ויקרא – שבת אחת בין כרמל ללב

בין עלי הגשם האחרונים של מרץ לפריחת הברוש במורדות הכרמל, אני פוסע לאט מרמות רמז לכיוון נווה שאנן. חיפה נושמת אחרת בשישי בצהריים – הרחובות שקטים, אבל השקט הזה לא שקט. הוא מלא קולות.

השבוע היה עמוס. אולי אפילו סוער. מכבי חיפה ניצחה בדרבי – וזה הורגש בכל סמטה. התקציב עבר בכנסת, עם הרבה רעש מסביב. מחאות התחילו שוב להרים ראש ברחוב, וגם המעצר של יועצי ראש הממשלה ב”קאטאר גייט” דפק בול בכותרות. שינוי בוועדה לבחירת שופטים עוד הוסיף לאווירה הנפיצה. ואיפשהו ברקע – הרחובות מדיפים ריח של מזרח תיכון חדש, או ישן, תלוי את מי שואלים.

ובתוך כל זה – מגיעה ויקרא.

היא לא צועקת.
לא דורשת.
היא לא עולה ככותרת בפיד, היא יורדת אל הלב בלחישה.
כמו שבת שיורדת על העיר הזאת, לאט, בטוב.

חיפה – עיר שקוראת בלי מילים

היא לא זקוקה לרמקול. גם לא לריב בטוויטר.
היא קוראת דרך נוף שמשתקף ממרפסת בנווה שאנן, דרך קפה שחור ליד מאפייה בהדר, דרך מדרגות שאיש לא סופר.
וכששבת נכנסת – היא לא נכנסת רק דרך הדלת. היא נכנסת דרך הריאות.

אני לומד רפואה בטכניון. הראש שלי מלא גרפים, נתונים, אנטומיה של גוף האדם.
אבל דווקא השבוע, משהו בפרשה הזו עבד אחרת.
ויקרא – זה לא רק קול שיצא ממשכן. זו קריאה שהייתי צריך לשמוע בעצמי.
לא עם האוזניים. עם הלב.

שולחן שבת – פרשה על מגש

וכששבת מגיעה, אני מפנה את השולחן. לא רק מבחינת מקום – גם מבחינת כוונה.
זה לא עוד ארוחה. זה רגע של בירור.
מה אני מקריב?
מה אני שומר?
ואיך אני בונה מקום, בתוכי, שהקריאה תוכל לנחות בו.

מנה ראשונה: דג בתנור – ויקרא בשקט

דג מוסר או סלמון, מושרה בלימון, שמן זית ושום, נאפה בעדינות, עטוף.
אין פה דרמה. יש פה אמת.
כמו הקריאה של הקב”ה – פשוטה, עדינה, ממיסה.
מונח על הצלחת כמו קרבן תמים – בלי מניירות, בלי צורך להרשים.

מנה עיקרית: צלי בקר ארוך – הקרבה שדורשת זמן

זה לא מתכון – זו תהליך נפשי.
צלי שמתבשל על אש קטנה שלוש וחצי שעות, מוקף בבצל, שום, טימין ורוזמרין, נמס לתוך עצמו כמו תשובה פנימית.
כשהריח ממלא את הבית – אתה מרגיש שזה לא רק בשר שמתבשל. זה לב.

קינוח: מוס שוקולד עם לב קוקוס – המתיקות שבאה בסוף

רגע של סיום.
מוס עמוק, קריר, עם הפתעה לבנה במרכז.
כי ככה זה גם בפרשה – רק מי שמתקרב, מגלה שיש לב בפנים.

לזכור את מי שלא כאן

כשהשולחן ערוך, אני נושם.
אבל גם זוכר.
את החטופים.
את החיילים.
את מי שנמצא עכשיו בקו האש, ולא ליד נרות.

אני לא כותב תפילה – אני רק לוחש:
ויקרא אל משה – ויקרא גם אליהם.
שהלב שלהם ירגיש את הקריאה.
שימצאו את הדרך הביתה.
ושנדע להמתין להם עם שולחן ערוך.

ומה למדתי מהכרמל?

שגם בעיר שבה הרוח נושבת מכיוון הים, ושהמזרח התיכון כולו גועש, הקריאה הפנימית היא תמיד שקטה.
היא מגיעה בין כותרת להפגנה, בין מדורה לרחוב.
היא לא עוקפת אותך – היא נכנסת רק אם אתה עוצר.

שבת שלום, באהבה מהכרמל
שתשמעו את ויקרא.
שתבשלו, תטעמו, תתקרבו.
ושתדעו – גם אם השבוע היה רעשני, השבת לוחשת.
והקריאה – מחכה לכם.

שלכם,
תומר
סטודנט לרפואה,
ירושלמי שהפך חיפאי,
מקשיב לפרשה דרך הצלחת,
ודרך הלב.