ואדי שיח: המקום שחיפאים לא מדברים עליו — כי הם יודעים שהוא מדבר לבד

חיפאים מכירים אותו עוד מהילדות. אלה שירדו פעם מהשביל שמתחיל ברחוב לוטוס, ליד בית ספר הרצל, זוכרים את תחושת ההחלקה הראשונה, את הפטל ששרט, את קנה הסוף שנשבר מתחת לרגל. זה לא טיול — זו ירידה אל תוך דבר מה עתיק. הצעד הראשון לתוך הואדי הוא שינוי קצב. אתה עובר מהעיר אל הגוף. מהדיבור — אל ההקשבה.

בין ענפי העוזרר, נובעות שתי נביעות עיקריות – עין שיח ועין משוטטים. מהן זורמים מים דקים שמטפטפים גם בקיץ, כמו זיכרון שמתעקש להישאר. בסמוך למים — מערה. לא שלט, לא מסגור, רק סדק סלע. אבל כל מי שמגיע מרגיש: זו מערת אליהו. לפי המסורת היהודית – כאן הסתתר הנביא אליהו כשברח מאיזבל. לא בפסגת ההר, לא מול הכרמל הבנוי – אלא במעבה ההר, במקום שהרעש לא העז להיכנס. “קול דממה דקה” – לא דימוי, אלא צליל ממשי למי שיושב שם לבד.

אבל ואדי שיח איננו רק מקום יהודי. הוא נחשב מקום קדוש לרבים – ליהודים, לנוצרים, לדרוזים ולמוסלמים כאחד. כל דת השאירה בו עקבות, וכל אחת בחרה לא לגעת באחרת. לא בכפייה, אלא בהבנה עמוקה שהמקום היה קדוש עוד לפניה.

וכאן מסתתר הסוד העמוק של התרבות הגלילית הקדומה. בגליל, הקדושה לא נולדה מקבר – אלא להפך. לא אדם קידש מקום, אלא המקום עצמו הקרין תחושת עומק, והאדם רק ידע לזהות. מערות, נביעות, צוקים חשופים או עצים בני מאות שנים – כל אלה הפכו למוקדי עלייה לרגל לא משום שמישהו טען לבעלות, אלא כי משהו שם הורגש בגוף. לא נאמר — הובן.

כך קרה שבגליל נבנו קברים רק אחרי שהמקום הורגש כקדוש. לא ההפך. במקומות שבהם הנוף לחש, המים נבעו, והשתיקה נעשתה עבה — נקברו צדיקים, נבנו קשתות אבן, הושארו סימני צלבים ונרות שמן. הקבר הגיע כי הקדושה כבר הייתה. לא הייתה תחרות. הייתה הקשבה.

במאה ה־13 הקימו כאן נזירים כרמליתים את מבני ההתבודדות שלהם, חצבו מערות והתגוררו בהן כחלק מחיקוי חייו של אליהו הנביא. הם לא שינו את הטופוגרפיה — הם חיו לפיה. גם בימי המנדט, כשהבריטים עברו ליד, המקום נשאר מוגן דווקא משום שלא הפריע. לא ניסה להרשים. לא נכנע.

במורד הואדי נבנה בוסתן כיאט – גן ירוק בעל מערכת תעלות, עצי פרי ובריכות קטנות, שנטע אחד מראשי המשפחה המוסלמית הידועה כיאט. הבוסתן לא נועד לנוי, אלא לשהות. משפחת כיאט ראתה במקום הזה נקודת רוח — לא סתם חלקת אדמה. בוסתן שנשמר לא בשביל כסף, אלא בשביל לא לשכוח.

ואדי שיח, אם כן, הוא לא נוף – הוא תודעה גולמית. שכבת עומק של העיר חיפה, כמו צלקת של הר שלא החלימה — ולא רוצה להחלים. כל דת שעברה בו — קיבלה ממנו משהו. ולא ניסתה לקחת יותר. אולי בגלל זה חיפאים שותקים כשהם מדברים עליו.

היום, כשהכול מתויג, מתוחם, מצולם — ואדי שיח נשאר לא מסומן. לא כי שכחו אותו. כי הוא עדיין חי. הוא לא מוזיאון. הוא לא מסלול מסומן. הוא מבחן. מקום ששואל אותך, בלי מילים:
אתה זוכר איך שותקים?
אתה זוכר מה מרגיש מקום קדוש לפני שהגדירו אותו ככזה?

אם כן — סע לשם. ברגל. דרך לוטוס. בלי חבורה. עם תרמוס קטן.
ואם תלך לאט, אולי תשמע את מה שכל הדתות ניסו לשמר —
אבל אף אחת לא הצליחה להסביר.