאמנות לשם שהוא נושא. הוא שתק.

כששוחרר, כבר לא היה רק אחמד מריאד. הוא לקח לעצמו את הכינוי אבו מוחמד אל־ג’ולאני – בחירה מחושבת. הגולן הוא סמל לגבול שנלקח, לשטח במחלוקת; הכינוי היה הצהרה שהוא עצמו יהפוך למרחב שאי אפשר להכריע.

ב־2012 הקים את ג’בהת א־נוסרה. לא עוד מיליציה, אלא מנגנון שליטה במידע ובזיכרון עטוף בשפת הג’יהאד. כל תא נבנה כמו קובץ נעול: כל אחד יודע רק את מה שנדרש כדי לשמר את הרשת. ב־2016 פיצל את הארגון והקים את הייאת תחריר א־שאם. העולם ראה בזה ניסיון להתנקות מאל־קאעדה; בפועל, זו הייתה עוד שכבת הסוואה. ככל שהזהות הרשמית התרחקה ממקורה, כך התקרב למטרה האמיתית – שליטה בארכיון של המזרח התיכון.

2024 הביאה את הרגע שבנה אליו – דמשק נפלה לידיו תוך 11 ימים. ינואר 2025 – הוא מושבע לנשיא זמני. אין נאום, אין דגל. רק רשימה. בראש – שמות מדרעא של 1969.

אחמד א־שרעה למד כבר בשנותיו הראשונות את המיומנות הנדירה של שינוי פנים מבלי לאבד זהות. עבורו, המראה לא היה רק מה שהעין רואה – אלא מה שהצד השני צריך לראות. מול איש דת בכיר יכול היה לגלם תלמיד נלהב, מול קצין מודיעין זר – פרגמטי קר, מול המון זועם – מנהיג לוחם, ומול שליחים מערביים – מתווך רציונלי שמדבר בשפתם. היכולת הזו נבעה לא משקר, אלא מהבנה עמוקה של מבנה התודעה האנושית: אנשים מאמינים למה שמחזק את מה שהם רוצים להאמין. כשהבין שחאפז איננו, ובשאר נבנה כצל של אביו אך בלי אותה אחיזה ברשתות הכוח, הוא ידע שאפשר להדיח אותו לא בקליע, אלא באובדן הלגיטימציה מול המעצמות ומול בעלי הברית הקרובים ביותר. אחמד התנהל כמו שחקן שחמט שמזיז את החיילים הקטנים לא כדי להגיע למלך, אלא כדי לשבור את תחושת הביטחון שלו.

הוא ידע לגעת בנקודות העיוורות של מוסקבה, לייצר שיח מחושב עם וושינגטון, לפזר הבטחות לטורקים ולשלוח קריצות שקטות לאיראן – הכול במטרה לשנות את הציר שעליו המזרח התיכון הסתובב עשרות שנים. הוא לא ראה בכך מהלך פוליטי בלבד, אלא פעולה של ארכיבר – פתיחת קלסר ישן, מחיקת שמות שלא שירתו עוד את הרצף, והוספת שמות חדשים שישרטטו מפה אחרת. עבורו, הפוליטיקה הייתה רק המעטפת; המהות הייתה שליטה בסיפור שאחרים יספרו על האזור, והבטחה שהוא – ולא אף מנהיג אחר – יהיה זה שיכתוב את השורות הראשונות והאחרונות.

בקריית אתא, משה ג’מוס פותח (לכאורה) מעטפה לבנה. בפנים – צילום הבובה הקרועה ושלוש מילים: “הבובה עוד כאן.” התמונה כבדה בידיו, כמו חפץ טעון בחומר נפץ רגשי. הוא יודע שהחוט שנקשר בלילה קפוא על גבול ירדן לא היה רק סיפור משפחתי – זהו ציר חבוי שעבר דרך ביירות, דמשק, ריאד ומחנות מעצר אמריקאיים, ונשמר למרות כל המהלומות. עכשיו, כשהמנהיגים נופלים בזה אחר זה, כשבריתות ישנות מתפרקות והצירים האסטרטגיים של המזרח התיכון נמתחים עד לקצה, הוא מבין שזהו הרגע הנדיר שבו זיכרון יכול להפוך למטבע אסטרטגי. אין עסקה, אין הסכם, שאין לדרוש בו את ההכרה – כי בארץ מחכה שושלת מפוארת שאביו השאיר אחריו, לא רק בשם אלא במעשה. אחמד א־שרעה כבר מהדק את אחיזתו בשלטון, והברית עם המרונים השולטים בלבנון נפתחת להזדמנויות שעד אתמול נחשבו בלתי אפשריות. ועכשיו, כשהאש בעזה שורפת את כללי המשחק, אין זמן טוב מזה להחזיר את עצמותיו של שלמה ג׳מוס הביתה. זה לא רק צדק היסטורי – זו מהלומה גיאופוליטית: איתות לביירות, לאסד, ולכל בירת כוח באזור, שהחוטים הישנים לא נקרעו, אלא נמתחו עד שהפכו לכלי בידיים של מי שיודע מתי למשוך אותם כדי לשנות את כל מפת האזור.

וכאן חשוב לומר בגלוי – הכתבה הזו נעה בין אמת לתמונה חסרה. הדמויות והשושלות אמיתיות, השמות מוכרים, וחלק מהאירועים ככל הנראה התרחשו. אבל מעשיהם הרבים, המפגשים שנערכו בחדרים סגורים, המהלכים שלא נכתבו – על אלה אין תיעוד. את גבורות שלמה ג׳מוס, מה עשה, למי עזר, ואיזה חוטים משך, לא נדע לעולם במלואם. דווקא משום כך אסור לנו להניח לשמות האלה להישכח. זוהי לא רק כתבה – זו תזכורת, שמי שפעל למען אחרים בשתיקה, במקומות שבהם המילים היו סכנה, זקוק לנו היום שנאמר את שמו בקול.

כרמליסט