איך אפשר לגרום לכל אחד להודות בפשע שלא ביצע?

"ראיית הזהב", "מלכת הראיות", הראייה בעלת המשקל המכריע ביותר – הודאה בביצוע עבירה. אם חשוד מודה במהלך חקירה כי הוא ביצע את העבירה המיוחסת לו, הרי שאין צורך לחקור יותר, התיק נסגר, האשם נמצא ואפשר לנשום לרווחה.

אלא שעל אף המשקל המופרז שניתן להודאת חשוד, המציאות מוכיחה כי במקרים רבים (מידי), חשודים הודו בעבירות שכלל לא ביצעו. איך קורה דבר כזה? איך אדם נכנס לתחנת משטרה כשהוא בטוח בחפותו ומוכן להילחם עליה, ויוצא כרוצח/ אנס/ גנב ?

הודאת השווא המפורסמת ביותר שנגבתה במדינתנו הקטנה היא הודאתו של עמוס ברנס ברצח החיילת רחל הלר בשנת 1975. החוקרים בתיק הזה לא רק גבו ממנו הודאה ברצח, אלא אף תיעדו איך הוא משחזר את ביצוע הרצח תוך מסירה של פרטים מוכמנים שרק הרוצח יכול לדעת. 

לאחר מאבק ממושך לבסוף ברנס זוכה מעבירת הרצח, לאחר שהוכח כי ההודאה נגבתה ממנו תוך שימוש באלימות, מניעת שינה ואיומים. השופט חיים כהן, מי שכיהן כראש ההרכב שדחה את ערעורו של ברנס על ההרשעה, לימים פנה לנשיא המדינה בבקשה שיאפשר לברנס חנינה. לאחר זיכוי של ברנס, השופט כהן התקשר לשופטת דורנר, שאישרה את בקשתו של ברנס למשפט חוזר וביקש להודות לה על שתיקנה את העוול שהוא עשה.

מקרה מפורסם נוסף של הודאת שווא הוא רצח החייל אולג שייחט.בשנת 2004 הועמדו לדין שלושה תושבי כפר כנא, שהודו במהלך חקירת המשטרה כי הם הרוצחים וביצעו שחזור של הרצח. לטענתם, ההודאות נגבו מהם באמצעות לחץ שהופעל עליהם על ידי חוקרי השב"כ. בחקירות השב"כ, באופן כללי, לעיתים משתמשים ב"אמצעים מיוחדים" שנועדו לחלץ הודאות מחשודים. ברור שמדובר בצמד מילים מכובסות, שמשמעותן היא שימוש בשיטות חקירה הגובלות בעינויים.

בצירוף מקרים חריג, בעוד משפטם מתנהל, נוצר טוויסט בעלילה כאשר נתפס הנשק שנגנב מאולג שייחט והוביל את החוקרים לרוצח האמיתי.

במקרה הזה, היה לנאשמים מזל, אולם אם הרוצח האמיתי לא היה נתפס, מה הייתה התוצאה? ככול הנראה, היו מורשעים חפים מפשע רק בשל הודאתם, שהמציאות הוכיחה לנו שהיא הודאת שווא.

חקירת משטרה היא מעמד מלחיץ לכשעצמה, תוסיפו לכך את היותו של החשוד עצור ללא קשר עם העולם החיצון, את הרצון שלו להשתחרר מהתנאים בהם הוא כלוא וכמה שיותר מהר, את העובדה כי החוקרים משתמשים ברוב הפעמים בתחבולות חקירה או במדובבים, ויש כאן אדם שנמצא בתוך סיר לחץ מבעבע. מכאן, הדרך להודות רק כדי לסיים עם החקירה הזאת כבר – קצרה מאוד.

הבאתי כדוגמא רק 2 מקרים בודדים. בהם בסופו של דבר הצדק יצא לאור ובעיקר בשל מזל. אבל, את השנים האבודות של ברנס בהן הוא ריצה עונש מאסר על רצח שלא ביצע, לא ניתן יהיה להחזיר. את הבושה, חוסר האונים של נאשמים מול מערכת גדולה, לא ניתן להעלים. 

מה קרה בחדרי החקירות, במיוחד כאשר חוקרים פרשיות מתוקשרות? האם באמצעות שימוש בכוח או תחבולות אפשר לשכנע כל אדם להודות בפשע שלא ביצע? האם כל אחד יכול להיכנס לתחנת המשטרה כאדם חף מפשע ולצאת משם רוצח?