ברוכים הבאים לעידן הווהאביזם: קריסת השיעים, עליית הסונים ושינוי פני המזרח התיכון

סדר חדש במזרח התיכון

שינויים טקטוניים במזרח התיכון מסמנים עידן חדש. הציר השיעי, פעם הכוח המרכזי באזור, קרס. חיזבאללה איבד את הלגיטימציה שלו בלבנון, משטר אסד בסוריה התמוטט, ואיראן – שנחשבה למנהיגת הציר – מתמודדת עם בידוד דיפלומטי, סנקציות בינלאומיות ומשברים כלכליים.

בתוך הוואקום שנוצר, מדינות סוניות כמו סעודיה וקטאר מבקשות להגדיר מחדש את סדר היום האזורי. במרכז התמונה נמצא הווהאביזם, התנועה הדתית הסונית שהפכה לכוח פוליטי רב-עוצמה. אך בניגוד לעבר, הווהאביזם עובר התאמה לעידן המודרני, במקביל לשיתופי פעולה מפתיעים בין מדינות המפרץ לישראל.

מהו הווהאביזם? תנועה דתית שהפכה לאימפריה פוליטית

הווהאביזם, שנוסד במאה ה-18 על ידי מוחמד אבן עבד אל-ווהאב במדבריות נג’ד, החל כתנועה פוריטנית. אבן עבד אל-ווהאב ראה את האסלאם שסביבו כדת שסטתה מיסודותיה. פולחן קדושים, תפילות ליד קברים, וחגיגות דתיות נראו בעיניו כעבודת אלילים שיש לעקור.

הרעיון המרכזי היה החזרת האסלאם למקורותיו – לקוראן ולסונה – תוך דחיית כל “חדשנות” דתית. אך מה שהחל כתנועה דתית, קיבל תפנית פוליטית דרמטית כאשר אבן עבד אל-ווהאב כרת ברית עם מוחמד אבן סעוד, שליט מקומי. הברית העניקה לווהאביזם לא רק לגיטימציה דתית, אלא גם כוח צבאי להפוך לאידיאולוגיה השלטת.

לדברי מומחה לגאופוליטיקה אזורית, “הברית בין אבן עבד אל-ווהאב לאבן סעוד יצרה את הבסיס למדינה הסעודית המודרנית. היא איחדה דת ופוליטיקה, והעניקה לשלטון הסעודי עוצמה שאי אפשר להתעלם ממנה.”

מימון הווהאביזם והפיכתו לכוח גלובלי

כאשר התגלה הנפט בסעודיה בשנות ה-30 של המאה ה-20, הווהאביזם קיבל תנופה עצומה. סעודיה החלה לממן מסגדים, מדרסות ואנשי דת ברחבי העולם. המטרה הייתה ברורה: להפיץ את המסר הווהאבי לכל פינה בעולם המוסלמי.

מסגדים ומדרסות שנבנו באפריקה, אסיה ואירופה הפכו למרכזים להפצת אידיאולוגיה. אנשי דת סעודיים, שהוכשרו באוניברסיטאות במדינה, הפכו לשגרירים של התנועה. אך לצד ההשפעה החיובית שיצרה סעודיה, הווהאביזם נתפס לעיתים כבסיס אידיאולוגי לקבוצות קיצוניות כמו אל-קאעידה ודאע”ש.

לדברי מומחה לאסלאם ותנועות דתיות, “הווהאביזם עצמו אינו מטיף לקיצוניות, אך האידיאולוגיה שלו, שמדגישה ציות מוחלט ודחיית כל סטייה, שימשה השראה לקבוצות שבחרו לפרש אותו בצורה רדיקלית.”

קטאר: גמישות אסטרטגית בצל הווהאביזם

בניגוד לסעודיה, קטאר נקטה בגישה שונה. בעוד ששתי המדינות חולקות שורשים ווהאבים, קטאר השתמשה באידיאולוגיה הזו בצורה גמישה יותר.

קטאר לא הסתפקה בווהאביזם בלבד, אלא שילבה אותו עם תמיכה בתנועות אחרות כמו האחים המוסלמים. המדינה השתמשה באל-ג’זירה ככלי פוליטי רב-עוצמה, הפיצה מסרים מגוונים ושימשה כמתווכת במאבקים אזוריים.

לדברי מומחה פוליטי, “קטאר ביססה את עצמה כשחקן דיפלומטי גמיש, שמצליח לשלב בין עולמות שונים ולשמור על עצמאות.”

קריסת הציר השיעי: ואקום ואפשרויות חדשות

שנים של שליטה שיעית באזור הסתיימו עם קריסת הציר השיעי. בלבנון, חיזבאללה איבד את הלגיטימציה הפוליטית והחברתית שלו. בסוריה, משטר אסד לא עמד בלחצים ונפל. ואיראן, שנותרה מבודדת בזירה הבינלאומית, נאלצת להתמודד עם מציאות חדשה.

החלל שהותיר הציר השיעי מאפשר למדינות סוניות כמו סעודיה וקטאר להרחיב את השפעתן. אך השינוי המפתיע ביותר הוא התקרבותן של מדינות המפרץ לישראל.

ישראל והבריתות החדשות במפרץ

התקרבות מדינות המפרץ לישראל מסמנת שינוי גאופוליטי עמוק. הסכמי אברהם היו רק ההתחלה. שיתופי פעולה בתחומי הטכנולוגיה, הביטחון והכלכלה מעמיקים, וישראל נתפסת כשותפה אסטרטגית – לא רק מול איראן, אלא גם ככלי להנעת תהליכים כלכליים וחברתיים באזור.

לדברי מומחה למזרח התיכון, “הבריתות החדשות עם ישראל אינן רק בריתות ביטחוניות. הן מייצגות מעבר לפרגמטיזם, שבו אינטרסים כלכליים וטכנולוגיים גוברים על עימותים אידיאולוגיים.”

העתיד של המזרח התיכון אינו רק על בריתות חדשות או פרויקטים נוצצים; הוא מסמן שינוי תפיסתי עמוק שמאתגר את גבולות הדמיון הפוליטי והתרבותי. דמיינו מזרח תיכון שבו ישראל משמשת לא רק כשותפה טכנולוגית, אלא כגורם ממתן בין סעודיה לקטאר, ובין מדינות המפרץ לאירופה. מזרח תיכון שבו צינורות אנרגיה חדשים חוצים את המדבריות, מחברים את המפרץ לאגן הים התיכון, ובונים את התשתית לכלכלה גלובלית בת-קיימא.

בחשיבה מקורית, סעודיה הופכת לשחקנית מרכזית לא רק במזרח התיכון אלא בזירה העולמית, עם פרויקטים כמו ניאום שמגשרים בין מערב למזרח, בעוד קטאר ממשיכה למנף את הדיפלומטיה הגמישה שלה לבניית גשרים בין כוחות יריבים.

האם נוכל לדמיין מציאות שבה דווקא ישראל, עם קשריה העמוקים במערב ויכולתה לפרוץ גבולות טכנולוגיים, הופכת למתווכת המרכזית בין איראן לשאר האזור? או אולי נוכל לחשוב על ריאד, תל אביב, ודובאי כשלוש הערים שיכתיבו את הכלכלה הדיגיטלית של המאה ה-21, במקום וושינגטון, לונדון או בייג’ינג?

זו אינה רק שאיפה. השינויים הדרמטיים שאנחנו רואים היום הם לא פחות מתשתית לעידן חדש שבו ישראל והעולם הערבי מייצרים יחד לא רק בריתות, אלא מציאות גאופוליטית חדשה