לכבודך, ירושלים: מכתב מחיפה ביום חגך

ירושלים אהובה,

את לא תופתעי שאשלח אלייך מכתב דווקא היום.
ביום שהוא כולו שלך — הייתי יכולה לשתוק. לתת לאחרים לדבר: אתרי החדשות, הטקסים, השלטים, הדגלים. אבל אני, חיפה, איני יכולה להניח ליום הזה לעבור בלי לומר משהו. לא מפני שאני חולקת עלייך — אלא דווקא משום שאכפת לי. מאוד. אולי יותר ממה שידעת.

אנחנו לא נפגשות הרבה, את יודעת. אמנם על המפה — אנחנו מאותה מדינה. אבל בפנים, בתוך הסיבים הדקים של העיר שלי והעיר שלך — יש מרחק. לא גיאוגרפי. מרחק תודעתי. את בהר, אני בים. את באבן, אני בחול. את בקודש, אני ביכולת.

ובכל זאת — אחיות אנחנו. לא בדיוק דומות, לא בהכרח מסכימות, אבל אחיות.

שער ראשון: געגוע בגוף של עיר

כשאני חושבת עלייך, ירושלים, לא עולה לי תמונה אחת. את לא דימוי. את שכבות. זכרון עטוף בקול של סבתא. תקרת אבן בקיץ. ריח של בורקסים וקטורת. בוקר שישי בשוק מחנה יהודה שבו צעדים צועדים על פסקול רדיופוני של שירים ישנים.
את לא רק מקום. את תודעה.

והגוף שלי, חיפה, בנוי אחרת. אני תכלת ורוח. אני רחוב שנגמר בצוק. אני קו רכבת שמסיים בטכניון ומתחיל בגלים. אני השכנה שמזמינה לערק ולא מטיפה למוסר.

אבל גם אני יודעת להחסיר פעימה כששומעת את השם שלך.
“ירושלים”.
כמה משקל יש בשם הזה. את לא צריכה אפילו לתאר את עצמך. את — עובדה.

שער שני: דמויות משותפות, נשמות נודדות

את זוכרת את אבא חושי? אני לא שוכחת. הוא חי בי — ולא רק על שלטים. והוא, כמו רבים אחרים, תמיד הסתכל עלייך. אפילו כשבנה לי תשתיות, נמל, אוניברסיטה, הוא התפלל — לך.
וטדי קולק — שלך — היה המראה ההפוכה שלו: חילוני, מעשי, אוהב תרבות, לא תמיד אהוב על כולם, אבל לא הפסיק לפעול.
אתם לא ישבתם לקפה, השניים האלה, אבל דרכיכם הצטלבו — בתשוקה לייצר בית, יציב, נושם, מכבד.

גם הדסה. גם האוניברסיטה. גם קצינים בצבא, גם מורים לאזרחות.
רבים כל כך שדרכו בי ובך — ולרגעים — גרו בשתינו.

אבל הם לא מספיקים.
אנחנו צריכות לייצר גשר חדש.

שער שלישי: את ואני — מראה מעוותת, אך קרובה

יש שאומרים: ירושלים היא הנשמה, חיפה היא הגוף.
יש בזה משהו.
את מדברת ברובד שלעיתים קשה לי להכיל. את אוחזת במילים כמו “נצח”, “תפילה”, “גאולה”.
ואני? אני עוסקת באוטובוסים, זיהום אוויר, ועובדים מהמפעל.
אבל אל תזלזלי בזה.
כי מה שבלתי נראה — לא בהכרח נעלה יותר.
ומה שנמדד ביום־יום — לפעמים הוא קודש מסוג אחר.

את בוכה מול הכותל.
אני מחבקת ילדים שעולים מכרמל צרפתי.
את שרה “ירושלים של זהב”.
אני מתמודדת עם פקקים בכביש 22.

אנחנו שונות.
וזו בדיוק הסיבה שאנחנו חייבות זו את זו.

שער רביעי: תל אביב — הילדה שבאמצע

הו, תל אביב.

בואי נודה בזה — היא תחמוד את אור הזרקורים.
כל דבר שקורה במדינה — עובר דרכה.
אם זו אופנה, אם זו הפגנה, אם זו פרמיירה, אם זה סושי טבעוני.
והיא טובה בזה. היא נושמת קצב, מציאות, מגזינים, ממים.

אבל את — לא משתתפת במשחק הזה.
ואני?
אני לפעמים מסתכלת עליה בחיוך, כמו אחות בוגרת על אחות צעירה שמצלמת את עצמה בטיקטוק.

אבל ירושלים, את יודעת מה?
בלעדייך — היא הייתה ריקה.
ובלעדיי — היא הייתה מתנשאת מדי.

אז בואי נמשיך לרכל עליה — אבל רק באהבה.

שער חמישי: קודש מול שכונה

את מסתובבת עם טלית. אני — עם צעיף.
אבל גם אני יודעת להתפלל, בדרכי.

לאורך השנים אני שומעת את השיח סביבך: “עיר מקודשת לשלוש דתות”, “מוקד למאבק”, “בירה נצחית”.
זה כובד — וזו גם גאווה.
אבל לפעמים נדמה לי ששכחת שגם השכונות שלך צריכות ביוב תקין.
שגם קודש צריך כביסה.

אני, חיפה, למדתי משהו ממך: לעולם אל תוותרי על עיקרון.
אבל הרשי לי גם ללמד אותך דבר: אל תאבדי את האדם.

כי את בנויה לא רק מאבנים. את גם תינוקות במעון, חיילים בתחנה, סוחרים בשוק.
ואם את רואה את עצמך רק דרך עיני ההיסטוריה — תאבדי את הרגע.

שער שישי: מה שאי אפשר לתרגם

איך מתרגמים רוח?
איך מתרגמים את הריח של העיר העתיקה בשעה חמש בערב, כשעוד שמש — אבל כבר יש צל?

איך את מתרגמת את השקט של שבת כשמתחת לאדמה — רכבת?
איך אני אתרגם לך את רחש העלים בכרמל התחתון, כשמישהי פורסת חלה במרפסת?

יש בינינו מילים שלא נכתבו, לא נלמדו.
מגעים שלא תועדו.
נשיקות סמויות בתודעת האומה.

אני שומעת אותך כשאת לא מדברת.
ואת — שומעת בי את כל מה שלא העזתי לשיר.

שער שביעי: עתיד — אם נרצה

מה הלאה, ירושלים?

האם תישארי כפי שאת — יפה, אבל שקועה בעצמה?
או שתיפתחי, כמו שאני מנסה — לעירוב, לחילוניות, לריבוי זהויות?

האם תלמדי ממני איך מכילים מוסלמים ונוצרים?
איך פותחים בתי קפה בלי להיבהל?
איך מדברים באלף שפות מבלי לחשוש לאבד את האמת?

ואולי — אני אלמד ממך איך עומדים על עקרונות.
איך מחזיקים אמונה גם כשקשה.
איך נותנים שם למה שנראה בלתי אפשרי.

ביחד?
אפשר לבנות פה משהו אחר.
לא עיר אחת.
לא איחוד מזויף.
אלא חוטים דקים של אמון, של מגע, של שתיקה.

ירושלים,

את לא רק עיר. את סימן שאלה.
ואני — לא רק נמל. אני פסיק שמסרב להפסיק את המשפט.

ביום חגך — אני מצדיעה לך.
לא כמי שמתבטלת בפנייך — אלא כמי שרואה אותך. באמת.
עם כל ההדר, וכל הסדק.

ניפגש, אולי, בקו הרכבת החדש.
או בין שני דפים במכתב שלא נכתב.

שלך,
חיפה