מחיפה לאתיופיה: המשימה להצלת הראייה שנוגעת גם במפה האסטרטגית של ישראל

יש מקומות שבהם בדיקת עיניים מתחילה בהפניה ונגמרת אחרי כמה דקות מול מכשיר בחדר מואר. ויש מקומות שבהם המרחק בין אדם לרופא עיניים נמדד לא בזמן המתנה אלא בגיאוגרפיה, בעוני ובמערכת רפואית שאינה מסוגלת להגיע לכולם. בשבוע אחד באתיופיה, רופאה שיצאה מחיפה פגשה את המרחק הזה מקרוב.

ד”ר ניירוז בדיר, מתמחה במחלקת העיניים במרכז הרפואי בני ציון בחיפה, השתתפה במשלחת רפואית הומניטרית לאתיופיה, שבמסגרתה העניק צוות רפואי ישראלי בדיקות, אבחונים וטיפולים ליותר מ־1,500 ילדים ומבוגרים באזורים שבהם הנגישות לרפואת עיניים מתקדמת מוגבלת ביותר.

במשך שבוע אינטנסיבי פעלה ד”ר בדיר במסגרת משלחת מטעם Operation Ethiopia, בהובלת פרופ’ מוריס הרטשטיין, יחד עם רופאי עיניים ומתנדבים מישראל. הפעילות התקיימה בשני מוקדים מרכזיים באתיופיה והגיעה לאוכלוסיות שעבור חלקן מפגש עם מומחה לרפואת עיניים הוא אירוע נדיר.

הצוות ביצע בדיקות מקיפות, אבחונים וטיפולים ואיתר בין היתר זיהומי עיניים מורכבים ומקרים של קטרקט מתקדם, שעלול לגרום לפגיעה משמעותית בראייה ללא טיפול מתאים.

אבל העבודה אינה מסתיימת בבדיקה. במהלך הפעילות בוצע מיון רפואי של המטופלים, ובחודשים הקרובים צפויה לצאת משלחת המשך ייעודית שתבצע ניתוחי עיניים עבור מי שנמצאו מתאימים לכך.

“ההשתתפות במשלחת הייתה חוויה מקצועית ואנושית משמעותית מאוד”, סיפרה ד”ר בדיר. “פגשנו מטופלים שלא זכו עד היום לנגישות בסיסית לרפואת עיניים, והייתה לנו הזדמנות להעניק להם טיפול, תקווה ואפשרות לשיפור משמעותי באיכות החיים. זו תזכורת לחשיבות של הרפואה וליכולת שלה לחצות גבולות ולהגיע לכל מקום שבו זקוקים לה”.

מנהלת מחלקת העיניים במרכז הרפואי בני ציון, פרופ’ ניצה גולדנברג כהן, ציינה כי פעילותה של ד”ר בדיר מבטאת את הערכים שמובילים את המחלקה ואת המרכז הרפואי: מצוינות רפואית, מחויבות ואחריות חברתית. לדבריה, היכולת להעניק טיפול לאוכלוסיות שאין להן נגישות לשירותים חיוניים היא חלק מהשליחות הרפואית, ובבני ציון גאים בד”ר בדיר על פעילותה ועל הייצוג שהעניקה למרכז הרפואי החיפאי.

הרבה מעבר לרפואת עיניים

למשלחת הזאת אין לייחס מטרה מדינית שלא הוצהרה. היא משלחת רפואית הומניטרית מטעם Operation Ethiopia ולא פעילות רשמית של ממשלת ישראל. אלא שהיא מגיעה לאתיופיה בתקופה שבה המדינה האפריקאית הופכת לאחד הצמתים הגיאופוליטיים המעניינים ביותר שבין המזרח התיכון, קרן אפריקה והים האדום.

אתיופיה היא אחת המדינות הגדולות והמשפיעות באפריקה, ואדיס אבבה מארחת את מטה האיחוד האפריקאי. מבחינה ישראלית, מערכת יחסים עמוקה עם אתיופיה מעניקה אפוא ערך החורג מהקשר הבילטרלי בלבד. היא נוגעת בדיפלומטיה האפריקאית, בביטחון הים האדום, במים, באנרגיה, בחקלאות, בטכנולוגיה ובמאזן ההשפעה בין שורה הולכת ומתארכת של מעצמות אזוריות ובינלאומיות.

הגיאוגרפיה מסבירה חלק גדול מהסיפור. אתיופיה איבדה את המוצא הישיר שלה לים לאחר עצמאות אריתריאה ב־1993, ומאז שאלת הגישה לנמלים מלווה את החשיבה האסטרטגית שלה. בשנים האחרונות הפכה השאיפה האתיופית להשיג גישה יציבה יותר לים לסוגיה אזורית רגישה, בין היתר בעקבות ההסכם שחתמה עם סומלילנד ב־2024 והמתיחות המתמשכת במרחב שבינה לבין אריתריאה וסומליה.

עבור ישראל, כל שינוי במאזן הזה חשוב. הים האדום הוא עורק המחבר את אילת ואת המרחב הישראלי אל האוקיינוס ההודי ואסיה דרך באב אל מנדב. בשנים האחרונות המחישו ההתפתחויות בתימן עד כמה מסלול ימי שנראה בעבר כמעט טכני יכול להפוך במהירות לזירת ביטחון לאומי, אנרגיה וסחר בינלאומי.

אתיופיה אמנם אינה יושבת פיזית על חופי הים האדום, אבל משקלה הדמוגרפי, הכלכלי והצבאי הופך אותה לשחקנית שאי אפשר להפריד מהמערכת האזורית. מדינה אתיופית יציבה, בעלת קשרים עמוקים עם ישראל ועם מדינות מערביות ומתונות באזור, היא לכן נכס אסטרטגי פוטנציאלי עבור ירושלים.

הים האדום, איראן והתחרות על קרן אפריקה

גם איראן מזהה את חשיבות המרחב. בשנים האחרונות פעלה טהראן להעמקת קשריה באפריקה ובקרן אפריקה בפרט, וב־2025 נחתם מזכר לשיתוף פעולה בין גופי המשטרה של איראן ואתיופיה בתחומי ביטחון, מודיעין ומאבק בפשיעה חוצת גבולות.

המשמעות אינה שאתיופיה עברה למחנה איראני. להפך. אדיס אבבה מנהלת מדיניות חוץ רב כיוונית ומבקשת לשמור לעצמה מרחב תמרון מול שחקנים שונים. היא מקיימת יחסים עם ישראל וארצות הברית, אך גם עם איחוד האמירויות, טורקיה, סעודיה, סין, רוסיה ואיראן.

זו בדיוק הסיבה לכך שהמאבק על השפעה באתיופיה אינו מתנהל רק באמצעות נשק, מודיעין או עסקאות ענק. הוא מתנהל גם דרך אוניברסיטאות, בתי חולים, הכשרות מקצועיות, טכנולוגיה, חקלאות, מים ובריאות.

במונחים של יחסים בינלאומיים, זהו מרחב הפעולה של עוצמה רכה.

ישראל אינה מסוגלת להתחרות בסין בהיקפי השקעות התשתית שלה באפריקה, ובוודאי שלא תמיד יכולה להתחרות בהון שמסוגלות להזרים מדינות המפרץ. היתרון היחסי הישראלי נמצא במקום אחר: ידע מרוכז, טכנולוגיה, חקלאות מדייקת, ניהול מים, בריאות, חדשנות ויכולת להעביר במהירות מומחיות מקצועית למערכות מקומיות.

בדיוק בנקודה הזאת מקבלת משלחת רפואית משמעות רחבה יותר, גם כאשר היא אינה פועלת מטעם המדינה.

כשהרופא אינו דיפלומט, אבל מייצר אמון

עוצמה רכה אינה עסקה. רופא ישראלי המטפל באדם באתיופיה אינו “קונה” עמדה מדינית, והצלת ראייה אינה מטבע דיפלומטי. ניסיון להציג זאת כך יחמיץ גם את המשמעות האנושית וגם את המנגנון האמיתי שבאמצעותו נבנים יחסים בין מדינות וחברות.

ההשפעה נוצרת בהצטברות.

רופא שעובד עם עמית ישראלי. איש מקצוע שמקבל הכשרה. משרד ממשלתי שמפתח שיתוף פעולה. מוסד רפואי שמכיר את היכולות הישראליות. קהילה שפוגשת ישראלים לא דרך מהדורת חדשות על מלחמה במזרח התיכון אלא דרך רופא שבודק ילד.

כך נוצר הון של אמון.

ישראל פועלת באתיופיה במשך שנים גם באמצעות מש”ב, הסוכנות הישראלית לשיתוף פעולה בינלאומי, בתחומי חקלאות, מים, חינוך, בריאות והכשרות מקצועיות. במהלך השנים התקיימו גם תוכניות להכשרת אנשי מקצוע אתיופים ושיתופי פעולה רפואיים.

המשלחת שבה השתתפה ד”ר בדיר אינה חלק ממש”ב, אך היא פועלת בתוך אותו מרחב אזרחי שבו לישראל כבר קיימת נוכחות מקצועית ארוכת שנים.

אפשר לראות בכך יצירה הדרגתית של רשתות מוסדיות. לא ברית צבאית ולא התחייבות מדינית, אלא שכבות של קשרים בין רופאים, חוקרים, פקידים, מוסדות וקהילות. כאשר קשרים כאלה מתקיימים לאורך שנים, הם עשויים להפוך את היחסים בין שתי המדינות לעמוקים ועמידים יותר מהקשר המתקיים רק בין ממשלות מתחלפות.

הנילוס הופך את אתיופיה לחשובה עוד יותר

לצד הים האדום נמצא הציר השני שמעניק לאתיופיה משקל אסטרטגי עצום: הנילוס.

סכר התחייה האתיופי הגדול, GERD, שינה את מאזן הכוח ההידרולוגי והאנרגטי במזרח אפריקה והפך למוקד מתיחות ארוכת שנים בין אתיופיה למצרים. עבור אדיס אבבה מדובר בפרויקט לאומי ובמנוע פוטנציאלי של ייצור חשמל ופיתוח. מבחינת קהיר, מדובר בסוגיה הנוגעת ישירות לביטחון המים של מצרים.

עבור ישראל זהו מרחב המחייב זהירות מיוחדת.

מצרים היא נכס אסטרטגי מרכזי במערכת הביטחון האזורית של ישראל, והשלום בין המדינות הוא אחד מעמודי התווך של הארכיטקטורה האזורית. במקביל, ישראל מעוניינת ביחסים חזקים עם אתיופיה.

מכאן נובע אינטרס ישראלי מורכב: לחזק את הקשרים עם אדיס אבבה מבלי להפוך אותם למערכת יחסים המוצגת כמתנהלת על חשבון קהיר.

זו אינה בחירה בין מצרים לאתיופיה, אלא ניסיון להחזיק שתי מערכות יחסים בעלות ערך אסטרטגי במקביל.

אדיס אבבה היא גם שער לאפריקה

יש לאתיופיה נכס נוסף שאינו נמצא במפה הפיזית אלא במפה הדיפלומטית. אדיס אבבה היא מקום מושבו של האיחוד האפריקאי, ולכן היא אחת הבירות הפוליטיות החשובות ביבשת.

עבור ישראל, שמערכת יחסיה עם מדינות אפריקה ידעה לאורך עשרות שנים עליות, משברים וחידושים, נוכחות חיובית באתיופיה מייצרת נקודת מגע עם מרחב דיפלומטי גדול בהרבה.

גם יריבותיה של ישראל מבינות זאת.

כאשר איראן מטפחת קשרים באדיס אבבה, היא אינה רואה רק שוק של יותר ממאה מיליון בני אדם. היא רואה גם בירה שבה מתנהלים חלק מהשיח והמוסדות הפאן אפריקאיים. טורקיה, מדינות המפרץ, סין, רוסיה ומדינות מערביות פועלות באותו מרחב מסיבות דומות, גם אם האמצעים והיעדים שלהן שונים.

התוצאה היא שאתיופיה הפכה למעין צומת שבו נפגשות כמה מערכות גיאופוליטיות בעת ובעונה אחת: אפריקה והמזרח התיכון, הנילוס והים האדום, סין והמערב, המפרץ וטורקיה, ובמידה הולכת וגוברת גם התחרות בין ישראל לאיראן.

דווקא עכשיו, הרפואה מקבלת משמעות נוספת

נחזור לחדר הבדיקה.

ככל שהמרחב שסביב הים האדום נעשה צבאי ותחרותי יותר, כך עולה דווקא ערכם של הכלים שאינם צבאיים. ספינות מלחמה יכולות להגן על נתיב ימי. מערכות מודיעין יכולות לזהות איום. הסכם ביטחוני יכול לייצר הרתעה. אבל אף אחד מהם אינו יוצר לבדו זיקה עמוקה בין חברות.

רפואה יכולה.

לא משום שרופא הופך לדיפלומט, אלא משום שמפגש רפואי מתקיים במקום שבו פוליטיקה מתקשה לפעול: בתוך החיים עצמם.

יותר מ־1,500 מטופלים שנבדקו במהלך המשלחת הם קודם כל יותר מ־1,500 בני אדם. חלקם קיבלו טיפול, אחרים אובחנו, וחלקם צפויים להמתין למשלחת ההמשך ולניתוח שעשוי לשנות את איכות חייהם.

אבל כאשר מסתכלים על התמונה הרחבה, אפשר לראות גם משהו נוסף.

מחלקת עיניים בבית חולים בחיפה מתחברת לרשת רפואית באתיופיה. ידע שנרכש במערכת הבריאות הישראלית עובר אל מקום שבו הוא חסר. קשר מקצועי נוצר בין אנשים ומוסדות משתי מדינות הרחוקות אלפי קילומטרים זו מזו, אך קרובות הרבה יותר מכפי שנדמה כאשר פותחים את מפת הים האדום.

המרכז הרפואי בני ציון נמצא בחיפה, עיר נמל ישראלית שמביטה מערבה אל הים התיכון. ד”ר ניירוז בדיר יצאה ממנו אל מדינה שכל האסטרטגיה הלאומית שלה מביטה כיום מזרחה וצפונה בחיפוש אחר דרך אל הים.

בין שתי הנקודות האלה עוברים היום כמה מהקווים החשובים של הגיאופוליטיקה האזורית: באב אל מנדב, נתיבי הסחר לאסיה, הנילוס, המאבק על נמלי קרן אפריקה, הנוכחות האיראנית, ההון המפרצי והתחרות על השפעה ביבשת.

ובתוך המפה הגדולה הזאת עומד בסופו של דבר אדם מול רופאה ומנסה לראות טוב יותר.

אולי דווקא שם נמצא הכוח העמוק ביותר של הסיפור. ישראל יכולה לבנות קשרים באמצעות ביטחון, חקלאות, טכנולוגיה ומסחר. אבל כאשר רופאה מחיפה מגיעה למקום שבו טיפול בסיסי בעיניים אינו מובן מאליו, היא מייצרת משהו שקשה למדוד בטבלאות של יחסים בינלאומיים: זיכרון של מפגש, אמון מקצועי וקשר אנושי.

הרופא אינו דיפלומט. המשלחת אינה זרוע של מדיניות החוץ הישראלית. אבל בעולם שבו המאבק על קרן אפריקה מתנהל במקביל בנמלים, בחדרי ממשלה, בתחנות כוח ובנתיבי ים, לפעמים דווקא חדר בדיקות קטן הוא המקום שבו נבנית שכבת הקשר העמידה ביותר.

ומחיפה, הפעם, יצא לאתיופיה לא רק ידע רפואי. יצאה היכולת להחזיר לאדם את האור.