הוא על הספסל.כבר שנה – כתבה מיוחד לשבת

ערן לא יושב.
הוא שוכב.
רגל אחת למטה, השנייה כפופה, גב מקומר על גב של עץ.
התיק לידו נראה כמו שריד ממלחמה לא רשמית.
עליו מונח ספר תהילים פתוח בפרק קל”ד.
שקית ניילון מהפיצוצייה שכתוב עליה “שיהיה טעים”, אבל היא מלאה באוויר.
ובתוכה – לחמנייה יבשה, עוגייה קשה, משהו שנראה כמו סוללה, ומטבע אחד, עשר אגורות, שמרשרש רק כשליאור עובר מאחור.

כל שישי, שתיים בצהריים, ליאור יוצא מהדלת האחורית של הבר — פתח עם קורת עץ שהתקלפה כמו עור בלי שומן.
בתוך ידו קופסה שחורה עם מכסה שלא נסגר טוב.
פעם סלמון, פעם שאריות של נתח קצבים שלא נמכרו.
הוא לא שואל.
הוא רק אומר “אחי” ונותן.

ערן לא תמיד אוכל.
לפעמים הוא רק מסתכל על הקופסה.
לפעמים הוא מחזיק אותה חזק, כאילו היא נר.
ולפעמים – הוא פותח, לוקח חתיכה, בולע בלי ללעוס.
כאילו אם הוא ילעס – זה יחזיר לו טעם של בית.
והוא לא בטוח שהוא רוצה.

יש לו חתול.
או שהחתול בחר בו.
עין אחת עיוורת, קצה זנב קרוע.
הוא מתרפק על ערן כשיש אוכל.
נעלם כשאין.
לפעמים ערן לוחש לו:
“אתה לפחות חוזר.”

מול דרך הים – זה קרה בשישי האחרון.
שני חיילים ירדו מהקו.
לא מהקו של אגד. מהקו שבין שפיות לזעם.
אחד מהם עם מבט שלא סיים להיאחז.
השני – שקט כמו סכין מקופלת.

הם ראו את המפגינים עם שלטים חדשים – “פושעי עזה לדין”.
שלטים שבאו ישר משקית סטימצקי, מודפסים על קרטון קשה, בלי שאריות דם.
רמקול צרוד, מגאפון עם סוללה גוססת.
זקן אחד דיבר על הפסקת אש.
ואז החייל הצעיר הרים את היד.
לא כמו תקיפה.
כמו התחלה של תפילה שלא הושלמה.

“החבר שלי התפזר בכיוון דרום,” הוא אמר.
“אתה יודע מה זה לזהות אותו לפי הגרב?”

השלט הועף.
לא נקרע – הושפל.
הזקן נפל.
העיר המשיכה.

ערן ראה הכול.
הוא לא התערב.
הוא לא קם.
אבל הוא אמר לחתול, בלחישה:
“זה גם היה אני. רק בלי מדים.”

בפרשת תזריע־מצורע, אם יש נגע בבית, מפרקים את האבנים.
אבל אם לא מתים מהפירוק – מתים מהבדידות.
ערן לא קיבל נגיעה, לא בדיקה, לא כהן.
רק הסגר בלי שם.

העור שלו מתקלף מבלי שיש לו נגע.
הבשר שלו רזה מבלי שצם.
הפה שלו סגור – לא בגלל שתיקה נבונה, אלא כי אף אחד כבר לא מקשיב כשהוא מדבר.

במוצאי שבת, כשהצעדה יוצאת מחורב, העיר מתמלאת שוב.
אלפים, דגלים, תופים.
סיסמאות כמו מנטרה: “שובו הבנים”, “הפסיקו את ההרס”, “כולנו אחים”.
אבל אף אחד לא רואה את ערן.
גם כשהם עוברים לידו.
גם כששלט עם מגן דוד כמעט פוגע בראשו.

הוא לוחש:
“אתם רוצים להביא את כולם הביתה, רק לא אותי.”

הוא לא מלוכלך.
הוא פשוט נשטף כבר שנים במי ביוב של אדישות.
הוא לא מבקש שקל.
הוא רק היה רוצה שיקראו לו בשם.
שהחתול לא יהיה היחיד שיודע מתי הוא רעב.

סעודת שבת של ערן – בין זבל לרחמים, בין שארית לזיכרון

דג: “חתיכת שקט בתוך נייר כסף”
סלמון אפוי עם שומר וגרידת לימון.
מוכן בתנור אחורי, עטוף כמו בקשה בלי כתובת.
נפתח בידיים רועדות, נאכל בלגימה אחת.
לא טעים – אבל שקט.

עיקרית: “קציצה בלי שם”
שאריות בקר, בצל מטוגן, תפו”א ספוג מדי.
מוגשת קרה, כי אין מיקרוגל ברחוב.
יש ריח – אבל אין חום.
יש רוטב – אבל אין לחם לספוג אותו.

קינוח: “עוגייה שאף אחד לא סיים”
שוקולד יבש, קמח עייף, סוכר מתפורר.
נשברת בידיים.
נבלעת בלחיים שיבשו מזמן.

הוא לא שואל: “למה אני?”
הוא שואל: “למה לא אני?”
למה כולם דורשים צדק – אבל לא מסוגלים לראות עוול שוכב לפניהם.

אולי גם אתם תעצרו השבוע.
לא תשלפו שלט.
לא תצעקו סיסמה.
רק תתכופפו.
רק תאמרו: “סליחה שלא ראינו אותך קודם.”

כי ערן לא צריך בית.
הוא צריך שתראו שהבית נהרס מזמן.

והאור?
הוא לא בודק אם התקלחת.
הוא רק שואל אם פתחת עיניים.

שבת שלום.