רחוב חיפה בבגדאד מספר כיצד עיר ישראלית הפכה לסמל בלב העולם הערבי

מכירים את העיר חיפה, על כל מעלותיה ומגרעותיה. אבל האם הכרתם את רחוב חיפה בבגדאד? כן, יש כזה. לא רחוב צדדי ולא סמטה נשכחת, אלא אחת השדרות המרכזיות בבירת עיראק. אלפי כלי רכב חולפים בו מדי יום, עשרות אלפי בני אדם מתגוררים לאורכו, ובכל זאת הדבר הראשון שמושך את תשומת הלב אינו התנועה או גורדי המגורים, אלא השם. במזרח התיכון, שמות של רחובות כמעט אף פעם אינם רק כתובת. לעיתים הם מספרים את סיפורה של תקופה שלמה.

רחוב חיפה אינו נולד מתוך ההיסטוריה של בגדאד, אלא מתוך החלטה פוליטית. כדי להבין אותה צריך לחזור אל העיר שלפני הרחוב. עד סוף שנות השבעים השתרע כאן חלק מרובע אל־כרח, הגדה המערבית של נהר החידקל ואחד האזורים העתיקים ביותר בבירה העיראקית. במשך מאות שנים התפתח הרובע כמעט באופן אורגני. סמטאות צרות חיברו בין בתי חצר, שווקים מקורים, מסגדים, חאנים ובתי מלאכה. העיר צמחה שכבה על גבי שכבה, וכל דור הוסיף עוד נדבך למרקם שנבנה לאורך יותר מאלף שנים.

אל־כרח הוא מרחב מאוד פיזי וסביבתי. מוסלמים, נוצרים ויהודים חיו בו ובסביבתו במשך דורות ארוכים. בגדאד הייתה במשך מאות שנים אחד המרכזים החשובים ביותר של העולם היהודי, והקהילה היהודית מילאה תפקיד מרכזי במסחר, בבנקאות, בתרבות ובחיי העיר. אמנם לא כל יהודי בגדאד התגוררו דווקא באזור שבו עובר כיום רחוב חיפה, אך נוכחותם ברובע הייתה חלק בלתי נפרד מן הפסיפס האנושי שאפיין את העיר. הפרהוד בשנת 1941 ולאחר מכן העלייה ההמונית לישראל בשנים 1950–1951 סיימו כמעט באחת פרק שנמשך קרוב לאלפיים וחמש מאות שנים.

בסוף שנות השבעים השתנתה בגדאד בקצב שלא הכירה קודם לכן. הכנסות הנפט האדירות אפשרו למשטר הבעת’ לחשוב במונחים של מעצמה אזורית. בניינים ממשלתיים, אוניברסיטאות, גשרים ושדרות רחבות הפכו לחלק מאותה תפיסה שביקשה להציג את עיראק כמדינה המובילה את העולם הערבי אל העתיד. במבטו של השלטון, עיר מודרנית לא הייתה רק צורך תחבורתי אלא ביטוי מוחשי לעוצמה מדינית.

בתוך אותה מהפכה אורבנית התקבלה ההחלטה לפרוץ שדרה חדשה בלב אל־כרח. חלקים נרחבים מן השכונות הישנות נהרסו, מאות מבנים פונו, ובמקומם נסלל רחוב רחב שלאורכו הוקמו מתחמי מגורים בני עשר עד חמש עשרה קומות. את הפרויקט תכנן האדריכל העיראקי מועאד’ אל־עלוסי, מן האדריכלים הבולטים במדינה באותה תקופה. בדיעבד כתב כי אחת הדילמות המרכזיות הייתה כיצד ליצור עיר מודרנית מבלי למחוק לחלוטין את ההיסטוריה שעליה היא ניצבת.

מבנה אחד סימל את אותה התלבטות יותר מכל. מסגד שייח’ סנדל, שנבנה בתקופה העות’מאנית, נותר על עומדו גם לאחר הריסת השכונות שסביבו. במקום לפנותו, תוכנן הרחוב סביבו. עד היום ניצב המסגד בין מגדלי הבטון החדשים, כאילו שתי תקופות שונות של בגדאד מנהלות ביניהן שיחה שקטה. מצד אחד עיר מסורתית שנבנתה במשך מאות שנים, ומן הצד האחר חזון מודרניסטי של מדינה המבקשת להמציא את עצמה מחדש.

אלא שהפרט המעניין ביותר בפרויקט כלל לא היה אדריכלי אלא פוליטי. מדוע נקרא הרחוב דווקא “חיפה”?

התשובה אינה נמצאת בעיראק אלא במפת המזרח התיכון. בשנות השמונים אימץ משטרו של סדאם חוסיין תפיסה פאן־ערבית מובהקת. עיראק ביקשה להציג את עצמה לא רק כמדינה חזקה אלא גם כמנהיגת העולם הערבי. במסגרת זו הפכה הסוגיה הפלסטינית לאחד מעמודי התווך של השיח הרשמי. ערים כמו ירושלים, יפו, עכו וחיפה נתפסו לא רק כנקודות גאוגרפיות אלא כסמלים של זהות ערבית משותפת.

בחירת השם “חיפה” הייתה אפוא הצהרה. לא משום שלעיראק היה קשר היסטורי לעיר שעל חוף הכרמל, אלא משום שהשם נשא משמעות רגשית ופוליטית עבור הציבור הערבי. כך הפך שלט רחוב לכלי של מדיניות. כל נהג מונית, כל תלמיד בית ספר וכל פקיד ממשלתי שעבר ברחוב השתמש מדי יום בשם “חיפה”, גם אם מעולם לא ביקר בעיר.

כאן טמון אחד ההבדלים המעניינים בין גבולות לבין מרחב תודעתי. גבולות מסמנים היכן מסתיימת ריבונות. שמות מסמנים היכן מתחיל הזיכרון. מדינות רבות משנות שמות של רחובות לאחר מהפכות או מלחמות, אך במזרח התיכון התופעה עמוקה יותר. שמות הופכים לאמצעי לעיצוב זהות קולקטיבית. הם מלמדים את הדורות הבאים אילו ערים, אילו קרבות ואילו דמויות ראויים להיזכר גם כאשר הם נמצאים מאות קילומטרים מן המקום עצמו.

במשך שנים היה רחוב חיפה אחד מסמליה של בגדאד החדשה. השדרה הרחבה, מגדלי המגורים והמיקום המרכזי הפכו אותו לאחד האזורים היוקרתיים בעיר. השגרירות הבריטית פעלה בסמוך אליו, והאזור כולו סימל את שאיפתה של עיראק להציג חזות מודרנית כלפי פנים וכלפי חוץ.

אלא שההיסטוריה של המזרח התיכון נוטה להפתיע גם את מי שמתכננים אותה.

בשנת 2003 פלשו כוחות הקואליציה לעיראק והפילו את משטר סדאם חוסיין. בתוך חודשים ספורים הפך רחוב חיפה מאחד מסמליה של ההתחדשות העירונית לאחד מסמליה של המלחמה העירונית. קרבתו לאזור הירוק, שבו רוכזו מוסדות השלטון והנציגויות הזרות, הפכה אותו לזירת עימות מתמשכת בין כוחות הקואליציה לבין ארגוני המרד. במשך שנים הופיע שמו כמעט מדי שבוע בדיווחי התקשורת הבינלאומית.

באותם ימים קיבל הרחוב משמעות חדשה לחלוטין. עבור מיליוני ערבים הוא המשיך להיות “רחוב חיפה”. עבור אלפי חיילים אמריקאים הוא הפך לשם נרדף לקרבות קשים, צלפים, מטענים ולחימה מבית לבית. אותו שם עצמו נשא שתי משמעויות שונות לחלוטין, בהתאם לנקודת המבט של המתבונן.

גם המרחב האנושי השתנה. האלימות העדתית שפקדה את עיראק לאחר 2003 שינתה את ההרכב הדמוגרפי של אזורים שלמים בבגדאד. משפחות רבות עזבו, אחרות הגיעו במקומן, והרחוב שאפיין בעבר אוכלוסייה מגוונת הפך ברובו לשכונת מגורים של מוסלמים שיעים, לצד מיעוט סוני מצומצם יותר. הקהילה היהודית, שבעבר הייתה חלק בלתי נפרד מן העיר, נעלמה כמעט לחלוטין מנופה האנושי של בגדאד.

בשנים האחרונות מנסה ממשלת עיראק להחזיר לרחוב את אופיו האזרחי. חזיתות המבנים שופצו, תאורת הרחוב הוחלפה, ניטעו עצים חדשים והמרחב הציבורי חודש. המטרה אינה רק אסתטית. השיקום מבקש להשיב לרחוב את משמעותו כציר עירוני ולא כזירת מלחמה. גם בכך יש ממד סמלי. ערים אינן משקמות רק בניינים; הן מנסות לשקם גם את הזיכרון שהודבק למקום.

אלא שדווקא השם נשאר ללא שינוי. משטר הבעת’ קרס, עיראק השתנתה, מאזן הכוחות האזורי התהפך, אך רחוב חיפה עדיין נקרא רחוב חיפה. יש בכך תזכורת לכך ששמות של מקומות מאריכים ימים לעיתים יותר ממשטרים, מגבולות ואף ממלחמות.

אולי זו הסיבה שהרחוב הזה ממשיך לרתק חוקרים של המזרח התיכון. הוא איננו רק סיפור על תכנון עירוני או על מלחמות עיראק. הוא עדות לכך שבאזור הזה גם שלט רחוב מסוגל לשאת מטען היסטורי, רגשי ופוליטי שנבנה במשך דורות.

הבנה של המזרח התיכון נוטה לעיתים להתחיל במפות של גבולות. רחוב חיפה בבגדאד מציע להתחיל דווקא במפות של זיכרון. שם, בין החידקל למגדלי הבטון, מסתתר אחד ההסברים המדויקים ביותר לאופן שבו האזור חושב על עברו, מעצב את זהותו ומספר לעצמו את סיפורו. לעיתים די בשם אחד על שלט רחוב כדי להבין מציאות שלמה.

אולי דווקא כאן מסתתרת האירוניה הגדולה של הסיפור. במשך עשרות שנים נשאה בגדאד את שמה של חיפה על אחד מרחובותיה המרכזיים, בעוד שבחיפה אין רחוב הנושא את שמה של בגדאד. ובכל זאת, ההיסטוריה מזכירה שהקשר בין שתי הערים לא נולד מסמלים בלבד.

עוד לפני קום מדינת ישראל הייתה חיפה שערה הימי המרכזי של עיראק אל הים התיכון, דרך צינור הנפט מכירכוכ ונמל חיפה, ושתי הערים היו חלק מאותה מערכת כלכלית אזורית. המציאות הפוליטית ניתקה את הציר הזה, אך ההיסטוריה מלמדת שחיבורים אזוריים אינם קבועים פחות מהגבולות עצמם. אם אכן מתהווה בשנים האחרונות מזרח תיכון חדש, ייתכן שיום אחד השם “חיפה” בבגדאד לא יישא עוד רק משמעות של זיכרון או סמל פוליטי, אלא ישוב להזכיר גם את האפשרות של מרחב המחובר באמצעות מסחר, תשתיות ושיתוף פעולה

כפי שהיה, ואולי עוד יהיה.