יום הכיפורים תשפ״ז בחיפה: חשבון נפש עירוני בין מלחמה לערבות הדדית מתחדשת

לקראת כניסת יום הכיפורים תשפ״ז, הרחובות בחיפה הולכים ומתרוקנים. התנועה נחלשת, התריסים יורדים, האור על הכרמל מתרכך והים ממשיך לנשום בקצב הקבוע שלו. יש משהו בשקט הזה שמרגיש השנה שונה. לא שקט חגיגי בלבד, וגם לא אותה הפוגה עירונית מוכרת שבין הארוחה המפסקת לצפירה הראשונה של אופני הילדים. זהו שקט שנכנס לעיר אחרי שנה רועשת מאוד, שנה שבה חיפה נדרשה להביט שוב ושוב אל השמים, לפתוח מקלטים, להתמודד עם פחד, לשאת אובדן ולהמשיך לתפקד גם כשהוודאות נשחקה.

יום הכיפורים תשפ״ז הוא יום כיפור מיוחד מפני שחשבון הנפש הפעם אינו מתחיל רק בבית הכנסת. הוא נמצא בחדר המדרגות שבו שכנים המתינו יחד בזמן אזעקה, במרחב המוגן שבו אדם שלא הכרת קודם הזיז כיסא כדי לפנות מקום לילד, בבית החולים שבו צוותים עבדו ללא הפסקה, ובחנות השכונתית שבה בעל העסק שמר משלוח עבור קשיש שלא הצליח לצאת מביתו. אלו אינם סיפורי גבורה גדולים שנכנסים תמיד לכותרות. אלה המעשים הקטנים שבאמצעותם עיר שומרת על עצמה כשהמציאות מטלטלת אותה.

בשנה החולפת חיפה למדה שוב עד כמה מקומה על המפה אינו מובן מאליו. עיר הנמל, התעשייה, בתי החולים, האקדמיה והתשתיות האסטרטגיות חשה היטב את משקלם של האיומים האזוריים. תושבים הכירו מחדש את הדרך אל המקלט, ועדי בתים בדקו מנעולים וגנרטורים, משפחות למדו לישון עם טלפון טעון ונעליים מוכנות ליד הדלת. ילדים ידעו לזהות צליל של התרעה לפני שלמדו להסביר את מקורו. היו ימים שבהם המפרץ נראה רגוע, אבל הגוף כולו נשאר דרוך.

ובתוך הדריכות הזאת התגלתה חיפה המוכרת, לא מתוך סיסמה על דו־קיום ולא מתוך כרזה עירונית מלוטשת, אלא במבחן היומיומי. יהודים וערבים, דתיים וחילונים, ותיקים ועולים, תושבי הכרמל, הדר, נווה שאנן, קריית חיים, בת גלים, ואדי ניסנאס והשכונות המזרחיות חלקו את אותו מרחב ואת אותה דאגה. המחלוקות לא נעלמו, החשד לא התאדה והמתח הלאומי לא פסח על העיר. ובכל זאת, החיים המשותפים עמדו ביותר מבחנים מכפי שנוטים לזכור.

הפרסומים ברשתות החברתיות מציירים לעיתים חברה שנעה במהירות לעבר פירוק. כל ויכוח מוצג כשבר מוחלט, כל משפט הופך למחנה וכל טעות נגררת לכיכר העיר הדיגיטלית לצורך משפט מיידי. אולם מי שמביט בחיים עצמם מגלה תמונה מורכבת יותר. בניגוד לרושם שמתקבל מן הכותרות, היחסים בין אדם לחברו אינם רק מידרדרים. במקומות רבים הם הולכים ומשתפרים. אנשים מקשיבים מעט יותר למצוקה, מזהים מהר יותר אדם הזקוק לעזרה ומבינים שהחוסן העירוני אינו נמדד במספר המקלטים בלבד, אלא גם במספר הידיים שמוכנות לפתוח אותם.

ראינו זאת אצל המתנדבים שחילקו מזון וציוד, אצל עובדי העירייה שנשארו בשטח, אצל השוטרים, לוחמי האש, צוותי הרפואה ואנשי ההצלה שפעלו בשעות שבהן רוב הציבור ניסה רק להחזיר את הנשימה לקצב רגיל. ראינו זאת גם אצל בעלי עסקים שספגו הפסדים ובכל זאת תרמו, אצל משפחות שאירחו, אצל צעירים שסייעו לקשישים ואצל שכנים שהפסיקו לשאול מי אחראי והתחילו לשאול מה צריך לעשות. הערבות ההדדית לא פתרה את כל הבעיות, אך היא מנעה מהפחד להפוך לבדידות.

גם בחיפה יש כעס. יש פערים עמוקים בין שכונות, הזנחה שאי אפשר לכסות במילים יפות, מאבקים על תכנון, תחבורה, ביטחון אישי, זיהום, חינוך וחלוקת משאבים. יש תושבים החשים שקולם אינו נשמע, ויש משפחות שסיימו את השנה מותשות כלכלית ורגשית. חשבון נפש עירוני אמיתי אינו רשאי לעבור מעל המקומות האלה. בקשת סליחה שאין לצדה הקשבה הופכת במהירות לטקס ריק. עיר המבקשת תיקון צריכה לדעת לא רק לדבר בשם תושביה, אלא גם לשמוע את מי שכבר התעייף מלצעוק.

יום הכיפורים מציב במרכזו את היחסים בין אדם למקום, אך הוא מזכיר באותה נשימה שעבירות שבין אדם לחברו אינן נמחקות באמצעות תפילה בלבד. צריך לפנות אל האדם שנפגע, להכיר בכאב ולנסות לתקן. העיקרון הזה נכון גם לחיים עירוניים. אי אפשר לבקש שנה טובה יותר בלי לבדוק כיצד דיברנו זה אל זה, כיצד נהגנו בעובד השירות, בשכן, בנהג, בבעל העסק, במפגין שמולנו ובאדם שזהותו שונה משלנו. לא כל מחלוקת דורשת פיוס, אבל כל אדם ראוי לכך שלא נשלול ממנו את אנושיותו.

בחיפה, אולי יותר מבערים אחרות, השיעור הזה כתוב בתוך הרחוב. המסגד, הכנסייה ובית הכנסת אינם רעיון מופשט. הם נמצאים במרחק הליכה. השפות נשמעות באותו אוטובוס, הריחות נפגשים באותו שוק והדאגות מגיעות בסופו של דבר לאותם חדרי מיון. הקרבה הזאת אינה מבטיחה הרמוניה. לעיתים היא דווקא מחדדת חיכוך. אבל היא מחייבת אחריות, מפני שכאן אי אפשר להסתפק בדיבור על החברה הישראלית מרחוק. החברה כולה עומדת לפנינו בתור בבית המרקחת, יושבת לידנו בבית הקפה ונכנסת אתנו למקלט.

השיפור ביחסים בין אדם לחברו אינו מתרחש בקו ישר. הוא עדין, כמעט חשאי, ולעיתים נסוג ברגע אחד של התלהמות. ובכל זאת, אפשר לזהות אותו בנכונות הגוברת לעזור, בהתארגנויות השכונתיות, בשיחות שנמשכות גם אחרי שהוויכוח מתחמם ובאנשים המסרבים לתת לאלגוריתם לבחור עבורם את מי לשנוא. יש בחיפה פחות תמימות, אבל אולי גם יותר בגרות. למדנו שלא די להצהיר שאנחנו עיר משותפת. צריך לקיים את השותפות בכל יום מחדש, במיוחד כשהיא אינה נוחה.

עם כניסת הצום, חיפה אינה זקוקה להבטחות גדולות. היא זקוקה למעט יותר סבלנות בכביש, לפחות אכזריות במילים, ליותר תשומת לב לקשיש מעבר לדלת ולנכונות לראות את המצוקה גם כשהיא נמצאת בשכונה אחרת. היא זקוקה למנהיגות שמכבדת את הציבור ולציבור שאינו מאבד את היכולת לבקר בלי להשפיל. היא זקוקה גם לזיכרון: לזכור מי עמד לידנו ברגעים הקשים, מי הגיע ראשון, מי שאל לשלומנו ומי פשוט נשאר.

כאשר השמש תרד מאחורי הים והעיר תתכסה בשקט, חשבון הנפש החיפאי לא ייכתב רק במחזורי התפילה. הוא יהיה נוכח בין הבתים, בחצרות, במדרכות הריקות ובחלונות המוארים. אחרי שנה שבה האיום הגיע מבחוץ והמחלוקת בערה מבפנים, נותרה לחיפה בחירה פשוטה וקשה: להמשיך לראות זה בזה מחנות, או לזכור שמתחת לכל ההגדרות חיים כאן בני אדם המבקשים ביטחון, כבוד ועתיד.

יום הכיפורים תשפ״ז מבקש מאתנו לעצור. לא כדי לברוח מן המציאות, אלא כדי לשמוע מה נשאר בה אחרי שהרעש שוכך. בחיפה נשאר כאב, נשארו מחלוקות ונשארה עבודה רבה. אבל נשאר גם חוט עיקש של ערבות הדדית, כזה שעבר השנה מיד ליד ולא נקרע. אולי זהו התיקון העירוני החשוב ביותר: היכולת להרים את הראש, לראות את האדם שמולנו ולומר לו, בלי טקס ובלי כותרת, אני כאן.