ידועים בציבור: האישה טענה- מה ששלי שלי ומה ששלך גם שלי

בני זוג חיו שנים ארוכות ביחד ולא נישאו. כשהם הכירו האישה הייתה גרושה עם שני בנים והאיש היה בהליכי פרידה מאשתו (אך למעשה לא התגרש עד היום) ולו בן אחד מאשתו. בתחילה בני הזוג גרו בדירה מסוימת בשכירות, במשך מספר שנים. בשנת 2003 הדירה נרכשה על ידי אחיו של האיש ובנאמנות עבורו, ובשנת 2009 כל הזכויות בדירה נרשמו על שם האיש. האישה טוענת, כי היא הבעלים של חצי מהדירה מתוקף היותם ידועים בציבור. 

לדברי האישה, היא ובן הזוג לשעבר נהנו מרמת חיים גבוהה, בילו בבתי קפה מדי יום וטיילו בארץ ובחו"ל. האיש הוא זה שפרנס אותם והאישה בעיקר תפקדה כעקרת בית, למרות שמדי פעם עבדה בעבודות מזדמנות כדי לסייע לבנה הנכה. במהלך השנים, האיש היה מעביר לאישה כספים והוסכם שהיא לא צריכה לקחת חלק במימון משק הבית. לטענתה, האיש לא נטל כלל חלק במטלות הבית כמו כביסות או ניקיונות. לטענתה, אף פעם לא הייתה ביניהם הפרדה רכושית ולכן היא זכאית להירשם על מחצית מהדירה, כי היא אף שילמה על שיפוץ שנערך בה.

לדברי האיש- הצדדים אכן ניהלו יחסים משותפים, אבל תמיד תוך הפרדה רכושית. לגבי הדירה- האיש הצהיר שמעולם לא רכש אותה בכוונה לשתפה עם האישה. לדבריו, האישה בעצמה צברה נכסים ללא ידיעתו. היא ניהלה את כספיה עם בנה ומעולם לא התייעצה עימו. כל אחד מהצדדים עשה עם כספו כראות עיניו ללא מעורבות האחר. לצדדים לא היה חשבון משותף או גישה לחשבון האחר. עוד הוא טוען, שכבר עשור הוא חולק קורת גג עם האישה, אף שאין ביניהם יותר קשר, וחייו נהפכו לבלתי נסבלים. 

בית המשפט לענייני משפחה בחיפה ציין, כי לרוב המשפט משקיף על בני זוג שחיים תחת קורת גג אחת ומנהלים משק בית משותף, במאמץ משותף- כמי שהסכימו לשיתוף בנכסים שיצבור מי מהם בזמן החיים המשותפים (מה שנקרא- "הלכת השיתוף"). עם זאת, נכסים שהיו לאחד הצדדים לפני הזוגיות או נכסים שקיבל אחד הצדדים במתנה או בירושה- אינם מתחלקים אוטומטית עם הצד השני, אלא אם הסכים לכך מפורשות. לא מספיק שהצדדים קיימו משק בית משותף, אלא, צריך להראות שהיה משטר של שיתוף ברכוש. 

בית המשפט קבע, כי האישה לא הראתה שבאמת הייתה כוונה של שיתוף בין הצדדים. בנוסף, יחסי הצדדים כבר התערערו לפני כעשר שנים וכל אחד מהם חי במפלס אחר בבית. התובע נתן עינו באחרות, והתובעת סירבה לעזוב את הדירה. גם לו היחסים היו טובים, עדיין לא הייתה כאן כוונת שיתוף. חלק מהזמן האישה עובדת אצל בנה ומקבלת משכורת, אותה היא עצמה לא חולקת עם התובע. התובע עצמו מעביר כספים לאשתו בפירוד, כך שגם הוא עושה בכספיו ככל העולה על רוחו. לאישה יש נכסים משלה והיא עצמה אמרה שהם מהווים רכוש נפרד מהאיש ואין לו חלק בהם. כלומר, לאישה עצמה לא היו כל כוונות לשתף. בסופו של דבר, התביעה נדחתה, כיוון שלא הייתה כל כוונת שיתוף, והדירה היא רכושו הבלעדי והמובהק של האיש.