חיפה על פי יהב: הסיפור שסופר והעובדות שנשארו בחוץ

בין נרטיב להיסטוריה: מה באמת סיפר יונה יהב על חיפה?

יש ראיונות שנועדו למסור מידע. יש ראיונות שנועדו לייצר מציאות. הופעתו של ראש עיריית חיפה, יונה יהב, בוועידת השלטון המקומי הייתה מן הסוג השני. במשך דקות ארוכות נבנתה תמונת עולם קוהרנטית, כמעט הרמטית: חיפה היא עיר איכותית, משכילה ופטריוטית; הממשלה אינה רואה אותה; השרים אינם מגיעים; אין שותפות; העיר נאלצת להסתדר לבדה. לקראת סיום הוסיף יהב נדבך נוסף, אישי לכאורה אך טעון במיוחד: אופייה של חיפה, כך לדבריו, נובע מכך ש”רוב האנשים שהתיישבו תחילה בחיפה הגיעו מגרמניה”. בתוך ראיון אחד חוברו יחד מדיניות ממשלתית, זיכרון היסטורי, זהות עירונית וביוגרפיה אישית. השאלה איננה האם הדברים נאמרו. הם נאמרו. השאלה היא עד כמה הם מתיישבים עם ההיסטוריה, עם התיעוד הציבורי ועם דמותה האמיתית של חיפה.

המשפט “אין לנו שותפות” היה לב הריאיון. זוהי אינה ביקורת נקודתית על משרד ממשלתי או על תקציב מסוים. זוהי קביעה גורפת על מערכת היחסים שבין המדינה לבין העיר השלישית בגודלה בישראל. אולם כאשר בוחנים את כהונתו של יהב עצמו, מתקבלת תמונה שונה. יהב עמד בראש עיריית חיפה בין השנים 2003–2018 וחזר לתפקיד בשנת 2024. בתקופה הראשונה כיהנו שלושה ראשי ממשלה – אריאל שרון, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו. דווקא באותן שנים נחתמו כמה מהמהלכים האסטרטגיים הגדולים ביותר בתולדות העיר: הסכם הגג בהיקף של כשלושה מיליארד שקלים, קידום חזית הים, השקעות תחבורתיות, הרחבת תשתיות, תוכניות למפרץ חיפה והחלטות ממשלה בעלות משמעות ארוכת טווח. אפשר לטעון שחיפה הייתה ראויה ליותר. אפשר לטעון שהקצב לא היה מספק. קשה הרבה יותר לטעון שלא הייתה שותפות כלל.

הנקודה המעניינת יותר היא שהסתירה אינה עולה ממסמכי ממשלה או מביקורת אופוזיציונית. היא עולה מדבריו של יהב עצמו. בשנת 2017, לאחר אישור תוכנית חזית הים, אמר כי “המאמצים שלנו נשאו היום פרי”. בשנת 2018 כינה את הסכם הגג “הסכם היסטורי”. בטקס חנוכת מרכזית המפרץ לצד שר התחבורה ישראל כץ הגדיר את האירוע “יום חג לתושבי חיפה והצפון”. ביולי 2024, לאחר פגישת עבודה עם שרת התחבורה מירי רגב, הודה לה בפומבי על “אוזן קשבת ורצון אמיתי לקדם את צורכי העיר”. גם בריאיון השבוע בחר להחריג את ישראל כ"ץ וסיפר כי כשר התחבורה “הוא התקשר אליי כל יומיים לשאול אם אני צריך משהו”. רצף ההתבטאויות הזה אינו מתיישב עם מערכת יחסים של נתק מוחלט. הוא מתיישב עם מערכת יחסים מורכבת, משתנה ולעיתים אף פורה.

במדעי המדינה מקובל להבחין בין עובדות לבין מסגור. העובדות אינן משתנות. משמעותן משתנה. מסגור איננו המצאת מציאות; הוא בחירת זווית שמעניקה למציאות משמעות אחת על פני אחרות. בריאיון הזה בחר יהב למסגר שני עשורים של יחסים עם ממשלות ישראל דרך עדשה אחת בלבד – תחושת קיפוח. כל ההישגים, ההסכמים, שיתופי הפעולה, ההבנות והקשרים האישיים נדחקו אל מחוץ למסגרת. נשאר סיפור פשוט: חיפה לבד. ירושלים בחוץ. מבחינה תקשורתית זהו מסר יעיל מאוד. מבחינה היסטורית זו תמונה חלקית.

רטוריקה כזו אינה נוצרת בחלל ריק. היא נשענת על סנטימנט ותיק שקיים בחיפה כבר עשרות שנים. חיפה היא מטרופולין, עיר נמל, מרכז תעשייתי, אקדמי וביטחוני, אך רבים מתושביה חשים שהשיח הלאומי מתנהל בעיקר בין ירושלים לתל אביב. יהב אינו יוצר את התחושה הזאת. הוא משתמש בה. במונחים של פסיכולוגיה פוליטית, הוא מפעיל מנגנון של זהות קולקטיבית. “אנחנו” – חיפה. “הם” – הממשלה. ככל שהגבול הזה חד יותר, כך גדלה הלכידות סביב ההנהגה המקומית. המחיר של המנגנון הזה הוא שהמציאות מאבדת את מורכבותה.

הדוגמה החדה ביותר לפער הזה היא יחידת “עוז”. ימים ספורים בלבד לאחר שהצהיר כי “אין לנו שותפות”, המשיכה עיריית חיפה להציג את יחידת “עוז” כהישג מרכזי של הקדנציה הנוכחית. אלא שיחידת “עוז” אינה יכולה להתקיים ללא שותפות עמוקה עם המדינה. הקמתה חייבה אישור חוק עזר עירוני, אישור גביית היטל שמירה, עבודה מול המשרד לביטחון הלאומי, שיתוף פעולה מבצעי עם משטרת ישראל, הכשרות מקצועיות במוסדות שאושרו על ידי המדינה, חלוקת סמכויות בחקיקה ופיקוד משטרתי. מדובר באחד הביטויים המובהקים ביותר לשיתוף פעולה מוסדי בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי. דווקא הדוגמה הזו מפרקת את הקביעה שאין שותפות. היא אינה מוכיחה שחיפה מקבלת כל מה שהיא מבקשת; היא מוכיחה שמערכת היחסים מורכבת הרבה יותר מכפי שהוצגה על הבמה.

הביקורת הציבורית האמיתית על יחידת “עוז”. השאלה אינה אם המדינה שותפה. היא שותפה. השאלה היא כיצד מנוהלת השותפות, כמה היא עולה לציבור, מהי תפוקתה, כמה פקחים פועלים בכל משמרת, מהו התקציב, כיצד נמדדת הצלחתה, ומדוע העירייה מסרבת למסור תמונה מלאה של הנתונים. כאשר ציבור מממן יחידת אכיפה באמצעות היטל ייעודי, השקיפות איננה מחווה; היא חובה ציבורית. הוויכוח עובר אפוא משאלת קיומה של המדינה לשאלת איכות הממשל המקומי.

הרגע המרתק ביותר בריאיון הגיע דווקא כאשר יהב עזב את הפוליטיקה ועבר להיסטוריה. “האנשים כאן מאוד צנועים… והסיבה, לדעתי, היא שרוב האנשים שהתיישבו תחילה בחיפה הגיעו מגרמניה.” במבט ראשון זו אנקדוטה משפחתית. במבט שני זו תזה היסטורית. במבט שלישי זו בחירה תודעתית.

היסטוריה של ערים אינה נבנית באמצעות קהילה אחת. חיפה היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לכך בישראל. האימפריה העות’מאנית סיפקה את המסגרת השלטונית שבתוכה התפתחה חיפה במשך כארבע מאות שנה, ובמהלכה התרחבה העיר, התחזק מעמדה המסחרי והונחו יסודות חשובים להתפתחותה העתידית, דאהר אל־עומר בנה מחדש את העיר במאה השמונה־עשרה. האוכלוסייה הערבית עיצבה את העיר התחתית, ואדי ניסנאס, ואדי סאליב ומרכזי המסחר. הטמפלרים הגרמנים הקימו את המושבה הגרמנית והכניסו לעיר תכנון מודרני, טכנולוגיות חקלאיות ומלאכה מתקדמת. הבריטים בנו את נמל המים העמוקים, בתי הזיקוק, מסילות הברזל והתשתיות שהפכו את חיפה למטרופולין החשוב בארץ ישראל. יהודי מזרח אירופה הקימו מוסדות ציבור, מערכת חינוך, תעשייה ותנועת עבודה. יהודי בולגריה היו חלק משמעותי מן הנמל והספנות. יהודי טורקיה,יוון ומרוקו ביססו קהילות מסחר ושווקים. עולי ברית המועצות חיזקו את המדע, הרפואה וההנדסה. גם העלייה מצרפת שינתה את המרקם החברתי של חלקים מן העיר.

יוצאי גרמניה היו ללא ספק אחת הקבוצות המשפיעות ביותר בתולדות חיפה. תרומתם לרפואה, לאקדמיה, לאדריכלות, לתרבות ולמעמד הבינוני הייתה עצומה. אך הם לא היו “רוב המתיישבים הראשונים”. גם בשיא העלייה החמישית היוו יוצאי גרמניה רק חלק מן האוכלוסייה היהודית בעיר, ולא רוב מכלל תושבי חיפה. ההשפעה התרבותית שלהם הייתה גדולה בהרבה ממשקלם הדמוגרפי, אך אין בכך כדי להפוך אותם למקור הבלעדי של אופייה העירוני.

זהו אולי המאפיין הבולט ביותר של הריאיון כולו: החלפת מורכבות במיתוס. יהב אינו מספר את סיפורה הרב־שכבתי של חיפה. הוא בוחר סיפור אחד, שמשרת את המסר שהוא מבקש להעביר. דרך סיפורם של הוריו הוא מסביר עיר שלמה. דרך יחסי העבר עם הממשלה הוא מתאר את ההווה. דרך תחושת קיפוח הוא מפרש עשרים שנות עשייה.

מנהיגות עירונית איננה נמדדת רק ביכולת להשיג תקציבים. היא נמדדת גם בדרך שבה היא מספרת את סיפורה של העיר. ראש עיר הוא לא רק מנהל; הוא גם האוצר של הזיכרון הציבורי. הוא מחליט אילו סיפורים יודגשו, אילו קבוצות יזכו למקום מרכזי ואילו יישארו בשוליים. בעיר כמו חיפה, שנבנתה על שכבות של עמים, עדות, תרבויות וגלי הגירה, האחריות הזו גדולה במיוחד.

נותרת שאלה אחת שאינה פוליטית אלא אזרחית: האם תושבי חיפה מכל שכונותיה, מכל קהילותיה ומכל דורותיה מזהים את עצמם בסיפור שסופר השבוע על הבמה, או שמא הם מגלים שסיפורה של העיר שלהם רחב, עמוק ומורכב הרבה יותר מן הנרטיב שבחר ראש העיר להציג בפני המדינה כולה?

בהמשך לכתבה פנתה מערכת כרמליסט לדוברות עיריית חיפה בבקשה לקבל את התייחסותה לדברים שאמר ראש העיר, יונה יהב, במהלך ועידת השלטון המקומי. במסגרת הפנייה הועברו מספר שאלות הנוגעות לטענות שהוצגו בריאיון ולמידת התאמתן לעובדות ולפרסומי העירייה לאורך השנים. עד למועד פרסום הכתבה בחרה דוברות עיריית חיפה שלא למסור תגובה.

השאלות שהועברו לדוברות עיריית חיפה במלואן:

1. בוועידת השלטון המקומי אמר ראש העיר יונה יהב כי “אין לנו שותפות” וכי “הממשלה לא יודעת איפה חיפה”. כיצד מתיישבת אמירה זו עם שיתופי הפעולה שהעירייה עצמה הציגה בשנים האחרונות עם משרדי הממשלה, ובהם הקמת יחידת “עוז”, פגישות העבודה עם שרת התחבורה מירי רגב ופרויקטים נוספים שקודמו מול משרדי הממשלה?
2. ראש העיר טען כי “רוב האנשים שהתיישבו תחילה בחיפה הגיעו מגרמניה”. על אילו מקורות היסטוריים או מחקרים מבוססת אמירה זו, והאם העירייה עומדת מאחוריה כעמדה היסטורית רשמית?
3. ראש העיר ציין כי שרים “אף פעם לא ביקרו בחיפה”, אך בעבר פרסמה העירייה עצמה ביקורים ופגישות עבודה של שרים בעיר, בהם ישראל כ”ץ, יואב גלנט, מירי רגב, אלי כהן ואחרים. כיצד העירייה מסבירה את הפער בין הדברים שנאמרו בוועידה לבין התיעוד הרשמי שפרסמה לאורך השנים?
4. בריאיון הוצגה מערכת היחסים בין חיפה לממשלה ככזו המאופיינת בהיעדר שותפות. האם העירייה יכולה לפרט אילו פרויקטים או תוכניות ממשלתיות משמעותיות קודמו בשיתוף הממשלה מאז כניסתו של יונה יהב לתפקיד בשנת 2024, ומהו היקף התקציבים שהוקצו להם?
5. האם דבריו של ראש העיר בוועידת השלטון המקומי משקפים את עמדתה הרשמית של עיריית חיפה, או שמדובר בהערכותיו ובדעותיו האישיות שנאמרו במסגרת הריאיון?

מערכת כרמליסט תפרסם במלואה כל תגובה עניינית שתתקבל מעיריית חיפה

הערת מערכת: מאמר זה הוא מאמר דעה וסיקור ביקורתי, המבוסס על תיעוד מצולם, מקורות רשמיים ומידע ציבורי גלוי. אין בו ייחוס כוונה אישית, אלא בחינה של פערים בין אמירות פומביות, תיעוד ציבורי והיסטוריה עירונית. כל תגובה עובדתית, תיקון או אסמכתה נגדית שיימסרו , ייבחנו ויובאו בחשבון לגופם