שלמה (סלים מורד) ג’מוס: האיש שנשאר מאחור – ההזדמנות ההיסטורית להחזיר את גיבור ישראל הביתה

זה סיפור על אדם אחד, שהקריב הכול. על קהילה שלמה שנעלמה. ועל מדינה שחייבת לזכור ולהחזיר את גיבוריה הביתה.

| עודכן: מרץ 14, 2025

שלמה ג'מוס – גיבור ישראל

שלמה (סלים מורד) ג’מוס: האיש שלנו בלבנון – גיבור ישראל שצריך לחזור הביתה

זה סיפור על אדם אחד, שהקריב הכול. על קהילה שלמה שנעלמה. ועל מדינה שחייבת לזכור ולהחזיר את גיבוריה הביתה.

הוא היה יכול לברוח.
להשאיר את הסכנה מאחור, לחיות את חייו בשלום בארץ חדשה, רחוק מהצללים הרודפים של המודיעין הסורי, הפלסטינים וחיזבאללה.

אבל שלמה (סלים מורד) ג’מוס נשאר.
לא מתוך פחד – אלא מתוך שליחות.
לא מתוך היסוס – אלא מתוך ידיעה ברורה שאם לא הוא, מי ידאג ליהודי לבנון וסוריה?

הוא לא היה חייל חמוש, אבל היה לוחם מסוג אחר – כזה שפועל במחשכים, שמעז במקום שאחרים נסוגים.

והוא היה האיש שישראל סמכה עליו, האיש שמסר את חייו כדי להציל אחרים.

מהרחובות של חלב – אל לב הקהילה היהודית בביירות

אפשר כמעט לשמוע את הצעדים ברחובות האבן של חלב.
העיר העתיקה, מלאה בסמטאות צרות, באוויר מחניק של שוקי התבלינים, ביהודים שחיו שם במשך מאות שנים.
בתוך המולת הרוכלים, בין מוכרי הבדים לצורפים, גדל ילד אחד ששינה את ההיסטוריה.

סלים מורד ג’מוס נולד בשנת 1932 למשפחה יהודית מסורתית.
הוא היה ילד חד אבחנה, כזה שידע לזהות סכנה הרבה לפני שהגיעה.
כשהשכנים היהודים התחילו להרגיש שהאדמה בוערת תחת רגליהם, כשהשמועות על חוקים אנטי-יהודיים הלכו והתגברו – הוא כבר הבין לאן זה הולך.

כשהתבגר, היה ברור שהוא ניחן ביכולות יוצאות דופן – יכולת לקרוא אנשים, להסתגל למצבים מסוכנים, להפעיל רשתות חשאיות, ולהשתלב בכל מקום.

בצעירותו גויס על ידי גורמים ישראליים והפך לחלק מרשת ריגול מסועפת שפעלה בסוריה.
שם הוא התחיל את המסע שלו – מסע של סיכונים בלתי פוסקים, של אומץ נדיר, ושל תרומה אדירה לביטחון ישראל.

יהודים סורים בחלב, מתוך ויקי

השליחות בסוריה: מרדף אחר נאצים ונתיבים חשאיים לישראל

המשימה הראשונה שלו הייתה לא רק איסוף מידע – אלא מרדף.

הוא נשלח לאתר נאצים נמלטים שמצאו מקלט בסוריה אחרי מלחמת העולם השנייה.
הם היו שם, חמקו מהצדק, הסתתרו תחת שמות בדויים בחסות המשטר הסורי.

ג’מוס היה האיש שהעביר מידע למוסד על זהותם ועל מקום הימצאם, מידע שאפשר להביא רבים מהם למשפט צדק.

אבל זה לא היה הכול.

הוא היה גם זה שאסף מידע קריטי על הצבא הסורי, מידע שהיווה זהב מודיעיני לקראת מלחמת ששת הימים.
הוא עקב אחרי תנועות כוחות, מפות צבאיות, מידע על בסיסים אסטרטגיים – כל פרט שיכול היה להעניק לישראל יתרון בשדה הקרב.

אבל אז – משהו קרה.

המוסד הסורי התחיל לחשוד.
השאלות סביבו התגברו.
העיניים ננעצו בו ברחובות דמשק.

היה ברור – הוא חייב להיעלם, עכשיו.

יהודים מתפללים בלבנון בתקופות טובות

מעבר ללבנון – האיש שלנו בביירות

במבצע חירום, הוא הוברח ללבנון, מדינה שבה אמנם יהודים חיו בחופש יחסי, אבל האווירה כבר התחילה להשתנות.

הוא הבין מיד – כדי לשרוד, הוא צריך להפוך לאחד מהם.

וכך הוא הפך לסוחר טקסטיל מצליח.
הקים עסק משגשג, התחבר לאנשי העסקים הלבנונים, הפך להיות דמות אהודה ומוערכת.

אבל זה היה רק הכיסוי.

מתחת לפני השטח – הוא הפך לאחד האנשים המרכזיים של ישראל בלבנון.
הוא היה המוח שמאחורי מבצע “מלט” – הברחת יהודים מסוריה ולבנון לישראל.

הוא היה האיש שלחץ היד שלו בביירות יכלה לקבוע את עתידם של עולים שנרדפו על ידי הבריטים וניסו להגיע לארץ ישראל.

הוא היה התקווה האחרונה של יהודים שניסו לברוח – האיש שתמיד ידע איך למצוא להם נתיב מילוט.

הם סימנו אותו – והוא לא נסוג

הפלסטינים, חיזבאללה והמודיעין הסורי עקבו אחריו.
הם לא ידעו בדיוק מה הוא עושה – אבל הם ידעו שהוא מסוכן עבורם.

ואז הגיע הרגע שבו הם החליטו לעצור אותו.

1978: החטיפה הראשונה

באישון לילה, סוכני הביטחון הלבנוני פרצו לביתו.
גררו אותו מהמיטה, העלו אותו על רכב נטול לוחיות זיהוי, והשליכו אותו למרתף חקירות חשוך.

שעות של חקירות.
ימים של עינויים.
שבועות של בידוד מוחלט.

“מי הקשרים שלך בישראל?”
“כמה אנשים הברחת?”
“את מי אתה פוגש?”

אבל הוא שתק.

בסוף, בלחץ כבד של גורמים בינלאומיים ועם תשלום כופר – הוא שוחרר.

אבל הם לא ויתרו.

שנה לאחר מכן – 1979.
הם חטפו אותו שוב.
הפעם – העינויים היו קשים יותר.

הם הזהירו אותו:
“אם לא תפסיק, בפעם הבאה לא תצא בחיים.”

אבל ג’מוס?
הוא המשיך.

1984: כשלקחו אותו בפעם השלישית – הוא לא חזר

אוגוסט 1984.
לבנון כבר מדממת ממלחמת האזרחים.

בית הכנסת "מגן אברהם" בביירות

ואז, חיזבאללה מגיע לבית הכנסת “מגן אברהם”.

הם שורפים את משרדו.
הם מרססים על הקירות “מוות ליהודים”.
ואז – הם לוקחים אותו.

הוא לא נלחם, לא צעק.
הוא ידע – זה הסוף.

מאז – הוא לא נראה שוב.

בית הכנסת "מגן אברהם" בביירות 1982

היום: ארבעים שנה אחרי – זה הזמן לתקן

החטיפה של ג’מוס לא עברה בשקט.

העולם נזכר באלי כהן.
מהדורות חדשות בעולם עסקו בסיפור.

הצלב האדום, הוותיקן, מדינות המערב – כולם חיפשו אותו.

וביבי נתניהו, אז שגריר ישראל באו”ם, דרש לדעת: איפה שלמה ג’מוס?

ועכשיו – יש לנו הזדמנות היסטורית לתקן.

אם לא עכשיו – אז מתי?

מדינת ישראל לא משאירה את אנשיה מאחור.
לא אחרי שנה,
לא אחרי עשור,
ולא אחרי ארבעים שנה.

“ברוך הבא הביתה, גיבור ישראל.”

אפשר לדמיין את הרגע:
מטוס נוחת בנתב”ג.
ארון עטוף בדגל ישראל.
רגע של דממה לאומית.

והעם כולו, יחד, עומד ומבין:

לא שכחנו.
לא ויתרנו.
ולעולם לא נשאיר גיבורים מאחור.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *