הברית שעל ההר: דרוזים ויהודים מחיפה ועד דלִיַאת אל־כַּרְמֶל, כשפנחס עוד קם בתוכנו

ביום שישי ההר לובש אור של סליחה. דלית אל־כַּרְמֶל נפתחת לאט, כמו שפתיים אחרי שתיקה ארוכה. הרוח יורדת מהכרמל עם טעם של עלי זעתר רטובים מטל, והאור מוקרן מהבתים כמו מילים שכתובות רק לעיניים שמכירות. הרחוב רועד מצחוקי ילדים, דליי חמוצים, צעקות של מוכרים, ואדים שעולים מדוכן הפיתות של עאדל.

עלי יורד מן הרכב בשוק של דלִיאַת אל־כַּרְמֶל כאילו ירד ממטען שהחזיק אותו שנים. סרן במילואים מגולני, חולצה תחובה למחצה, שרוול אחד מקומט מהאוחז בנשק, עיניים שכבר ראו די זוועה כדי לדעת מתי לא לדבר. נאילה, אשתו, מהדקת את המטפחת סביב צווארה כמו חיבוק לעצמה. ביד ימין היא מחזיקה את רנא, הקטנה שירשה ממנה את העיניים אך מהאב את השתיקה. ביד שמאל — שקית ניילון שנקרעה קלות, זולגת עגבניות כאילו גם הן לא עמדו במעמסה של שבוע כזה.

“האשכול הזה נראה לי כמו סווידה,” ממלמל עלי מול הדוכן של עאדל, מביט בענבים כהים, תפוחים, חלקם רקובים בשוליים, חלקם מתפצחים בסוכר דחוס מדי. נאילה מסתכלת עליו בלי לענות. הם למדו מזמן – כשעלי מדבר על ענבים, הוא מדבר על אנשים. הוא מדבר על קרב שלא נגמר, על כפר שנשכח, על שייח’ שהושפל. היא לא עונה, רק מניחה יד על גבו, כמו סימן חיים למי שחוזר בלי לומר ממה.

אלעד מגיע מן הצד השני של השוק. גופייה לבנה, תלתלים פראיים, עיניים של מורה בחינוך מיוחד ששכח ללמד את עצמו להירגע. הם מזהים אחד את השני בלי לומר מילה — כמו שני עצים שגדלו זה ליד זה מאז בית הספר הריאלי, מאז ימי ה”הפסקות בפסגות”, שם שתו יחד ציונות מתוך פחיות פטל ונאומים של מורים שהיו קצינים לשעבר. באותם ימים לא הבינו הרבה, רק ידעו: הכרמל הוא בית, ויהודים ודרוזים על ההר הזה – הם לא שכנים. הם אחַיִם. באותם ימים, אם אחד היה מקבל סטירה – השני היה מחזיר.

“שמעת על סווידה?” שואל אלעד בלי להוריד עיניים מהאשכול ביד של עלי. “לא סתם הפגנות. חמושים סונים, מסוריה, עיראק, אולי אפילו ירדן. נכנסו. חטפו את השייח’ים, גילחו להם את הזקנים באיומי נשק. מול מצלמות. בושה טהורה.” הוא מרים את קולו מעט, כמעט לוחש – “לא רוסים. לא אנשי אסד. אלה הבריתות שלנו, עלי. הן נרקבו מבפנים.”

עלי מהנהן. הגבות שלו לא זזות, אבל הנשימה משתנה. “כשהם גילחו את הזקן של שייח’ עאמר,” הוא אומר, “זה היה כאילו גירדו חתיכת הר מהגוף שלי.” הוא מרים את רנא על כתפיו. הילדה מחייכת, לא שומעת, אבל מרגישה את כובד הזיכרון שעלה על הכתפיים שלה בלי שביקשה.

הוא לוחש: “ואמא שלי? לא נרדמה כל הלילה. בכי. שקט. נשימות. אמרה שזה כאילו גילחו לה את הקול.”
“אצלנו,” מוסיף, “הזקן הוא לא רק סימן זיהוי. הוא החותם של מי שאנחנו. של המסורת, של הכאב, של ההמשכיות.”
“ואצלנו,” עונה אלעד, “כשמישהו מגלה ששברו לך את הברית — זה כאילו גילחו גם את הדגל.”

שקט לרגע. רק קרקור של תרנגול רחוק ודיו נרגילה שנשכחה בפינה.

ליד קיר הגרפיטי שמול האצטדיון – הגדול בישראל, 550 מטרים של כאב מקומי – הם עוצרים. ציור אחרי ציור, מתיחות של צבע כמו נימי דם: חייל דרוזי מחזיק תינוק יהודי עטוף בטלית. ילדה עם תחבושת בעין מחזיקה מפתח. עלי עומד מול ציור אחד – גבר בגלבייה עומד על רקע אש בוערת, גבו מופנה, היד מושטת לשמיים.
“זה אליהו,” הוא לוחש. “במוחרקה. כשהיה לבד מול 450 נביאי השקר. גם אז, כמו עכשיו, אף אחד לא האמין שצדק יכול לבוא דרך איש אחד.”

“אבל הוא בא,” אומר אלעד. “כמו פנחס. לא חיכה לרוב. רק לקול הפנימי.”

הם ממשיכים עוד קצת ברגל. עוברים ליד בית הצבעים של סאם חלבי – סטודיו צבעוני במיוחד, חבר ילדות שלהם. “הוא התחיל לצייר אחרי שאמא שלו נפטרה מסרטן,” מספר אלעד לרנא. “אמר שהיא לקחה איתה את הצבעים, אז הוא החזיר אותם לעולם.”
בציור בכניסה – ילדה עיוורת ממששת רימון פתוח. עלי רוכן, קורא את הכותרת שרשם: “אמון.”

בצהריים הם יוצאים לחיפה. ברכב, נאילה מחזיקה את הילדים מאחור, ואלעד נוהג. הם נוסעים דרך רחוב אבא חושי, חוצים את אוניברסיטת חיפה. “כאן למדתי פילוסופיה,” מחייך אלעד. “וחשבתי שאני אפסיק להאמין באדם.”
“וכאן,” לפני מאה שנה, מצביע עלי על צומת חורב, “היו לסבא שלי מטעים. הוא היה שותף עם יעקובזון. הכל היה שוק חי. לולים, תרנגולות, פרות. בלי גדרות.”
“גם סבא שלי היה מגדל כאן תרנגולות,” עונה אלעד. “אני זוכר איך סיפר לי שהיו באים כל יום שישי לשחוט ולחלק ביצים.”
“עכשיו גרים פה עשירים מדי,” מוסיף עלי. “אבל אחים.”
הם שותקים. כי לפעמים שתיקה היא הדרך היחידה לדבר על מה שהלב זוכר.

ברחוב מוריה, בבית של אלעד, יעל כבר לשה את הבצק לחלות. הבנות שלה מכינות שלטים להפגנה למען הדרוזים. “רציתי לכתוב ‘כולנו סווידה’, אבל זה לא תופס,” אומרת הילדה. “זה צריך להיות: ‘אם גילחת לו את הזקן – חתכת לי את השורש.’”
יעל מחייכת. “כתבת. רק תציירי שם רימון.”
במטבח, היא פורסת פילה דג ומתחילה להכין את הרוטב.

“כמו פנחס,” היא אומרת, “הוא לא רק הרג. הוא בנה משכן בלב. הברית שלו הייתה של אש ושלום.”
היא מוסיפה רכז רימונים, דבש, שום כתוש, וכמה עלי נענע. “הרוטב הזה – זה מה שנשאר כשכועסים אבל בוחרים לבשל.”
נאילה עוזרת לה להניח את הפילטים. “ראיתי פעם כתיבה של הבן איש חי. שהוא היה גלגול של אלעזר בן אהרון. והברית – לא הייתה שלו. היא הייתה לכל הדור. דור שנשבר לו.”

הילדים משחקים על הרצפה. עלי מתקן את המיחם. אלעד קושר חוטים סביב פמוטים. יעל עוצמת עיניים רגע. “לא רוצה שבת של חוץ. רוצה שבת של תוכי.”
על הקיר – ציור ישן של המוחרקה.
על השולחן – ריח של שום ומרווה.

הם מתיישבים. סעודת שבת מתחילה.

המנה הראשונה:
פילה מוסר לבן ברוטב רימונים ונענע
– 4 פילה מוסר טריים
– חצי כוס מיץ רימונים
– כף דבש
– 2 שיני שום
– חופן נענע
– מלח גס ופלפל
אופים 15 דקות ב־190°, מגישים על אורז לבן.
ריח של פיוס. טעם של תקווה.

המנה העיקרית:
כתף טלה ביין, גרגרי רימון ושום קונפי
– 1.5 ק”ג כתף טלה
– כוס יין יבש
– חופן רימונים
– ראש שום שלם
– טימין, דבש, מלח, פלפל
מבשלים 3 שעות על אש קטנה.
זה לא תבשיל. זה הבטחה שנמסה.

קינוח:
עוגת סולת תמרים עם חליטת מרווה
– 1 כוס סולת
– ½ כוס תמרים מעוכים
– 2 ביצים
– קינמון
– חליטת מרווה להשריה
אפייה 25 דקות ב־170°.
טעם של געגוע, מרקם של תשובה.

במהלך הארוחה, אלעד שואל: “למה פנחס לא מת?”
יעל עונה בלחש: “כי יש דורות שצריכים צדיק שלא נעלם.”
עלי אומר: “אולי עכשיו אנחנו אמורים להיות הצדיק הזה – לא בחרב, אלא בזה שאנחנו לא בורחים.”
“או בזה שאנחנו לא שותקים,” מוסיפה נאילה.
רנא מסתכלת עליהם. “ואם לא נצליח?”
“אז ננסה בגלגול הבא,” מחייך אלעד.
“לא,” אומר עלי, “דווקא עכשיו. כי לא בטוח שיהיה עוד אחד, אומר בקריצה וחצי צחוק”

בערב, לפני הקידוש, כולם עומדים.
יעל מדליקה נר אחד עבור השייח’ים ונר שני עבור החטופים שנמצאים עוד בעזה
היא לוחשת: “כדי שנזכור – שכל זקן שגולח בכוח – חתך בנו משהו שלא יגלח לעולם.”
שקט יורד.
ואז ברכה.
ושבת.

שבת של גבול שנחצה.
של אח שנשאר.
של דור שמחזיר לעצמו את בריתו.
של אליהו.
של פנחס.
של הדרוזים.
שלנו.

הארוחה עצמה התמסרה להם כמו אדמה צמאה. הדג היה עדין ומלא עומק, הטלה נמס כמו סוד שהתבשל לאט, והעוגה – כמו חיבוק. אבל לא פחות מהטעמים – היו המילים. סביב השולחן דיברו לא רק על מה שקרה, אלא על מה שעוד יכול להיות. אלעד אמר: “תראה, עם כל הזוועות – יש חלון. סדק במזרח התיכון. הציר השיעי מתפורר לא מהפצצות, אלא מזה שהלב הפסיק לפחד.” עלי ענה: “ואולי עכשיו הזמן שלדרוזים יהיה משהו אחר. לא גיבוי, אלא בית. אולי לא אוטונומיה כמו שחלק מהם שואפים, אבל חסות. ברית אמיתית.”

יעל שפשפה את הקערה ואמרה: “בפרשה פנחס קיבל ברית של שלום, אבל רק אחרי שנדקר הלב. אולי גם לנו צריך להישבר משהו בשביל לדעת איך לבנות.” נאילה הוסיפה: “לא בטוחה שאפשר לבנות בלי לבכות קודם.”

הילדים נרדמו על השטיח. השולחן התרוקן. עלי פתח את הדלת למרפסת. רוח קלה נשבה מהכרמל, יישבה את השבת בלחיים. הם יצאו כולם. איל הצית נרגילה. העשן התערבב באדים האחרונים של המרק. עלי חזר מהחדר עם שקית קטנה. “לפי פרסומים זרים,” קרץ, “זה עבר את הגבול מצפון. מתנה מחבר שיש לו דרך משלו לומר – אנחנו עדיין אחים.”

הם ישבו יחד, רגל נוגעת ברגל, מרחק שהצטמצם כמו פערים של דור. אלעד לחש: “אתה קולט שאנחנו חיים בעיר היחידה שבה זה אפשרי באמת? יהודים ודרוזים ואחרים – לא מתוך אידיאולוגיה. מתוך קפה של בוקר, מתוך שכונה.”

“האחדות הזאת,” ענה עלי, “היא לא דבר מובן מאליו. היא כמו הבשר הזה – לא קונים אותה, מבשלים אותה לאט.”

ובשעה ההיא – כשנשאר רק הלילה, והאור מהרחוב נגע להם בגבות – איש לא דיבר. לא היה צריך. כי היה ברור לכולם: הברית לא מתה. היא רק למדה לדבר אחרת

הם ישבו שם, על המרפסת הפונה לוואדי, בשעה שבה הכרמל מחליף את צבעיו מאבן לצל. הנרגילה כבר בערה. אדים דקיקים התרוממו לאט כאילו ביקשו לא להפריע, רק להעיד. רנא שכבה מכורבלת על ברכיה של נאילה. עלי פרש סדין דק על כתפיה. הרוח הביאה ניחוח של קפה ממוריה, מעורב בפיח קל מהפחמים. איל שיחק עם המלקחיים. ואחרי שתיקה קצרה, אלעד אמר:

“תבינו, זה לא רק מה שקרה בסווידה. זה מה שקרה בלבבות אחרי. ראיתי את זה – משהו שם התפורר. בפנים. לא בגלל נשק, אלא בגלל זקנים שנגזזו. בגלל שייח’ים שהורדו על ברכיהם. זה הרגע שבו עם שואל את עצמו אם הברית שלו עוד חיה.”

עלי הנהן, איטי. “כשאמא שלי ראתה את התמונות, היא לא דיברה. כל הלילה. רק עשתה תה, עוד סיבוב, עוד אחד. בבוקר אמרה לי: ‘הגילוח ההוא? זה היה לי על הלב.’ כאילו חתכו לה משהו. כאילו חרצו קו במקום שהייתה בו זהות.”

“ומה זה אומר לנו?” שאל יעל. “שנחבק אותם יותר חזק? שנשלח עוד תנחומים?”

“לא,” אמר עלי. “זה אומר שהברית צריכה גוף. ממשי. לא מילים. אולי זה הזמן להציע משהו עמוק. לא אחוות לוחמים, אלא חיים משותפים. אולי אפילו סוג של אוטונומיה, בחסותנו. לא מתוך התנשאות – אלא מתוך הכרה שהעולם משתנה, ושאנחנו חייבים לבחור עם מי אנחנו הולכים עד הסוף.”

“ולמה דווקא עכשיו?” שאלה נאילה.

“כי עכשיו,” אמר אלעד, “הציר השיעי נפרם. עיראק מתערערת. חיזבאללה בפאניקה. איראן מדממת מבפנים. אם לא נציע בריתות חדשות, אחרים יעשו זאת. והם לא יגישו תה עם מרווה.”

שתיקה. עשן. נשימה.

“פנחס,” אמרה יעל, “עשה מעשה קשה. אלים אפילו. אבל זה לא היה בגלל כעס. זה היה בגלל שלפעמים, אם לא תעצור את החטא, הוא יכבוש אותך. אולי מה שאנחנו מציעים עכשיו – זאת החרב השקטה. ברית שמציעה קיום. בית. לא רק לאחינו, אלא גם לעצמנו.”

“ואם הם לא רוצים?” שאל איל, הפיה בידו.

עלי לקח אותה ממנו באיטיות. “אם לא נציע – הם יפנו למקום אחר. ושם, זה כבר לא יהיה בית. זה יהיה מחסה. זמני. כואב. שונא.”

הם הביטו זה בזה. איש לא אמר אמת מוחלטת, אך כל אחד אמר רסיס שלה.
והיה משהו באופן שבו נשענה רנא על ברכי נאילה, באופן שבו נשפך התה לתוך כוס זכוכית דקה – שנדמה כאילו הכרמל עצמו הקשיב להם, והחליט לא להוריד גשם. רק לשהות עוד רגע.

“חיפה היא הוכחה,” לחש אלעד. “שאפשר. לא כי אנחנו צודקים – אלא כי בחרנו לחיות יחד, לא משנה מה.”

“והבחירה הזאת,” ענה עלי, “היא כמו כתף טלה בשבת – לא באה מעצמה. צריך להשרות אותה, להמתין, להבעיר בשקט, ולתת לזמן לעשות את שלו.”

“רק שלא נהפוך שוב את הברית לדקלום,” אמרה יעל. “שהיא תישאר אמיתית. כמו הריח הזה. כמו הרגע הזה.”

עשן נוסף עלה. שקית נוספת נפתחה. התערובת הייתה נדירה יותר. לפי פרסומים זרים – עברה גבולות שאין להם שמות. עלי לא הסביר, רק הדליק.

ומישהו לחש – אולי לעצמו –
“אולי זה הזמן לבנות את המזרח התיכון מהמרפסת. לא מהפודיום. לא מהמל”טים. מהשבת. מהעוגה. מהכאב של האמא הדרוזית והחיבוק של החייל היהודי. מהלב.”

⸻

ובשם השבת הזאת — אנחנו, בכרמליסט, מחבקים את חיפה כולה באור רך של תקווה. שולחים ברכה לכל משפחה שמדליקה נר גם כשבלב עוד יש צל, ולכל אם דרוזית שמעבר לגבול – שנשמתה תלויה בנשימה של בנה. שבת שלום לכם, אחים יקרים – יהודים, דרוזים, עולים, לוחמים, מחפשי תיקון. שהשבת תשמור על כולנו כמו שמיכת פיוס דקה, שתכסה את הפחד ותלטף את מה שנסדק.
ושבזכותה – ייפתחו השערים, ישובו החטופים, ותשוב האהבה לרחובות, לבתים, וללב. כי בחיפה – ובישראל כולה – יש עוד מקום לחסד.

שבת שלום,
כרמליסט