הבאר שלא נסגרה: סבתא אסתר, שוק תלפיות ופרשת חוקת

המים נגמרו דווקא ביום הכי חם ביוני.

והשוק – כבר לא מה שהיה פעם.
פעם – רק דגים, פירות, קפה ב־5 גרוש ושלטים שכתובים בטוש.
היום – פוקצ’ות עם בלסמי, מסעדות קונספט, מסיבות טראנס במרתפי ספריות, צעירים עם קוקו וחולצת פסים שתרים אחר תמצית אותנטית עם עיצוב מינימליסטי.

בלילות – מסיבות טראנס.
“חמישי פסיכדלי” זה כבר שם רשמי.
שלטי “שוק תלפיות” הישנים מצולמים ברקע סלפי עם קוקטייל.
השוק יעבור שיפוץ, כך מבטיחים, אבל בינתיים – הוא עומד.
חצוי. מתערבב. פועם.

ועדיין –
מי שמביט היטב רואה את הירקנים שצועקים מתוך העבר:
“שלוש בעשר, תות בסוף העונה!”
רואה דוכנים תלושים מזמן, סחורה שזוכרת את שנות השמונים,
ואת צוקי – האיש עם הכובע שתמיד מדבר בקול גבוה מדי.
וגם את קולות השוק – שפות שמתנגשות כמו תבלינים:
רוסית עיקשת. ערבית רכה. אמהרית חדה. תאילנדית. פיליפינית. בליל אפריקאי.

שוק הוא שוק.
וחיפה? תמיד הייתה רב־שפתית – עוד לפני שידעו לקרוא לזה כך.

ובין כל זה –
אסתר.
או ליתר דיוק – היעדרה.

כל שישי בצהריים, כבר חמש־עשרה שנה, היא יושבת על כיסא מתקפל ליד חנות התבלינים של האחים כהן, מול העלייה לרחוב החלוץ –
ומחלקת מים קרים.
בקבוק לכל עובר. חיוך. שקט.

“זה מים של מרים,” הייתה אומרת.
ולא כולם הבינו.
אבל שתו. ונרגעו.

והשבוע –
הכיסא ריק.
והבקבוקים – נעלמו.

העוברים והשבים לא שמו לב מיד.
אבל הילד נאור – עם הנמשים והסנדלים – הרגיש.
שירה ניסתה לחפש את הבקבוק מאחורי העציץ.
נהג המונית של עמדת רד”ק לחש בקשר:
“נו באמת, מישהו ראה את סבתא מים היום?”

כי גם ב־2025, כשכולם מחוברים –
עדיין מרגישים כשמשהו אנושי מתנתק.

אסתר גרה ברחוב ליאון בלום, בדירה ישנה שבין הדר תחתון למרכז הכרמל –
הקו ההוא שבו נגמרת הארכיטקטורה ומתחיל הזיכרון.
פעם הרחוב היה יוקרתי.
היום הוא מחזיק את העיר כמו עמוד שדרה עקום אך נאמן.

בדירה – שקט.
אסתר לא חולה.
לא כועסת.
רק שותקת.

“גם למעיין יש גבול,” אמרה לנכדה.

פרשת חוקת מספרת על מותה של מרים הנביאה –
ועל כך שעם מותה, נעלמה הבאר:
“ולא היה מים לעדה.”

במדרש מובא:
משה ואהרן התאבלו עליה,
והקב”ה גוער בהם:
“בני מתים בצמא, ואתם יושבים ומתאבלים על הזקנה?”

לא כעס – אלא קריאה.
לא ביטול – אלא בקשה:
אם מרים חיה למען העם – אז גם במותה, המשיכו לתת מים.

ביום שלישי, הגיע מיקי.
ילד קטן.
עם שקית.
ארבעה בקבוקי מים קרים.
“לשישי, בשבילך,” אמר.

שי – הנינה בת ה־17 – התיישבה לידה.
“סבתא, אולי נפתח עמוד באינסטוש?”
‘הבאר של אסתר’.
“נעשה את מה שאת עשית – אבל לכולם.”

והיא – חייכה.
חייכה כמו מישהי שראתה באר שנפתחת מחדש.

ובינתיים, בבית של אסתר…

השולחן נמתח בין המטבח לסלון.
מפה דהויה, כלי פורצלן מהודו, מפיות של מקופלת.
אבל הארוחה – קודש קודשים.

הגיעה עדי – הבכורה, עכשיו אמא לשלושה.
אחריה יונתן – טייס מילואים.
תום – סטודנט לרפואה.
אפרת – עם עגלה.
מאיה – בת שש: “סבתא, תספרי לי על מרים.”
שי – עם העיניים של סבתא כשהייתה בת עשרים.

אסתר הביטה.
שתקה.
ואז אמרה:

“הילדה ההיא מבגדד – זו שהחביאה ספרים בתוך חלה – יושבת עכשיו בראש שולחן של שלושה דורות.
זה לא נס.
זה זיכרון של מים.”

ואז שרו.
“מי ימלל גבורות ישראל.”
לא כי מישהו דרש.
אלא כי ככה מתחילים מחדש.

סעודת שבת – לזכר מרים ולכבוד אסתר

דג פתיחה: “פילה אמונה במי נענע־לימון”

כמו הבאר – פשוט, זך, ועם נגיעה של ברכה

רכיבים:
• 4 פילה מושט/לברק
• מיץ מ־2 לימונים
• חופן נענע
• שן שום
• שמן זית
• מלח גס, פלפל לבן

הכנה:
1. להשרות את הדג.
2. לצלות 3 דקות מכל צד.

הגשה: עם סלט עלים.
“כי לפעמים טיפה של נדיבות מספיקה לחיים שלמים.”

מנה עיקרית: “כתף זיכרון ברוטב בצל ודבש”

מה שמתבשל לאט – נחרט עמוק

רכיבים:
• כתף בקר
• בצלים
• דבש
• מים
• תבלינים: קינמון, פלפל, מלח, שום

הכנה:
1. לצרוב, להוסיף מים, לבשל שעתיים.

הצעה: להגיש עם פירה וחיבוק.

קינוח: “עוגת שקדים של נינה”

רכה, צנועה, מרפאת

רכיבים:
• ביצים
• סוכר
• קמח
• שקדים טחונים
• וניל
• שמן
• קינמון

הכנה:
1. לערבב.
2. לאפות ב־170 מעלות.
3. לפזר אבקת סוכר.

הסבר: “לא סתם מתוק. אלא זיכרון רך שאפשר ללעוס.”

אולי גם אתם השבוע תשאירו בקבוק מים ליד מישהו.
לא בשם צדקה – בשם המשכיות.

כי אסתר, כמו מרים, כבר לא רק דמות.
היא משל.
היא הארץ הזו כשהייתה פשוטה, נדיבה, בלי כוונות רווח, בלי קרירות עירונית.
כשהיה ברור שיש לשים מים קרים למישהו – לא כי ביקש, אלא כי חם לו.

היא מה שנשאר מישראל שהאמינה בלחם וחמלה, בפשטות של ירקן ובברכה של שכנה.
ועכשיו –
כמו הבאר – היא שותקת, ומביטה:
האם הדור החדש יושיט את הבקבוק הבא?

2025 היא לא שנה קלה.
השוק גועש, הרחוב מתוח, הזהויות נלחצות זו בזו.
יש בריתות חדשות, ומלחמות ישנות, והכיכרות אינן מה שהיו.
אבל בין המועדונים למצלמות, בין הרשתות למריבות –
יש עדיין שולחן.
ויש עדיין סבתא.
ויש עדיין ילד שזוכר.

ויש שוק, גם אם השתנה –
שעדיין יודע לעצור כשבקבוק אחד לא מגיע.
ויש עיר, כמו חיפה,
שבין טראנס למרק תימני –
עוד זוכרת מאיפה באים המים,
ומי שפעם חילק אותם בלי רעש –
ובנה פה מדינה.

שבת שלום מחיפה –
מהבאר של מרים, דרך היד של אסתר,
אל תוך העיניים שלנו. עכשיו.

ואם לפעמים נדמה שהכול משתנה מהר מדי –
שאנחנו עוברים מעולם לעולם בלי לעצור לשתות –
אז דווקא עכשיו,
בין רעשי העיר לצליל פנימי,
אנחנו בוחרים לזכור את הפשוט:
בקבוק מים קר, כיסא בפינה,
וסבתא אחת שלא ביקשה כלום – רק לתת.

כרמליסט נולד בדיוק במקום הזה.
בין שוק למרפסת.
בין ריח כורכום לסיפור משפחתי.
כדי לזכור את מי שאנחנו.
ולהזכיר בעדינות – שגם אתם שם. שייכים.

אז אולי השבוע תתנו למישהו טיפה.
לא של מים – של תשומת לב. של קשר. של בית.
כי לפעמים, זאת ההתחלה.

שבת של אור, של תקווה, של ביחד –
באהבה,
כרמליסט.