מרכז זיו, שישי בבוקר: כששתיקה חזקה מכל רעש

היא הרגישה את זה עוד לפני הקפה.
כשהרוח של יוני נכנסה דרך המרפסת המשוקמת – לא בדיוק הרוח של הכרמל, אלא זו שמגיעה אחרי שתים־עשרה יממות של ספק־מלחמה ספק־הפוגה, כשהאדמה דוממת אך לא בטוחה.
במרכז זיו, בבית הקפה הקבוע, שני ספלים עשו דרך קצרה מהדלפק לשולחן: הילה – אמא לשניים ודוקטורית לפיזיקה, וצילה – אמה, שדיברה בקול של מי שכבר ראה פרשות מסוג אחר.

“ככה זה תמיד אחרי קורח,” אמרה צילה.
הילה חייכה, חצי סקרנית.
“אחרי צרחות, אש, בליעה באדמה – בא השקט. ואף אחד לא יודע אם זה סיום או השהיה.”
הילה שתקה.
היא לא ציפתה לשמוע פרשת שבוע בקפה של שישי בבוקר, אבל האמת? זה דווקא התאים.
כי רק לפני שבועיים, טיל איראני התרסק ברחוב הגליל.
והבית שלהם – הבית שהשקיעו בו כל מה שאין לחוקי הפיזיקה מה להסביר – עמד צמוד לאחד שנמחק.
ההדף עיקם דלתות, סדק קירות, אבל הם – בממד – נשארו שלמים.

בעלה של הילה – טייס מילואים בדרגת רב־סרן – בכלל היה אז במזרח.
לא מזרח־תיכון, מזרח־אמצעי.
אומרים שהמריא מבסיס בדרום הארץ, בשעה שבה אפילו השעון לא מצלצל, דרך נתיב שעובר נמוך מעל מפרץ שלף, ממשיך דרך כורדיסטן בשתיקה עמוקה, ומשם – חיתוך מהיר דרומה לעבר איזור קירמאן.
אומרים, אבל אף אחד לא מאשר.

הוא לא מספר הרבה, רק שאותה משמרת כללה שני סיבובים, אחד מהם סביב אזור שמכונה בשקט “מתחם 421”, מזרחית ליאזד.
במשקפת, כך סיפר פעם לאחיו, הוא ראה בניין שנראה כמו חניון תמים – עד שפתח גג, והחלק התחתון שלו שקע לתוך האדמה כמו בונקר לוויני.
הם רק סימנו.
הכוונה הייתה לא “לסיים” אלא “לסמן”, להאיר.
והם האירו.

במהלך גיחה שנייה, לפי הדיווחים הזרים, זוהתה תנועה חשודה במתחם תעשייה סמוך לאיספהאן.
צילומים טרמיים, שכנראה הגיעו אליהם עוד באוויר, הראו עשרות גופים זעים סביב מתקן קטן, מוקף בטבעת בטון.
הוא היה זה שהחזיק את היעף בגובה שלוש מאות רגל, עם כפפת לחץ ביד אחת ותצלום מודיעיני מאתמול בלילה ביד השנייה.
כשהילה ניסתה לשאול אותו אחר כך מה ראה – הוא רק אמר:
“הרבה אדמה. מעט אמת.”

לאחר שעתיים הם נעלמו חזרה דרך מה שכונה בפיהם “החולצה השחורה” – מסלול דממה מעל המדבר.
הם חזרו בשעה שבה הלילה מתחלף באפור־כמעט־שבת, והילה התעוררה עם תחושה שקרה משהו – אבל לא ידעה מה.
כשהוא נכנס הביתה, לא היו עליו סימני עשן, רק אבק זרועות.
לא מהקרקע – מהלב.
ובמקום הסיפור – היה שקט.
ואת השקט הזה היא הבינה יותר מכל מילה.

11 ימים אחר כך, העולם התעורר לציוץ של טראמפ.
הפנטגון לא הגיב, איראן דיברה סתמית, וכולם שתקו.
אבל זה קרה בלילה שבין שבת לראשון.
מטוסי B-2 Spirit אמריקאיים חצו את המרחב האווירי בגובה נמוך ובשקט שממנו רק מטה אהרון יכול לפרוח.
ארבע־עשרה פצצות חדירות-בונקרים מסוג MOB GBU, כל אחת במשקל 13.6 טון, שוחררו אל עומק הקרקע האיראנית.
כמו תשובה כבדה לטענה ש“כל העדה כולם קדושים” – אבל חלקם מחביאים אורניום מתחת לשולחן.

מאותו רגע – ישראל שותקת, איראן מכחישה, טראמפ מתעקש והעם?
כמו תמיד – נקרע בין מחנות.
הכורים בבושהר, פארצ’ין ופורדו?
מושמדים, פגועים, או שלמים — תלוי את מי שואלים.
וזה בדיוק מה שהפחיד את הילה יותר מהמלחמה עצמה: לא הפיצוץ – אלא הפיצול.

“אצל קורח זה התחיל כשכולם הרגישו קדושים באותה מידה,” אמרה לה צילה בקול שקט, כשהספל השלישי כבר התחיל להתקרר. “אבל רק אחד היה מוכן לשאת את השתיקה.”

הילה הנהנה לאט, קמה מהכיסא תוך שהיא מיישרת את סוודר הקיץ הדק. “אני אקפוץ לירקן רגע, תביאי את יוני מהגן?”
צילה חייכה, כאילו נשלחה בשליחות־סבתא קדומה.
“את קונה רק ירקות,” הוסיפה עם קריצה, “בלי עוד דיונים על הנהגה.”

הילה חצתה את הכביש בצעדים מדודים. היה משהו בדרך שבה האור נשבר על קירות מרכז זיו – כאילו הרחוב ידע שגם שבת צריכה להתאמן מחדש.
בין דוכן האבטיחים לפחי המיחזור, עמדה מול אודיס, הירקן, שקטף כבר שישה ראשי חסה והשאיר את השביעי בשבילה.

“הילד ביקש ענבים וחלה עגולה,” אמרה תוך שהיא בודקת רימונים, כאילו כל פרי צריך לעבור משא ומתן והפסקת אש.
“ילד חכם,” ענה אודי, “מבין שדווקא כשהכול מתפרק – צריך לחזור לעיגול.”
היא צחקה. “אני רק רוצה לחזור לבצק שמסכים להתפוח בלי אזעקות.”

הם דיברו קצת על טראמפ, על ההבטחות החדשות־ישנות להרחבת הסכמי אברהם.
“היום הוא כותב ציוץ על שלום עם ערב הסעודית, מחר על טיל לוויין,” אמר אודי.
“אבל תכל’ס? הבעיה זה לא הוא. זה שאין לנו משה.”
הילה לא ענתה מיד.
במקום זה, היא לקחה את השקית שלו, והניחה בה בשקט שלושה בצל ירוק.
משה של היום, חשבה, אולי בכלל לא יעלה על הר – רק יעמוד ליד המדיח ויגיד תודה.

היא חזרה הביתה בדיוק כשצילה פתחה את הדלת עם יוני ביד אחת וציור של מדורה ביד השנייה. הילד קרא “אמאאא!” בקול שחותך כל פקק פנימי, והילה חיבקה אותו עם שקית הסלקים עוד על הכתף.
הדלת נסגרה מאחוריהם. שבת התחילה לטפס במדרגות.

כאן, במטבח, הטיח עוד מריח חדש, אבל הקירות עומדים.
המים מבעבעים, הדג כבר במרינדה, החלה על השיש מחכה לבציעה.
שבת.
אבל לא סתם שבת – שבת ראשונה מאז ההדף.
והבעל בבית.

על השולחן, כמו מניין של טעמים שמרפא את מה שהשבוע קרע, נבנית הסעודה בזה אחר זה. וכל מנה היא עדות שקטה – לזה שנשאר, לזה ששב, ולמה שביניהם.

דג פתיחה – פילה בורי ברוטב סלק ולימון כבוש
כמו מטה אהרון – לא צריך לצעוק כדי לפרוח

רכיבים:
– 4 פילה בורי טריים
– ½ סלק חי, מגורד דק
– 1 כף לימון כבוש קצוץ
– 1 שן שום כתושה
– 1 כף שמן זית
– מלח ים, פלפל גרוס

אופן הכנה:
מערבבים את הסלק, הלימון, השום והתבלינים לרוטב בהיר־אדמדם.
מניחים את הדגים בתבנית, יוצקים מעליהם את התערובת.
אופים 15 דקות ב־190 מעלות.
הצבע נועז – אך הטעם עדין ונח.
מגישים עם לחי של סבתא ושקט של שבת.

עיקרית – כתף בקר רכה עם פלפלים קלויים ושזיפים
כמו קורח – חריפה, עמוקה, אבל הפעם נגמרת בטוב

רכיבים:
– 1.2 ק”ג כתף בקר (מס’ 5)
– 2 פלפלים אדומים, קלויים וחתוכים גס
– 6 שזיפים מיובשים
– 2 כפות רסק עגבניות
– בצל גדול, קצוץ
– 4 שיני שום
– כף דבש
– כפית כמון
– מלח גס, פלפל שחור

אופן הכנה:
מטגנים בצל ושום עד זהבהבות, מוסיפים את הבשר וצורבים מכל צד.
מוסיפים את הרסק, התבלינים, השזיפים והפלפלים.
מכסים במים רותחים עד חצי מגובה הסיר, מבשלים 2.5 שעות על אש קטנה.
בין ביס לביס – מבינים שהנהגה טובה נבנית לאט, כמו רוטב.

קינוח – עוגת חלב־קפה “שחזרנו לנשום”
לסיים כמו שצריך – לא בנפילה, אלא בהתרככות

רכיבים:
– 4 ביצים
– ¾ כוס סוכר
– כוס חלב
– כף קפה נמס
– ¾ כוס קמח
– ½ כפית קינמון
– קצפת לקישוט

אופן הכנה:
מקציפים את הביצים עם הסוכר עד קצף תפוח.
ממיסים את הקפה בחלב חמים, מוסיפים בהדרגה, מקפלים פנימה את הקמח והקינמון.
אופים בתבנית בינונית 30 דקות ב־170 מעלות.
מצננים, מורחים שכבת קצפת דקה מלמעלה.
זה לא רק מתוק – זו מנוחה מהיגיון.

והשולחן כולו – לא מפואר, לא צעקני – עומד.
כמו משה.
כמו בית אחרי הדף.
כמו אמונה שעברה סדק – אבל בחרה להישאר.
אבל לא סתם שבת – שבת ראשונה מאז ההדף.
והבעל בבית.

הוא שתק.
לא סיפר מה קרה בלילה ההוא מעל בושהר.
רק קילף קווי לילד, וסידר את הסכום בשתיקה שהייתה צפופה מרגש.
הילה לא שאלה.
כמו משה – היא ידעה שאמת לא מתרגמת לצעקה.
וגם הוא – שנלחם במבוכים של בטון גרעיני – הבין פתאום שהמלחמה האמיתית היא לא נגד איראן, אלא נגד השחיקה בבית.
נגד ההרגל לשכוח מה שווה להילחם עליו.

בערב, כשהשולחן נפתח, יוסי – הסבא – כבר ישב עם כוס יין ריחני ומבט עמוק.
צילה פרסה חלה, ויוני עשה שלום עליכם בקול מתוק מדי.
“פרשת קורח השבוע,” אמר יוסי.
“מה לומדים ממנה?”
“שיש גבול לשוויון,” ענתה הילה.
“שצריך לבחור הנהגה, גם אם זה לא מרגיש נעים.”
“ושהקדושה וגם ההנהגה לא נמדדת בצעקה,” הוסיף יוסי.
“אלא ביכולת להיות חלק, גם בלי לעמוד בראש.”

בדג – סלק ולימון כבוש.
בכתף – זיכרון של שוק, אש, ותפילה שהכול יירגע כבר.
ובקינוח – עוגת חלב־קפה, רכה כל־כך, שהיא הרגישה כמו מנוחה מהכאב.

ולמרות שעוד היו טיח לא גמור, תפרים פתוחים וחרדה מתחת לפני השבת –
היה בשולחן הזה משהו שלם.
משהו שאמר בשקט: חזרנו.
גם אם עדיין רועדים.
גם אם לא הכול נסלח – משהו נסגר.

בסוף הארוחה, כשהאור כבה חצי־מעצמו, יוני שאל: “אמא, קורח היה רע?”
הילה הביטה בו ארוכות.
“הוא שכח שיש דברים שצריך לשרת, לא להחזיק. הוא רצה להיות ראשון – אבל לא היה מוכן להיות שליח.”

צילה הוסיפה תפילה קצרה לחיילים שבגבול, ויוסי לחש את שמות החטופים בעזה.
ואז, בשקט שאין לו תחליף, הם קמו מהשולחן.
החלה האחרונה נעטפה.
ריח היין נספג באוויר.
והבית – שנשבר – הרגיש כאילו למד לבנות את עצמו מחדש.

לעם ישראל ולתושבי חיפה היקרים- ולכל אלה שבלבם עוד יש סדק, סדק דקיק כמו קו בטיח טרי שלא התייבש – זכרו: לפעמים הבית שנחרב יכול לקום עמיד יותר, חכם יותר, שקט יותר.
לא בזכות החומרים – אלא בזכות הלב שידע מה להניח ומה לא להחזיר.

לא כל מי שצועק חזק בשם העם, באמת שומע את העם.
ולא כל מי שמתייצב על במות ונושא את דגל האמת – באמת נשלח מטעמה.
לפעמים האמת באה בלחש. עם מגבת על השיש, וסיר שמתבשל בשקט.

ושבת – היא לא רק הפסקה ממלחמה, היא גם בירור פנימי.
היא לא רק מנוחה – אלא הכוונה.
לאן אנחנו הולכים, עם מי, ובשם מי.

ובשם השולחן הזה של הילה, ובשם אמא שלה שחייכה בבוקר שישי כאילו כלום לא קרה,
ובשם כל מי ששרד וחזר הביתה – אנחנו מבקשים רק דבר אחד:

שלא נשכח מהי אמת, שנזכור שאם לא נהיה תלויים אחד בשני נהיה תלויים אחד ליד השני
ושנזכור איך נראית אהבה כשהיא שותקת ועורכת שולחן.

שבת שלום,
כרמליסט.