מאחורי הווילון: כך חגגה הקהילה היהודית בביירות את יום העצמאות הישראלי במדינה ערבית עד שנות השמונים

14 במאי 1948. ערב שבת.
ביירות חמה, מהבילה, מחכה למשהו לא ברור.

בבתים ברחוב עומר דאוד, שבשכונת ואדי אבו ג’מיל, יהודים כבר לא מדברים בקול רם.
אבל בלב — קורה משהו.
והוא קורה בדיוק ברגע שהרדיו מצרפת קולט קצה תדר מאולפן תל אביבי מאובק:

“…אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – היא מדינת ישראל.”

במטבח קטן מדי בשביל היסטוריה, משה ג’מוס — מורה, חזן,מנהיג קהילה, תופר טלאים מאחורי הדלפק — עוזב את הקפה שלו באמצע, פותח מגירה, שולף כוס זכוכית פשוטה, מדליק נר דקיק, ושותק.

לא קורא “שמע ישראל”.
לא אומר “חג שמח”.
רק מדליק. ומצמיד סידור ישן אל מצחו.

מאותו רגע, יום העצמאות נחגג אחרת.
בין הדלת למזוזה. בין מבט למבט. בין שתיקה לשתיקה.

שנות החמישים.
הנר נשמר. הפחד – כבר הפך לטקס.

כל משפחה הכניסה את היום הזה לרשימה שבשתיקה:
שבת, פסח, ראש השנה… והיום ההוא.

לא אמרו “עצמאות”.
אמרו: “היום של הנר”.
היו שאמרו “יום של סידור בלי פרשה”.

בבתים של משפחות כמו עטיה, מזרחי, חביב — נשמרה קופסה.
קופסה מתכתית, עגולה, עם גפרורים יבשים, טלאי מבד לבן ועליו רקומה האות “י”, וסוכרייה אחת כחולה עטופה בנייר כסוף.
הילדים קיבלו שלוש: כחולה, לבנה, כחולה.

באותו יום, השלט של מרדכי מזרחי, סוחר הטקסטיל, היה שונה:

“אין תפירה היום – תיקון פרטי בלבד.”

מאחורי הדלפק, בחדר האחורי, ישבו שלושה גברים. לא התפללו.
רק חיממו מים, שתו תה.
והניחו נר בכוס.

מול בית הכנסת “שערי ציון”, אישה נוצרייה בשם מרסל — שכנה של משפחת כהן — תלתה כביסה בצורת שני פסים, כחול ולבן.
אחר כך ניגשה לגברת כהן ואמרה:

“זה רק במקרה… אבל תמשיכו עם זה. זה שלכם.”

שנות השישים.
הדור הצעיר התחיל לשאול.

רמי עטיה בן השבע שאל למה פותחים את הסידור ביום שאין בו בית כנסת.
סבתא שלו השיבה:

“כי יש ימים שלא מתפללים בהם – רק נושמים.”

ילדים החלו לצייר.
לא דגלים. רק קווים. פסים כחולים על רקע ריק.
אחד מהם, יוסי חביב, צייר שני קווים עם כוכב קטן באמצע –
ואמר למורה: “זה לא מה שאתם חושבים. זה פרח.”

בבית המרקחת “א־סלאם”, בעל המקום המוסלמי נתן ביום הזה לכל אחד מבני הקהילה גלולה קטנה נגד כאב ראש –
ללא תשלום.
ולחש:

“יום שמח… אני לא יודע כלום.”

היו שכנים נוצרים שמדי שנה הציעו “לבוא לשתות אצלנו תה” –
רק כדי שהשכנים לא יראו את הנר הבוער.

והקהילה, יותר משהסתירה — שמרה.
יותר משהפחדה – עטפה.

שנות השבעים.
הנר כמעט נכבה.
אבל דווקא עכשיו — דלק עמוק יותר.

קהילות כבר לא נפגשו.
אבל נערים נפגשו.

בחדר צדדי בבית הכנסת הנטוש, נערים בני 17 הדליקו יחד נר אחד.
לא באור. לא באישור.
והניחו אותו על מגש פח, ליד ספר ישן עם כתב רש”י.
אחד מהם לחש:

“אני יודע שאני לא יכול לעלות. אבל אני יכול לזכור.”

משה ג’מוס המשיך להדליק לבד.
כל שנה, פחות בטוח בעצמו.
ב־1978 הוא נעלם.

לא נמצא גוף. לא מכתב. רק קלסר אחד, ובו פתקים.
בפתק האחרון נכתב:

“אם לא אדליק – מי יזכור? אם לא כאן – איפה?”

הנערים חילקו ביניהם את הגפרורים שנותרו לו.
כל אחד שמר אחד בארנק.
עד היום.

באותה תקופה, בת של מרוקאים שעלו לישראל, שלחה מכתב לגברת כהן בביירות:

“אני לא בטוחה אם מותר לי לכתוב לך… אבל היום הדלקנו נר בשבילך.”
המכתב חזר – ללא תגובה.

שנות השמונים.
הרחוב כבר שקט.
אבל לא שקט של חג.
שקט של זיכרון שכמעט נשכח.

ביירות חיה את המלחמה שלה.
ואף אחד לא הבחין באיש בשם רפאל בסול —
האחרון שהחזיק את הכוס.

כוס תה פשוטה.
עם שפה שבורה.
ובתוכה — גפרור אחד. לא נדלק.

ד”ר בסול, נצר אחרון למשפחת מתפללים, פתח את הקופסה מדי שנה.
לא תמיד הדליק.
לפעמים רק הביט.

פעם אחת, ב־1984, הנכדה שלו ביקשה לשתות תה בכוס הזו.
הוא עצר אותה.
ואמר:

“זה לא תה. זה לא כוס. זו הבטחה.”

היום, כשאנחנו עומדים בטקסים, עם דגלים מתנופפים, עם מנגינות מרגשות,
יש גם מקום — לרגע אחר.

רגע שבו אתה שותה תה,
ומרגיש משהו צורב בגרון —
לא מהנענע. מהשתיקה.

רגע שבו אתה מדליק נר —
ולא מבקש לראות.
רק לזכור.

כי יש כאלה שחגגו את העצמאות – במטס.
ויש כאלה — שחגגו אותה בכוס.

אחת.
של זכוכית.
שנשברה.
אבל שמרה את האור.

בסוף הכתיבה הזו,בנימה אישית, כשהמילים כבר שקטות והלב עדיין רועד, נותר רק לשבת לרגע — מול הנר. הכתבה הזו לא נולדה ממחקר לבד, אלא מהקשבה. לקול ישן מאוד, רועד, שבקע מתוך שכונה שנמחקה כמעט מהזיכרון. זהו סיפור לא רק של קהילה, אלא של שארית. של אלו שלא ברחו — אלא נשארו. שידעו שאור לא חייב רעש, ודגל יכול להיות גם קו כחול על דף מחברת. חלק מהסיפורים ש"כרמליסט" הביא כאן נשענים על עדויות, חלקם נשזרו מדמיונות שמבינים אמת לא פחות ממסמך. כי ככה זה עם קהילות שנשארו אחרונות — הן לא מבקשות כותרת. הן רק מבקשות: תזכרו.