תולדות מטוסי הדאון: לא מה שחשבתם

כיום כשמזכירים את המילה דאון, עולה האסוציאציה של אותם דאוני ספורט צרי גוף וכנפיים, בעלי מושב אחד או שניים הטסים בשקט וניתן אף להיצמד איתם ללהקות עופות נודדים ולעוף איתם כאחד מהם-שכן אין רעש הדאון מטריד את מנוחת העופות.

במלחמת העולם השניה- היו דאונים מסוג אחר.

במבצעים מוטסים- התעורר הצורך להנחית במהירות כמות גדולה של חיילים, וכן ציוד וכלי רכב כגון תותחים על תחמושתם, ג'יפים, מטענים שונים, בתי חולים שדה, ושאר אביזירי ציוד ולחימה כבדים ומורכבים.

מטוסי אותה תקופה היו מוגבלים ביכולת נשיאתם, וכן באפשרויות הטענתם.

לא הותקנו בהם דלתות אחוריות נפתחות כפלטפורמה שעליה ניתן היה להסיע כלי רכב אל המטוס וממנו-כמו למשל במטוס ההרקולס הידוע.

פתחי ההצנחה היו קטנים יחסית ואפשרו יציאת צנחנים אחד אחד, או הטלת חבילות קטנות.

להצנחה באמצעות מצנח היו מגבלות קשות של פיזור חיילים ומטענים על שטח נרחב וידועים הסיפורים על חטיבות שלמות של צנחנים ומטעניהם שהתפזרו בלילות בשטח של מאות קילומטרים רבועים, וגיששו את דרכם ביערות ובביצות, בודדים ומנותקים, ללא מטענם, בשטח עוין- כשהם מפלסים את דרכם בלחימה מול כוחות עדיפים.

הליקופטרים עוד לא היו בשימוש נרחב כפי שהם היום, ונדרש היה פתרון מהיר.

הפתרון- יעיל, לא תמיד אידיאלי התגלה בדמות דאון המטען.

דאונים אלו פותחו הן על ידי הגרמנים, הבריטים והאמריקאים.

דאוני המטען נראו כמטוס תובלה קטן יחסית, ללא מנועים. הם היו עשויים שלד עץ או אלומיניום, שעליו נמתח אריג תעופתי.

הם היו בעלי כן נסע קבוע לצורך ההמראה- כזה שבעת הנחיתה ביעד- נשבר והתפרק מהדאון, שהחליק על הקרקע בעזרת מגלשיים הצמודים לגחונו- שסייעו גם לבלימתו.

לאחר נחיתתם על הקרקע- נדרשו החיילים והרכב להתפנות מהדאון בתוך רגעים ספורים- שכן הוא הפך מיד למטרת ירי של האוייב שידע שטובה לא תצמח לו ממטענו של הדאון…

בדאונים האמריקאים מסוג וואקו, או הדריאן- היו ארבע דלתות צדדיות שהושלכו החוצה בבעיטה, וכן חרטום הדאון התרומם כדלת ואפשר פריקה מהירה של רכב המובל בדאון.

לדאונים הבריטים מסוג הורסה-היו דלתות פריקה בגדלים שונים-וכן- זנב הדאון היה מופרד ממנו בעזרת מטענים פירוטכניים ואיפשר פריקה מהירה של רכב וחיילים. מאוחר יותר ניתן היה להפריד גם את החרטום מהדאון.

הדאונים הגרמנים היו קטנים יחסית ושימשו להובלת חיילים בלבד. לקראת סוף המלחמה תוכנן דאון גרמני ענק בגודלו אלא שזכה לשימוש מועט ביותר.

על מנת להמריא ולטוס ליעד- היו הדאונים נקשרים בכבל לזנב מטוס תובלה או מפציץ שהיו גוררים אותם עד ליעד. עם ההגעה ליעד, היו טייסי הדאון משחררים את הכבל וגולשים אל עבר הקרקע-מחפשים שטח מתאים לנחיתה.

השימוש בדאונים לא היה פטור מסכנות.

שטחי הקרקע לא היו מיועדים לנחיתת כלי טיס והיו זרועי מכשולים בדמות עצים, בניינים, גדרות אבן, ארובות ואף מכשולים שהקים האויב-הגרמנים -על מנת לפסול שדות ומישורים לשימוש דאונים.

הנחתת דאון בשטח עוין, לא פעם תחת אש, בלילה, במזג אוויר סוער- היתה חוויה מסמרת שיער.

לעיתים קרובות התרסקו דאונים לשבבים ואיש מיושביהם לא נותר בחיים.

למרות כל הבעיות, הסכנות והאבדות שנגרמו לדאונים- היה זה כלי יעיל ששימש כראוי את כוחות הצנחנים ואף כוחות אחרים ככלי להנחתת אספקה ואף פינוי פצועים.

אז- היה הדאון, עמוס הפצועים "נקטף" מהקרקע על ידי מטוס תובלה בגובה נמוך מצויד בכבל וקרס בקצהו- מעין רוגטקה ענקית.

הדאונים היו בשימוש בכל החזיתות- בצפון אפריקה, בכרתים, באירופה, בבורמה ובקרבות הפסיפיק.

עם גמר מלחמת העולם השנייה- וכניסתם המהירה של מטוסי תובלה חדישים יותר והתפתחות ההליקופטרים- הופסק השימוש בדאוני התובלה.

ניתן היום לראות אותם במוזיאונים, באתרי הנצחה, ושרידיהם עדיין מתגלים במקומות רבים באירופה ובפסיפיק.