היהודים של ביירות לא נעלמו – פשוט הפסקנו לספר עליהם

דליה לא חזרה לביירות

פרק ראשון בסדרה: “היהודים של לבנון – הסיפור שלא סופר”
מאת , כרמליסט
•

היא לא יודעת למה דווקא הריח היה הראשון לחזור.
אולי כי הוא היה עדין. אולי כי הוא היחיד שעוד העז.
ריח של סבון מרוקאי משוק בַּּבּ אִידְרִיס, מהול בזעתר ממחבת ברזל בואדי בּוּשְרִי, עם נגיעת נפטלין ממרתף האבן שמתחת לבית.
כשהיא פתחה את הארון הישן של אמא, בארץ רחוקה שכבר למדה לקרוא לה “שלי” — כל ביירות פרצה פנימה.

דליה נולדה ב־1965, ברחוב זלכה שבשכונת ואדי אבו ג’מיל, בלב מערב ביירות.
זה היה רחוב צדדי שנשען על שדרות חמילקר, סמוך לבניין הישן של “בית הדין הרבני”.
הבתים נצבעו באבן חולית, והקירות סדוקים בחן.
הכניסה לביתם סומנה בוו ברזל חלוד שעליו תלוי לחם פיתה טרי — סימן מוסכם לשכן, שלא יֵצֵא רעב גם כשאינם בבית.

גרם מדרגות פנימי הוביל לדלת כחולה — שעל המשקוף שלה קבועה מזוזה פשוטה, ש”די” אחד שלה נמחק מהגשמים של החורף האחרון.
המדרגות היו תמיד מצוחצחות — אמה של דליה הייתה מקפידה לטאטא כל בוקר, ממש כמו שכנותיה הארמניות, שעמדו בחלון מול “מסגד אל־עומארי הגדול”, קילפו שעועית ופטפטו בלהג תוסס.

אבא שלה היה מתעורר ראשון.
עוד לפני קריאת המואזין מגבעת קונדוורת הסמוכה, הוא כבר עמד במטבח הקטן, מרתיח מים בקומקום עיקש, מוזג קפה שחור אל תוך ספל סדוק עם שוליים מוכספים, ומחכה רגע לשקט.
זו הייתה חצי השעה שלו עם אלוהים. בלי טלית, בלי סידור — רק הוא והבוקר.

קולות הבוקר היו סימפוניה לבנונית־יהודית־אוריינטלית.
הבעַל חלאב עבר עם עגלת עץ חורקת וקרא בקול נמוך “חלבה חלבה”,
ילד דרוזי שיחק עם גוגואים מרקידים בפינת הרחוב,
והמואזין, מ”מסגד זַיְנַבִּיֶּה” שמעבר לכביש — הוסיף מנגינה רכה שדליה, הילדה, כבר הכירה בעל פה.

אבל עיניה תמיד חיפשו מבנה אחד.
בית הכנסת מגן אברהם — סמוך לפינת רחוב בן־מאימון (Rue Ben Maïmon), מאחורי הגן הקטן של משפחת דנון.
זה לא היה בניין גדול. לא כמו כנסיית סיינט ג’ורג’ שברחוב הראשי.
אבל בעיניה, מגן אברהם היה גבוה יותר מכולם.

הארון של ספרי התורה היה חורק.
הקירות – לבנים, פשוטים, בלי עיטורים.
אבל החזן – קולו רעד בצליל שנשמע כמו געגוע לשפה שאף אחד לא לימד אותה מעולם.
הספסלים היו קבועים באבן, הילדים הציצו בין העמודים, והנשים בגלריה מיששו זו לזו את הצעיפים.

דליה אהבה את השבת.
לא בגלל האוכל – למרות שהקובה של סבתא לונה הייתה מלאה יותר מרימון.
לא בגלל המתנות – למרות שסבתא תמיד נתנה לה מטבע.
היא אהבה את השתיקה בין אביה לאנשים ברחוב — שתיקה של הבנה.
כשהם חזרו מהתפילה דרך שוק אל־מדרסי, קנו תמרים לחים, פיסטוקים לא קלויים, וכוס קטנה של סחלב עם קינמון דק מעל — דליה הייתה מתרפקת על צל של ספסל.

בלילות, לפני השינה, שאלה את אביה:
“אבא, למה לא כל ביירות שלנו יהודים?”
והוא — עייף, טוב לב, לא פילוסוף — לחש לה:
“כי זו הברכה, בִּנְתִי. שיהודים ונוצרים ומוסלמים יכולים לברך אחד את השני מהמרפסת שלהם.”

והיא נרדמה עם התשובה הזאת כאילו זו תפילה.

ואז, בלי הודעה מוקדמת, התשובות החלו להיסדק.

בהתחלה היו מילים.
“אמרו לי לא לדבר עברית בבית הספר.”
“אבא של נאג’י אמר שיהודים נוסעים לישראל.”
“צרחות ברחוב, ואבא אומר לא לפתוח את החלון.”

אחר כך — הבתים התחילו להיסגר.
החנות של מרדכי ננעלה, משפחת אטיה נעלמה בלי הסבר, ורב הקהילה, חכם יעקב, הפסיק להגיע לתפילה.

דליה לבשה את שמלת השבת שלה בשבת ההיא — אבל אבא לא פתח את הדלת.
“נתפלל בבית,” הוא אמר.
בלי הסבר.
בלי זעם.
פשוט כך.

שבוע לאחר מכן, אמא ביקשה ממנה לארוז.
“דברים חשובים בלבד.”
היא בחרה את הסידור הקטן עם ציור ירושלים, את הקופסה של הסיכות, ואת הבובה שלה — בובה מדברת ערבית עם שיער עבה ושפתיים קבועות לחיוך.

בלילה, כשהבית נרדם, אמא הוציאה את הבובה מהמזוודה.
“זה לא לטלטול,” היא לחשה.
דליה לא התווכחה. היא רק התקרבה לחלון, וניסתה לזכור את המסלול:
מגן אברהם, חנותו של מישל, שוק אל־בראד, ועד מסגד סולימאן הקטן בקצה השדרה.

בבוקר הם יצאו מוואדי אבו ג’מיל דרך סמטה אחורית.
עברו דרך מגרש החניה של בית הספר הצרפתי “סאקרה-קר”,
עלו על רכב מושכר, נסעו דרומה לצור.
משם — סירת דייגים.
הים היה שקט.
ישראל הייתה קרובה.
אבל שום דבר כבר לא היה שלהם.

בישראל, השכונה לא דיברה צרפתית.
המורה לא הבינה את המבטא.
הילדים צחקו מהשירים שהיא שרה לעצמה.
ובלילה —
מגן אברהם חזר אליה.
שקט.
פנימי.
לא קיים.

דליה היום היא סבתא.
גרה בגליל.
שקטה, מדברת בקול רך, שפתיים בוראות מילים כמו טלאים.

כשהיא מספרת לנכדתה על ביירות, היא לא מזכירה פוליטיקה.
היא לא מדברת על מלחמה.
רק אומרת:
“פעם, ביירות הייתה עיר שיש בה יהודים.
לא יהודים שנסתרים, לא מתנצלים, לא שונאים את שכניהם.
פשוט… יהודים.
כמו שאת. רק במקום אחר.”

דליה לא חזרה לביירות.
אבל כל לילה — ביירות עוד שבה אליה.
ולנו, הקוראים, היא מציעה להציץ:
דרך העיניים שלה, דרך הריחות, הצלילים, הפחדים והאור.
כי הסיפור של קהילה — הוא לא בארכיון.
הוא בבת אחת — חי, נאבק, ולפעמים: נעלם כמו עשן.