1 מתוך 8 הוא האשם?

2 קטינות כבנות 7 הותקפו מינית בחדרי מדרגות בבניינים סמוכים, על ידי אדם שעקב אחריהן עת היו לבדן.  הקטינות זיהו את התוקף – האחת באופן ספונטני כאשר נתקלה בו ברחוב והשנייה זיהתה אותו במסדר זיהוי תמונות בתחנת המשטרה. לאחר מכן, אותו אדם הודה בביצוע העבירות וגם שיחזר את אופן הביצוע. לכאורה, מדובר בראיות חזקות שמוכיחות כי אותו נאשם הוא אכן זה שביצע את העבירות. המקרה הזה הגיע לאחרונה לבית המשפט ברחובות שבסופו של דבר, בשל פגמים שנפלו בהליכי הזיהוי, זיכה את הנאשם מביצוע העבירות. באותו מקרה נקבע כי אין ספק שאכן בוצעו בקטינות עבירות מין, אולם יש ספק אם הנאשם הוא זה שביצע אותן.

ראיית זיהוי עבריין היא ראייה קבילה ויכולה לקבל משקל משמעותי, עד עד כדי האפשרות כי אדם יורשע בביצוע עבירה רק בשל כך שזוהה על ידי הקורבן או על ידי עד ראייה כמי שביצע את העבירה. יחד עם זאת, מחקרים רבים שנעשו לאורך השנים מעלים כי ראיית הזיהוי היא הראייה המרכזית המובילה להרשעות שווא של חפים מפשע. כך למשל, במסגרת "פרוייקט החפות" בארה"ב התברר באמצעות בדיקות DNA כי רבים מהמורשעים על סמך ראיית זיהוי, אינן מבצעי העבירות והם זוהו בטעות.

בשנת 1986, הוסגר לישראל איוון דמיאניוק והועמד לדין בטענה כי הוא "איוון האיום" שביצע מעשים אכזריים כלפי העם היהודי, בעת ששירת ככוח עזר של אנשי האס.אס במחנה ההשמדה טרבלינקה. דמיאניוק טען כי המעשים שביצע איוון האיום אינם מוכחשים, אולם לטענתו הוא איננו האיש שהם מחפשים ומדובר בטעות בזיהוי. בית המשפט המחוזי קבע כי דמיאניוק ואיוון האיום  – אחד הם, תוך הסתמכות על ראיות שמבוססות על זיהויו על ידי עדים ומסמכים שונים, לרבות ניצולי מחנה טרבלינקה שזיהו אותו.

דמיאניוק לא השלים עם ההרשעה והגיש ערעור לבית המשפט העליון. במסגרת הערעור, בית המשפט ערך דיון מעמיק בעניין ראיות זיהוי וקבע כללים מנחים לבחינת המשקל שיש לתת לראיות אלו במסגרת הדיון המשפטי. לאחר בחינה של מלוא הנתונים, לרבות ראיות הזיהוי, קבע בית המשפט כי נותר ספק האם דמיאניוק הוא אכן "איוון האיום" וזיכה אותו.

ברוב המקרים, זיהוי העבריין מתבצע באמצעות שימוש במסדר זיהוי תמונות, בו מוצגות לעד 8 תמונות, כאשר ביניהן יתכן ונמצא העבריין ויתכן שלא. העד מתבקש להצביע על מי שהוא מזהה כעבריין, ככול והוא נמצא בין התמונות. ישנם כללים לעריכת מסדר זיהוי ולפיהם יש לאפשר נוכחות סנגור מטעם החשוד, יש להציג תמונות של אנשים בעלי מאפיינים דומים לאלו של החשוד ולא להבליט את תמונתו של החשוד בשום צורה. אי עמידה בכללים אלו עשוייה לפסול את ראיית הזיהוי.

על מנת לבחון האם זיהוי אדם כמבצע עבירה הוא זיהוי שניתן להסתמך עליו או שמא מדובר בטעות, נקבעו מספר כללים מנחים אותם יבדוק בית המשפט. בין היתר, יש לבחון את נסיבות ביצוע העבירה והאם התנאים מאפשרים זיהוי אמין:  המרחק בין העד למבצע, משך זמן החשיפה של העד לפניו של המבצע, משך הזמן שחלף בין מועד ביצוע העבירה למועד הזיהוי, תיאורו של העד את המבצע ועד כמה התיאור תואם את החשוד שזוהה, תווי פנים ייחודיים, תנאי התאורה בעת ביצוע העבירה, היכרות קודמת בין העד המזהה לחשוד, ועוד. 

בטחונו של העד באמינות הזיהוי, לא יכולה לשמש לחיזוק הזיהוי מהסיבה שגם כאשר מתברר כי העד טעה בזיהוי, הוא עצמו היה בטוח כי זיהה את האדם הנכון. תחושת העד לגבי הזיהוי היא לעולם סובייטיקיבית ואילו את אמינות הזיהוי צריך לבחון בכלים אובייקטיביים.

לאחרונה התפרסמו מסקנות הוועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא, בראשות כב' השופט בדימוס יורם דנציגר. בין יתר המסקנות, נקבע כי שיעור הטעות בקביעת ממצאים על סמך ראיות זיהוי הוא גבוה במיוחד. הוועדה פרסמה מספר המלצות בעניין זה ובין היתר: נקיטת זהירות יתרה כאשר המזהה הוא בקבוצת גיל של מתחת ל15 ומעל ל60, מתן משקל גבוה יותר לזיהוי שבוצע שעות ספורות לאחר האירוע לעומת זיהוי שבוצע בשלב מאוחר יותר ועוד.

מול עד שבטוח כי הוא הצביע על האדם הנכון, עומד אדם שטוען כי נעשה לו עוול בשל טעות בזיהוי ואין כל ראייה אחרת מלבד זאת – האם אפשר להיות בטוחים שמי שנתפס הוא אכן העבריין?